מדינת ישראל הגיעה להישגים אדירים בכל התחומים, ובעולם כולו מרבים להעלות על נס הצלחה כבירה זו. בלי לפרט כאן, מדינה קטנה זו הפכה בכמה תחומים לאימפריה בינלאומית. ובכל זאת, השקפת עולמה מנוגדת בתכלית, גם היום, למושג "עַם התורה", שהוא־הוא סוד קיומנו.
75 שנים! זהו אכן רגע לעצור. לעצור ולהתבונן ברצף השנים הללו, ואולי הגיע הזמן לשאול מהי בעצם מדינה יהודית.
אולי יהיה קל יותר להתמקד בצידה השני של השאלה: מה לא מדינה יהודית?
דומה כי למרות כל התהפוכות המרתקות שעברו עליה מיום תקומתה עד היום הזה, ואולי דווקא בגלל כל אלה, אנו החרדים לִדבר השם ממשיכים להיות חלוקים על האידאולוגיה הציונית הטמונה בתשתיתה. זו השקפת העולם הקובעת שעצם הקמת מדינה ליהודים היא הפתרון הבלעדי לבעיות העם היהודי ומרפא לסבלו בן אלפיים השנים בקרב העמים. כלומר, על פי השקפה זו, השיבה הזו עצמה מן הא־נורמליות של הגלות אל הנורמליות של עם היושב על אדמתו תהפוך אותו לעם ככל העמים עלי תבל.
ועל כך אנו חלוקים. לגמרי.
אכן, מדינת ישראל הגיעה, ברוך השם, להישגים אדירים בכל התחומים, ובעולם כולו מרבים להעלות על נס הצלחה כבירה זו. בלי לפרט כאן, מדינה קטנה זו הפכה בכמה תחומים לאימפריה בינלאומית. ובכל זאת, השקפת עולמה מנוגדת בתכלית, גם היום, למושג "עַם התורה", שהוא־הוא סוד קיומנו.
גדולי ישראל בדורות האחרונים, עוד בטרם קמה המדינה, וגם לאחריה, לחמו בכל תוקף נגד הרעיון הציוני וראו בו סכנה להמשך קיומו של העם היהודי. כי אין הבדל מהותי בין ההתבוללות חסרת התקדים של המוני יהודים ברחבי תבל לבין ההתבוללות הקיבוצית במסגרת מדינה שיסודותיה אינם מושתתים על תורת סיני. מדינה יהודית, שגם בשנת ה־75 לקיומה, משפטה הוא משפט העמים, שעקירת שמירת השבת בפרהסיה הפכה בה לאחרונה כעין דגל של ליברליות בידי האוחזים ברסן השלטון ועוד ועוד. ובכלל, כל הווייתה אינה יהודית, למרות ההכרזה הקולנית שזו מדינה יהודית ודמוקרטית.
דמוקרטית – אולי. יהודית – ודאי שלא, למרות שרוב העם היושב בציון, אף כי אינו שומר מצוות במלוא מובן המילה, הרי הוא מסורתי ורוצה להישאר יהודי. אף על פי כן השפעתו של זה מוגבלת על מנגנוני השליטה החילוניים במובהק ועל אמצעי התקשורת והמשת"פים שלהם, הדוחפים בכל כוח להמליך את האג'נדות הגוייות שלהם על הוויית החיים כולה. בל נרחיב כאן בנושאים כואבים אלו.
*
למרות ההתנגדות התקיפה ששמענו מפי מרן החפץ חיים זצ"ל, מתלמידו הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן הי"ד, מפי גדול דורנו מרן החזון איש זצ"ל ומכל שאר גדולי התורה והחסידות – אשר כאמור ראו סכנה רוחנית בקיום מדינה ציונית בארץ ישראל – מעניין לעקוב אחר התבטאויותיהם כאשר תהפוכות ההיסטוריה שגרמו להתמוטטות המנדט הבריטי על ארץ ישראל הובילו לנקודת אל־חזור זו של הקמת המדינה.
כך זוכרני התבטאות של החזון איש אחרי קום המדינה שאם כי הקמת המדינה היא חילול השם, שכן היא קמה על יסודות הכפירה בתורה, הרי בנקודה ההיסטורית של שנת תש"ח, האלטרנטיבה להכרזת המדינה בידי דוד בן־גוריון הייתה עלולה להיות חס וחלילה השמדת היישוב בארץ בידי הפורעים הערבים וצבאות ערב, ואת זה, אמר החזון איש, לא רצו בשמיים.
