יש משהו מיוחד בארץ ישראל; חוט בלתי נראה המחבר כל יהודי למולדת. כתלמידה בבית ספר, כאשת מקצוע, כרעיה, כאם וכסבתא – הבית שלי תמיד שׁם בשבילי כל אימת שאני זקוקה לו.
מורשת של אהבה: נקודת מבט של ילדה
יש לי זיכרונות ברורים מעצמי כילדה קטנה, יושבת אל שולחן המטבח ואוכלת ארוחת בוקר ליד אבי בשעה שהוא מקשיב לחדשות. ישראל הייתה תמיד במחשבותיו, במיוחד מאחר שהימים היו ימי מלחמת יום הכיפורים, שחרור החטופים באנטבה והמאבק המתמשך על המשך קיומה השברירי של מדינת ישראל. גדלתי בבית ברקע קולותיהם של הנרי קיסנג'ר וגולדה מאיר. בגיל צעיר מאוד כבר הבנתי עד כמה מופלא הדבר שראש ממשלת ישראל היא אישה. ידעתי, בפשטות, שמה שקורה בישראל יש לו חשיבות גם בביתי שבברוקלין. תמיד התפללנו לִשלום עַם ישראל בארץ ישראל. חיכיתי בכיליון עיניים ליום שבו אוכל סוף סוף לבקר בארץ הקדושה.
למדתי בבית יעקב מגיל בית הספר היסודי ועד לסמינר. חשיבותה של ארץ ישראל, "ארץ־ישרוֹאל", במילעיל, הושרשה בנו בידי מורותינו כחלק מהותי מהווייתנו, לא רק כיהודיות אלא גם כנשים. אף כי כה רבות ורבים מאיתנו חיים בגולה, ליבו של העם היהודי בארץ ישראל. יתרה מזו, האהבה הייחודית של הנשים היהודיות לישראל לא התחילה רק לפני 75 שנה, כשביתנו קם והיה למדינה, אלא זמן רב לפני שכף רגלנו דרכה בארץ המובטחת.
בבית הספר למדנו את סיפור המרגלים שנשלחו מן המדבר לתור את הארץ טרם כיבושה בידינו. "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים", אמר אלוקים למשה, כאשר נצטווה על שליחת המרגלים. הפרשנים מסכימים כי הסיבה לניסוח התמוה בפסוק היא שאלוקים השאיר את ההחלטה בידי משה. שנים עשר איש יצאו, ושניים בלבד חזרו ובפיהם חוות דעת מעודדת על הארץ. תוצאת האירוע הזה לא הייתה בדיוק חיובית.
הפרשן הנודע, ה"כלי יקר", בצטטו מילקוט שמעוני (במדבר יג, ב–ד), מתאר אמת אחרת, כך לימדונו. הסיבה לניסוח בעניין המרגלים הייתה שאלוקים רצה שמשה ישלח נשים ולא גברים, משום שבניגוד לגברים שרצו לשוב למצרים, הנשים אהבו את ארץ ישראל ואילו היו נשלחות לתור אותה, היו חוזרות ובפיהן תיאור חיובי של הארץ המובטחת.
השראה נוספת קיבלתי מבנות צלפחד. שוב, התורה בדרכה המדויקת מספרת את סיפורן של חמש בנות שאביהן נפטר מן העולם והן באות אל משה לבקש להן נחלה בארץ. משה לא ידע איך להשיב, וכאשר פנה לאלוקים, פסק ה' לטובת הנשים. התורה מספרת זאת לא רק כדי לפרט את דיני הירושה, אלא גם כדי להבליט את אהבתן העזה של הנשים לארץ ישראל.
אהבת הנשים היהודיות לארץ ישראל עתיקה כימי אומתנו עצמה, ו־3,000 שנה לאחר מכן הטביעו מורותיי גם בי את האהבה הזאת.
כשגדלתי, סיפור אחד ניטע בי עמוק במיוחד. מדי שנה, בתשעה באב, אנו קוראים על ההבטחה שנתן ה' לרחל אימנו, כפי שכתוב בספר ירמיהו (לא, טו–טז):
כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.
