החברה הישראלית מתגלה יום־יום בגדולתה, כבר 15 חודשים. מדוע נבחרי הציבור שלנו לא מיישרים קו?
ביוני 1945, חודש אחרי שהסתיימה המלחמה הנוראה ההיא והתגלו ממדי הזוועות, כתב יצחק שדה: "בארץ ישראל השמיים תמיד בהירים, אך השמיים הפוליטיים תמיד מעוננים". לא ייאמן. אני מניחה זאת בתחילת הדברים כדי לזכור שאז, כמו היום, הפוליטיקה היתה מכוערת ולא התרוממה לגודל השעה. הפער בין תודעת העם לבין המצב הפוליטי היה בלתי נתפס, ואז כמו היום, במקביל לכיעורה של הפוליטיקה התרחשו הרבה דברים שהובילו את היישוב העברי בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל, לניצחון במלחמת העצמאות, ולבניית מוסדות ותשתיות קריטיות לשגשוגה של המדינה שעוד היתה בדרך. ואז, כמו היום, השמיים הפוליטיים היו וממשיכים להיות מעוננים.
אני מנסה לשכנע את עצמי שכאז כן עתה אנחנו, האנשים הרגילים מכל המגזרים ותחומי העשייה, נכריע את הכיוון שאליו יימשכו הדברים, נסלול את הנתיב להתקדמות, להמשך, לחיים שאחרי המלחמה, לצמיחה ושגשוג.
הפוליטיקה אולי מכוערת ומעוננת, אבל היא חשובה. צריך להתייחס לפער בין המציאות הפוליטית לבין זו של האנשים ברחוב. הפער בין ציפיית המשפחות שלנו, שמורכבות מכל המגזרים והדעות ועדיין תומכות זו בזו, לבין המלחמות המכוערות שמתנהלות בכנסת, הפער בין העם היפה לפוליטיקה המכוערת של נבחריו – חייב להצטמצם. הם הנבחרים שלכאורה מייצגים אותנו.
אנחנו, החברה הישראלית, מתגלה יום־יום בגדולתה. מדוע הם לא מיישרים קו? למה המסירות והמתיקות והרצון הטוב של העם היושב בציון לא באים לידי ביטוי אצל הנציגים שלנו בכנסת ובממשלה?
בין אם אני מזדהה עם מפלגות הקואליציה ובין אם מפלגות האופוזיציה, על כולנו להיערך לקראת הבחירות הבאות, יהיו מתי שיהיו, והן צריכות לבטא את השינוי שאנחנו עוברים מאז תחילת המלחמה. צריכות לקום כאן מפלגות חדשות, שיביאו איתן פנים חדשות, וגם אם יישארו חלק מהח"כים הנוכחיים – שיהיה ברור להם שאנחנו כבר בסרט אחר. אנחנו רוצים להשאיר את הפוליטיקה של 6 באוקטובר מאחור. דורשים פוליטיקה עניינית. אנחנו רוצים פוליטיקאים שמדברים ופועלים לגופם של עניינים ולא לגופו של אדם, פוליטיקה שאין בה זעזועים מבוימים, וגם מינימום של זעזועים אמיתיים. אנחנו מבקשים יציבות וביטחון – שהשינויים והרפורמות יתקבלו בהסכמות רחבות, באופן מדורג, שסדר היום של נבחרי הציבור יגרום לכולנו להרגיש שישראל היא הבית שלנו ושיש כאן מקום לכולם: יהודים וערבים, דתיים וחילונים, אנשי הכפר ואנשי העיר, אנשי הספר והעמל.
בשנת 1920 אלכסנדר אהרונסון, המוכר גם כאח של אהרון ושרה, כתב: "ברגע הרציני הזה עלינו לשכוח את כל חילוקי הדעות אשר בינינו. כל עיתונינו צריכים לחדול מכל פוליטיקה. אסור ברגע זה לעורר מרירות והתנגדות בתוך מחננו. ובטוחים אנחנו שכל העיתונות שלנו תדע לעמוד על הגובה הנחוץ, ובשבועות הבאים ימצאו שונאינו לפניהם חזית מאחדת.
"מצד אחד נחניק את הייאוש שהתגנב בליבנו, ומצד שני נכרות בינינו את ברית שביתת הנשק…". כמו אז גם היום צריך לקרוא גם לעיתונות לחזור לתפקידה כמבוגר אחראי: להיות עניינית, לא היסטרית, לא לעורר דרמות מיותרות, לא לשים לנו על המסך אנשים מחרחרי ריב ומדון, לעזור לנו בשביתת הנשק הפנימית.
בקרב חלקים גדולים בעם נכרתה ברית שביתת הנשק, ויותר מכך – נכרתה ברית חדשה, תודעה חדשה בכל נימי הנפש והגוף שאנחנו כאן ביחד לטוב ולרע, ושנדע להתגבר על כל המכשולים וחילוקי הדעות.
לשאלה איך אני רוצה לראות את המנהיגות הבאה של ישראל, התשובה פשוטה: עליה להעניק לכולנו הרגשה שאנחנו בבית, שזה המקום היחיד שלנו בעולם.
עליה להעניק לנו יציבות וביטחון. בכל השאר אנחנו נטפל.