כך שמדינת ישראל הפכה לכורח המציאות, אם כי, הוסיף החזון איש, מדינה זו תחיה על חרב מבחוץ ועל מחלוקות מבפנים. אומנם היו שראו בתוספת זו שבדברי החזון איש קללה, שהוא כביכול מקלל את המדינה שזה אמור להיות גורלה, אבל כמובן לא היא. החזון איש טען, כך הסבירו לי מקורביו אז, לפני שנים, שזו תהיה מציאות החיים של המדינה, לא חלילה קללה, אלא כדי שלא יחשבו שאכן הגיעו אל הגאולה ואל המנוחה והנחלה. הטלטלה המתמשכת, בעיקר הביטחונית, שתעבור כחוט השני בכל שנות חייה תזכיר לכול שהגאולה טרם הגיעה וימשיכו לצפות לה.
ההתנגדות החריפה שלו לציונות ולמדינה הציונית לא היה לה שום קשר לדאגה ליישוב היהודי בארץ. למרות המדינה הציונית השולטת לא עלה בדעתו ולו לרגע שעלינו לעזוב חלילה את הארץ ולא לגור בה. ההפך. וכאשר כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצ"ל ציטט באוזניו את דברי הרמב"ם, האומר שאסור לגור במדינה שאנשיה רעים וצריך לברוח למדבריות, השיב לו החזון איש: "בתי המדרש והישיבות הם הם המדבריות אליהם אנו נמלטים".
ולא רק זה. שעה שבן־גוריון רצה לגייס בכל מחיר את הבנות החרדיות לצבא והחזון איש יצא במלחמת חורמה נגד מזימה זו, האווירה בארץ הייתה קודרת וקשה ביותר. בעיתונות החרדית היו פובליציסטים שהרהרו בקול על כך שלא תהיה לנו ברירה כי אם לרדת מן הארץ. הרעיון הזה היה רחוק ממנו. אדרבה, לפונים אליו בשאלה אם זה זמן לעלות לארץ השיב: "שום דבר לא השתנה המונע את העלייה לארץ". כלומר, המאבק שאנו מנהלים בסכנת הגיוס הוא מאבק, אך אין לזה כל קשר לחובת המגורים בארץ ישראל.
עוד משהו: הרב מנדל כשר ביקר כאן בעת המאבק הגדול וסייר ברחבי הארץ. לאחר מכן נכנס אל החזון איש וציפה שיגיד משהו על המצב הנורא, אך להפתעתו אמר לו מרן: "בטח ראית איך דברי כלב בן יפונה ויהושע בן נון – 'טובה הארץ מאד מאד' – מתקיימים במלואם".
גם הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שאנו זוכרים אותו בְּסילוּדין, הכריז בהתלהבות עוד בטרם קום המדינה, בעת הדיונים לקראתה בימים של סוף המנדט הבריטי, שהינה תקום מדינה. הוא ראה בכך צו השעה. כי המצב של היהדות החרדית הקטנה היה בכי רע. הנוער נסחף ונהר אל המחתרות הלוחמות נגד הבריטים. אחרים התלהבו מערכי ההתיישבות וכיבוש שממות הארץ של התנועות הציוניות, והישיבות הידלדלו באופן מדאיג. "אם תקום מדינה", אמר הרב, "הרוחות יירגעו והנוער שלנו יחזור ללמוד בישיבות".
אנקדוטה מעניינת מלמדת עד כמה הדאגה לכלל ישראל שלטה בליבם של ענקי התורה שהופקדו על הנהגת האומה. שמעתי אנקדוטה זו מפי עסקן חרדי שנסע מארץ ישראל לפני קום המדינה כציר לכנסייה הגדולה של "אגודת ישראל" שהתכנסה במרינבאד, צ'כיה, לפני מלחמת העולם השנייה. אחד הדיונים הסוערים בכנסייה זו היה סביב שאלת הקמת המדינה בידי הציונים בארץ ישראל, לאור החלטת ועדת פיל האנגלית להקים שתי מדינות בארץ, מדינה יהודית ומדינה ערבית. הרוחות סערו. אחד המתנגדים החריפים ביותר לכך שאגודת ישראל תיתן יד להקמת מדינה ציונית בארץ היה הגה"ק רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד, שיצא בחריפות נגד הרעיון בהכריזו שמדינה ציונית אינה מדינה יהודית בעליל.
סיפר לי אותו עסקן שהוא שמע כיצד אחר הישיבה הסוערת של מועצת גדולי התורה בנדון ניגש רבהּ הגדול של קובנה, רבי אברהם שפירא זצ"ל, בעל ה"דבר אברהם", ושאל: "רבי אלחנן, אם אדם אומר לאשה: 'הרי את מקודשת לי אם תקום מדינה יהודית בארץ ישראל' וקמה מדינה ציונית, האישה מקודשת או לא?". כלומר, האם המדינה הציונית תיחשב יהודית לגבי חלות הקידושין. רבי אלחנן הרהר לרגע וענה: "זו באמת שאלה". השיב לו הדבר אברהם: "רבי אלחנן, בשביל אשה אחת זו שאלה, ובשביל אפשרות להציל מאות אלפי יהודים זו לא שאלה?!".