דמעותיה של אם פתחו שערי שמיים והביאו את אלוקים להבטיח לבניו כי יום יבוא ונשוב לארצנו. הדור שלנו עֵד להתגשמות נבואה זו, כשהארץ קוראת לבניה לשוב הביתה. לא משנה היכן אנו או מנין באנו – כולנו רוצים להיות חלק ממנה.
הביקור הראשון שלי: נקודת מבט של אשת מקצוע צעירה
בשנת 1983 עבדתי כמזכירה במשרד עורכי דין וחסכתי כסף ל"סיור תורה" בישראל. באותם ימים לא היו מסעות ממומנים כמו תוכנית "תגלית" הנהדרת, ולכן עבדתי במשך חודשים במטרה להגשים את חלומי ולראות סוף סוף את הארץ שלמדתי לאהוב כל כך. "סיור התורה" הורכב מקבוצה של כ־70 תלמידות בית יעקב שיצאו לדרכן למסע של שישה שבועות בארץ. ראינו את כולה. טיפסנו על הרי יריחו, צפינו בזריחת השמש במצדה, שחינו בעין גדי, והתנודדנו בתפילה בכל האתרים הקדושים שלמדנו עליהם. ההיסטוריה שוב לא הייתה שייכת לעבר כי אם עדות חיה לעוצמה ולכוח הסבל והעמידה האיתנה של עמנו. קבר רחל לא היה רק אתר קבורה בן מאות שנים, אלא עדות להבטחתו של אלוקים שבניה של רחל אכן ישובו, ולא רק לשישה שבועות, אלא לעולמים.
בפעם הראשונה שקיבלתי את השבת בתפילה בכותל, נצמדתי לגדר האבן המקיפה את המקום. התנ"ך שופע אזכורים לקיבוץ גלויות, והנבואות נפרשו לנגד עיניי ממש. יהודים מכל העולם, ממקומות שונים, מכל תרבות ומסורת, ספרדים, אשכנזים, חסידים, מזרחים, צעירים, זקנים, דתיים, חילונים, מסורתיים או אחרים – כולם היו שם. שלהבת גאווה אדירה ניצתה בתוכי על היותי חלק מעם שכזה. רק בישראל יכול מגוון ססגוני כל כך של בני אדם להתלכד כאיש אחד בשמחה כזו ובמסירות נפש שלמה כל כך. אנחנו עם שאין כמותו, ורק בארצנו אנו זוכים לראות במלואה את האמת שגורמת לכך לקרות.
כל יום היה מלא וגדוש בצלילים, מראות וריחות של הארץ, ובכל ערב חייתי מחדש כל חוויה מתוך ידיעה עמוקה שעכשיו, משלמדתי לאהוב את הארץ מחדש, עוד אחזור אליה. משהו עמוק יותר מן המקומות שביקרנו בהם קרא אליי – קדושתה הרוחנית של הארץ, המתעלה מעל לגבולות הפיזיים של זמן ומקום. סוף סוף התחלתי להבין איך אפילו בהיותנו במדבר היו הנשים מסוגלות לאהוב את ארץ ישראל בעוצמה גדולה כל כך.
מסע התפילה השנתי שלי: נקודת מבט של אישה נשואה
בשנים שעבדתי כמזכירה במשרד עורכי דין הייתה לי משרה מצוינת שתאמה את אורח החיים של רעיה ואם צעירה דתית. עם זאת, משהו בסביבת העבודה לא התאים לי. התלבטתי קשות – האם להישאר בְּמקום שלכאורה ענה על כל דרישותיי או שמא לחפש מקום שארגיש בו נוח יותר? הייתי זקוקה ליד מכוונת משמיים.
מדי שנה בשנה נוסע בעלי להר מירון לחגיגות ל"ג בעומר הנערכות בסמוך לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י. מאחר שהיה עליי לקבל החלטה, הצטרפתי באותה שנה לבעלי. בעיר גדושה עד להתפקע ביהודים מכל סוג שהוא, ליד קברו של הרבי שמתעלה מעל לכל מחלוקת של העידן המודרני, שפכתי את ליבי לפני אלוקים והתחננתי לאות.
