סיפורי האימים של השואה "שייכים" למי שחווה אותם על בשרו. הסיפור של החיים תחת צל השואה הוא גם הסיפור שלנו
דור שורדי השואה הולך ונפרד מאיתנו. הדור השני מתבגר. החובה לספר את אימי השואה עוברת לדור השלישי. חובה שהיא זכות.
חובה שגוברת ככל שמתרחקים מהמאורעות עצמם. ככל שהיכולת להרגיש אותם בחום הבל הפה ממי ששרד אותם, הולכת ופוחתת. זכות שנובעת מהיכולת לקיים חיים יהודיים בעולם כולו ועל אלו, חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל. כבן הדור שלישי לניצולי שואה אני מרגיש שהאחריות לספר היא אישית. לילדי ולעולם כולו.
סבא יהושע גרוס, סבא רבה שלי שעל שמו אני קרוי, היה יכול לראות שילשים ורבעים אם לא היה נרצח בברגן-בלזן. גדלתי על זכרו, ועל סיפוריהן, רק בגיל מאוחד מאוד, של הסבתות שלי, שתיהן "בוגרות" אושוויץ. שתיהן איבדו שם את רוב משפחתן. שני הסבים שלי אבדו אישה וילדים שעלו בעשן המשרפות. שמותיהם חקוקים עלי קברם, כגלעד אחרון.
"סיפור השואה" שלהם וסיפור השואה כולו, הוא למעשה שלושה סיפורים שונים, הקשורים זה בזה בעבותות. זכר החיים היהודיים, מלאי ההוד והעוצמה, השוקקים והמשגשגים שמלאו את אירופה והפכו תלי חורבות. זכר ההשמדה וזוועותיה. זכר החיים בצל החיים שנגדעו והזוועות שנחוו בעת ההשמדה. סיפור היכולת האנושית הנאצלת לקום מאפר ולבנות משפחה ומדינה.
ספרי "לא אהבנו מדי" מתרחש בחיפה של שנות החמישים. כתבתי אותו, גם כדי לספר את הסיפור הזה. הוא משקף את סיפורם של הסבים והסבתות שלי, שורדי השואה. הוא מבקש לספר את סיפור השואה שנשארה בלב. לב שפעמים המשיך לפעום בעוצמה ולבקש חיים מלאים, ופעמים נותר ממנו שריר, בעוד שהוא עצמו נחרך בעשן המשרפות, ירוי בכדורי המוות של בורות ההריגה. בספר, ובחיים עצמם, הניצולים נראו "אנשים רגילים" רובם חיו חיים מלאים, עבדו ולמדו, הקימו משפחות. נשאו יחד עם הישראלים האחרים, צברים ועולים שלא באו "משם" את המדינה.
אבל העבר לא נשכח מלב. גם כשרצו להשכיחו. הזיכרונות, האימה, החור שנפער במשפחה, שנות המלחמה, יצרו מעין מסך עשן שחור ומתמשך בינם לבין המציאות. כל אלו המשיכו לפעפע בהם כרעל ולהשפיע שוב ושוב על היומיום ועל הדרך בה הם חיו את חייהם. הסיפור הזה, של השואה הנזכרת, המתמשכת, לא תמיד מסופר דיו. קל יותר לשתף ברגעים מתוך התופת שחלפו. קשה יותר להמחיש ולהעביר את התחושה של חיים שמתמשכים לנוכח אותה התופת. כדי לספר את הסיפור הזה הניצולים היו צריכים להיות נכונים לפתוח את סגור ליבם. מעטים עשו זאת. כדי לשמוע את הסיפור הזה המאזינים צריכים עדינות ורגישות רבה. נכונות להכיל ולהשתתף, לא ברגע הסיפור אלא ביומיום המתמשך שמשתמע ממנו.
הסיפור של אימי השואה עצמם "שייך" למי שחווה אותם על בשרו. הסיפור של החיים שצל השואה הוא גם הסיפור שלנו. בני הדור השני, והשלישי, ואולי גם סיפורם של הדורות הבאים. וחיוני שכך יהיה. תודה לאל, בני הדור השני ובוודאי בני הדורות הבאים, נולדו למציאות חיים אחרת. השואה היא לא מכוות אש בבשרם. אבל החיים עם הניצולים, ובצילם, מותירים גם בבני הדורות הללו צלקת. זו אינה צלקת של כאב אינסופי שמעיבה על היכולת לחיות. זו צלקת שמשמרת את הזיכרון הזה אישי וחי הרבה יותר.
תיעוד השואה עצום בהיקפו. תמונות וסרטים מקוריים שצילמו הצוררים ואחרים; ארכיונים בהיקף גדול; עדויות הניצולים המתועדות והזמינות; ספרים; סרטים; מחקרים; ולאחרונה המחשה באמצעות שלל פלטפורמות דיגיטאליות. אבל כל אלו, אם הם רק מידע נוסף, לא די בהם להעביר את הרגש, האדם, התחושה של "שואה". את אלו צריכים להעביר הנושאים את הצלקת על בשרם. זו שחרצו בהם סיפורי הוריהם, סביהם ובני הדורות כולם. תחושה צורבת, שלא נעלמת בסופו של יום השואה, שמשהו בסיפור האישי שלהם, ובסיפור הלאומי שלנו הוא גם קצת שואה. כך אני חי את חיי, וקצת מזה, אני מנסה גם להנחיל.
פורסם לראשונה בערוץ 7.