חרבות ברזל

חידוש הלימודים במכללות זה כשל מוסרי

החוזה הבלתי כתוב בין מדינת ישראל לחייליה מחייב להמתין כדי למנוע פגיעה אקדמית במגויסי המילואים למלחמה בעזה. גם אם צריך לפתוח את הכיס לשם כך

ברקע מלחמת חרבות ברזל דחו האוניברסיטאות את פתיחת שנת הלימודים לסוף החודש, אולם יש מכללות, שאינן מתוקצבות, המתקשות להתמודד עם המצב מבחינה כלכלית וחלקן כבר פתחו את שנת הלימודים או מתכוונות לעשות זאת בקרוב. ארגוני הסטודנטים שלהן תומכים במהלך משיקולים של מזעור הנזקים לאלה שאינם מגויסים. בחלק מהמוסדות הנמצאים בפריפריה התקבלה ההחלטה משיקולים מערכתיים, כלכליים וטכניים. הרי חלק נכבד מתלמידיהן הן נשים וגברים שלא גויסו, בהם גם בני מיעוטים.
המכללות הללו טוענות שהשיעורים יוקלטו ושלמילואימניקים יינתנו אפשרויות להשלים בחינות ושיעורים בקיץ. כך או אחרת, המשמעות היא שהמדינה מיטיבה עם הסטודנטים שאינם משרתים על חשבון אלה שבחזית. האומנם ניתן להשלים כל קורס בהתבסס על שיעורים מוקלטים? אם כן, ראוי לשאול מדוע מלכתחילה משקיעה המדינה כספי ציבור כה רבים בשכר מרצים, כשניתן להמיר לימודים פרונטליים בשיעורים מוקלטים.
ניקח לדוגמה את מכללת וינגייט. הוראת החינוך הגופני, כמו תחומים אחרים הנוגעים למיומנויות פרקטיות, אינה עניין ללימודים בהתכתבות. מדובר בשילוב של אומנות ומיומנות שמחייבות מפגש בלתי אמצעי עם אנשי הוראה על מנת לרכוש אותן. לפיכך, השיעורים המוקלטים יפלו לרעה את אלה שגויסו.
בנוסף, התוצאה תהיה שאלה שלא גויסו יסיימו את התואר בזמן, ואילו הגיבורים שמסכנים את חייהם כדי שאחרים יוכלו ללמוד, ייפגעו. מניסיון העבר ומהמלחמות הקודמות, בעת היותנו סטודנטים, אפשר להניח שהסיכוי שמילואימניק משוחרר ייהנה מהוראה איכותית, שוות ערך לזו שלה מי שלמדו בזמן המלחמה, הוא נמוך ביותר.
מדיניות פתיחת הלימודים כשהמלחמה עוד בעיצומה היא בעייתית הן ברמה המוסרית והן ברמה הלאומית. ראשית, עיקרון ההוגנות דורש שתמורה שפרט מקבל מהמדינה משתווה ככל הניתן לרמת תרומתו לטובת הכלל. שנית, ואף חמור מכך, מדובר בפגיעה בחוזה הבסיסי בין המדינה ואזרחיה: החיילים נלחמים עבורנו ובמקומנו.
החוזה בין מדינת ישראל לאזרחיה דומה יותר לחוזה הלא כתוב בין בני משפחה מאשר לחוזה החברתי המיושם במדינות המערביות העכשוויות. בישראל, בני הערובה הם בנינו ואחיותינו, וכל חייל וחיילת הם בשר מבשרנו. הסיסמה "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" אינה ריקה מתוכן. היא האידיאולוגיה העומדת כבסיס לזכות קיומנו כאן. צה"ל כצבא העם הוא בסיס ערכי לחוזה החברתי הישראלי, ואסור שחיילים ייפגעו גם בחייהם האזרחיים.
האם ניתן להקטין את הנזקים במצב זה? המכללות, גם אלה שאינן מתוקצבות, יכולות לנהוג כמו האוניברסיטאות ולדחות את פתיחת הלימודים. ייתכן שלשם כך יהיה צורך במימון ממשלתי מסוים שיהווה חלק מכלל עלות המלחמה. במידה שזה לא יקרה, יש לכל הפחות להקים מנגנון בקרה בכל מכללה ומכללה. בנוסף, יש להקים מערך ארצי שאליו יוכל לפנות כל מי ששירתו במילואים ולקבל מענה הולם למצוקתם תוך פרק זמן קצוב שלא יעלה על שעות ספורות.
לא מדובר כאן בפגיעה מוסרית רגילה כמו במקרים רבים שאליהם התרגלנו למרבה הצער בהיותנו מדינה צעירה עם בירוקרטיה מכבידה. מדובר בשמירה על החוזה הבסיסי ועל האתוס המכונן. לכן חשוב ביותר לדאוג להקמת מנגנון שייתן לכל חייל תחושה שתרומתו מוכרת לנו ושלא נעזוב אותו להתמודד לבדו מול בירוקרטיה עיוורת וחסרת רגישות.
  • ד"ר דב מימון הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ומרצה באוניברסיטת בן גוריון שבנגב

פורסם בYNET