כאשר חזרנו ממסענו, אמר לי בעלי שממתינה לי הודעה במשיבון (אותו מכשיר עתיק ששימש לתקשורת לפני עידן הטלפונים הסלולריים, הדואר האלקטרוני והווטסאפ). ההודעה הייתה מחברה להשמת כוח אדם שהתראיינתי אצלה זמן רב קודם לכן. הודיעו לי על משרה שהתפנתה במשרד עורכי דין במנהטן. הם חיפשו מזכירה המתמצאת בשפה העברית משום שלמשרד הייתה תוכנית חילופין עם משרד עורכי דין בישראל. זה האות שחיכיתי לו!
שובצתי לעבודה עם עורכת דין ישראלית צעירה, ואנחנו חברות עד היום. באותה שנה החלטתי שמעתה אסע להתפלל במירון מדי שנה.
ילדיי לומדים בישראל: נקודת מבט של אימא וסבתא
כמו דורות של נשים לפניי, גם אהבָתי לארץ ישראל העמיקה באמצעות ילדיי. יש לי שלושה בנים ושלוש בנות, בסדר הזה, וכאשר בניי נסעו לירושלים ללמוד בישיבה גבוהה, הייתי צריכה לגייס את כל כוח האמונה שבי כדי לשלוח אותם לארץ רחוקה ולהעניק להם בכך הזדמנות של פעם בחיים. גאווה נתערבבה בפחד, שמחה על העתיד לבוא נמהלה בדאגות אֵם להצלחת ילדיה ולביטחונם. אבל דבר אחד היה בטוח: לחיות בישראל שווה הכול. לא רק שהם יחוו חוויות משלהם במולדת, אלא שהם גם יצטרפו לאלפי תלמידים יהודים אחרים בלימוד תורת אבותינו באותה ארץ ממש שבה הם חיו.
כשסיימו בנותיי את לימודיהן בבית הספר התיכון לא הופתענו כלל שגם הן, כל אחת בעיתהּ, רצו ללמוד בישראל. מה שכן הפתיע (אם כי לאור כל מה שלמדתי, מן הסתם לא הייתי צריכה להיות מופתעת) היה שהאהבה והקשר של בנותיי לארץ היו כה עמוקים, עד כי כולן חזרו "זמנית" ארצה אחרי שנישאו, כדי שגם בעליהן יזכו לחוויה הייחודית של לימוד תורה בארץ ישראל.
אינני יודעת כמה שנים זה "זמני", אבל עכשיו אני סבתא מרחוק, צופה בנכדיי הגדלים ופורחים בישראל. את תחושות הנחת, הגאווה והשמחה שלי בנכדיי הישראלים אי־אפשר להביע במילים.
היום: נקודת מבט של אישה יהודייה
האהבה שלי לארץ ישראל היא חוליה בשרשרת בלתי ניתנת לניתוק, שניטעה בי כשהייתי ילדה קטנה, העמיקה שורשים בביקורי הראשון בארץ, ורק ממשיכה לגדול ולפרוח עם השנים. חוויית היהדות שלי בארץ ישראל התאפשרה אך ורק הודות להשגחה העליונה הפרטית ומסירות הנפש של יהודים כה רבים במהלך הדורות – מסירות הנפש של אותם יהודים שחרשו את האדמה והפריחו את השממה, של אותם שהגו וייסדו ישיבות גבוהות וסמינרים לבנות, של אותם שלחמו בעוז נגד אויבינו, של אותם שעמלו לבנות ולעצב מדינה וממשלה, של אותם שהתפללו ולמדו בלהט ושל אותם שממשיכים לתמוך במדינה, לבקר בה ולהגן עליה היום.
אני כל כך גאה לראות עד כמה התקדמה מדינת ישראל בתחומי הטכנולוגיה והתשתיות; אני כל כך גאה לראות עד כמה לימוד התורה בישיבות מצליח ומשגשג; ואני כל כך גאה להיות חלק מעם אשר אהבתו למולדת טבועה בו עמוקות ומאחדת אותנו באופן שאין דומה לו בעולם.
רחל (רוחי) פרייר היא משפטנית ופעילה חברתית; שופטת בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק, לאחר ששימשה שופטת בית המשפט המחוזי של מחוז קינגס מאז 2016, והאישה היהודייה החסידית הראשונה בארצות הברית המכהנת כשופטת.