באותה תקופה כבר היה היטלר ימ"ש בשלטון, ויהודי גרמניה חיפשו מפלט מפני הפורענות הממשמשת ובאה. לו הייתה קמה באותה עת מדינה ציונית, כנראה היו ניצלים המוני יהודים.
אלו שלוש דוגמאות מני רבות לאחריות שגילו אדירי התורה לכלל עם ישראל למרות ההתנגדות לתנועה הציונית.
*
75 שנים חלפו.
75 שנה, והדוקטרינה שהוביל מרן החזון איש הוכיחה את עצמה. הוא קבע שהמלחמה נגד הציונות לא תהיה בהפגנות כוח אלימוֹת או בעימותים אינספור עם השלטונות, כי אם בהגברת האור של לימוד תורה על כל רבדיה. הוא ראה את המלחמה שעלינו לנהל רק על ידי הקמת עוד ישיבה ועוד תלמוד תורה ועוד "בית יעקב". להשריש את לימוד התורה כמה שיותר בכל שדרות הציבור כמלחמת מנע.
ואם כי בצעירותנו עמדנו בניסיונות שהדור הצעיר של היום לא יכול אפילו להעלות בדעתו, המהפכה שהוביל החזון איש ניצחה.
אנו זוכרים, לא כל כך לטובה, את השנים הראשונות של המדינה. הציבור החרדי היה מבוזה. היו אלה התקופות האפלות שבהן המכונה השלטונית של מפא"י ומפ"ם העבירה על הדת, באלימות, מאות אלפי עולים, בייחוד מארצות המזרח, אבל לא רק מהן. הם לא בחלו גם להכניע לרצונם עולים מרומניה, לדוגמה.
בחורי הישיבות היו מעטים ביותר ומשוללי זכויות אזרחיות, ורוב הנוער החרדי נשר, שלא נדבר מה היה מצבם הרוחני של חלק מאלו שבכל אופן נותרו בין כותלי בית המדרש.
אולם אט־אט התחולל השינוי. היום, במלאות למדינה 75 שנה, ולמרות כל השלילה בהווייתה הרוחנית של זו, לימוד התורה פורח מדן ועד אילת. קמה לה מתוך הציבור החילוני תנועת תשובה מפוארת. בצעירותנו לא יכולנו להעלות על הדעת אפשרות שכזאת. רק הרב מפוניבז' זצ"ל האמין שזה יקרה ואמר שחייבים להכין תפילין גם עבור הקיבוצניקים. ואכן, בשנים האחרונות אפילו קיבוצי שמאל קיצוניים ואנטי־דתיים בעליל עשו סיבוב פרסה. לא ייאמן כי יסופר, אבל זו כיום המציאות. ברבים מהם הוקמו לאחרונה בתי כנסת, שבמקצתם מתפללים לכל הפחות בשבתות. כמעט שאין קיבוץ אשר אין בו לפחות חוזר בתשובה אחד.
*
ובכן, מהי בעיניי מדינה יהודית?
כמובן מדינה המתנהלת על פי ה"שולחן ערוך" בהתאם לצו ההלכה. זה יקרה כנראה רק לאחר ביאת המשיח, אבל לא לתשובה זו אנו מצפים. ובכן, בינתיים, עד שהמשיח יבוא ויגאל אותנו במהרה בימינו, נסתפק ב"מדינה יהודית" מסוג אחר.
במדינה יהודית חייב הנוער לדעת מה זה "יהודי" ומה זאת "יהדות". אם לא, במה היא נחשבת יהודית?
מה המצב היום? מצד אחד רוב רובו של הנוער באמת אין לו מושג מה זה יהודי ומה זו יהדות. מצד שני, יותר ויותר מבני הנוער באמת מתעניינים ורוצים להבין מה משמעותם של מושגים אלה.
*
זו התמונה המורכבת של מדינה זו בשנת ה־75 שלה. בעוד הממסד השלטוני, על שלוחותיו רבות העוצמה (הכנסת, מערכת המשפט, הצבא, התקשורת וכולי), בתוספת קבוצות אוכלוסייה חילוניות מיליטנטיות וקולניות, מתרחקים והולכים עוד יותר מזיקתם ליהדות, אפילו המינימלית ביותר – הרי בעם עצמו מתחוללת לאיטה תנועת שיבה הביתה, לקראת מדינה יהודית.
הרב משה גרילק ז"ל היה העורך הראשי של השבועון "משפחה".