דלדולה של מערכת החינוך הממלכתית מסכן את עתידה של ישראל. חלוקתה לקבוצות וקהילות והקמת מסגרות חינוכיות פרטיות למחצה, ואפילו מגמות ליברטריאניות, המציעות מַעבר לשיטה של חלוקת שוברים, מסכנות את הזהות הלאומית ושוחקות את האחריות ואת הסולידריות, שניים מערכי היסוד של המדינה היהודית.
"ראוי יום הכרזת החינוך הממלכתי על ידי ממשלת ישראל להיחקק אף הוא בתולדותינו: הפקעת החינוך מרשות המפלגות והעמדתו ברשותה מדינה – יש בו צעד מכריע לכינון המדינה ולליכוד העם". במילים קצרות אלה תיאר ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, את תרומתה הדרמטית של מערכת החינוך הממלכתית לכינונה של המדינה, לביסוסה ולבניינה כמערכת חינוך ראויה למדינה יהודית ודמוקרטית. "אין ספק שבית הספר בכללו, והחינוך היסודי במיוחד, קובע במידה רבה, ואולי מכרעת, קלסתר פניו הרוחניים של הנוער ועל־ידי כך – של העם" (בן־גוריון, 1963). בראש חודש אלול תשי"ג, 12 באוגוסט 1953, חוקקה כנסת ישראל את חוק חינוך ממלכתי ובכך ביטלה, לכאורה, את החלוקה לזרמים. החוק החדש החליף את חוק לימוד חובה תשי"ט-1949. לאחר דיון סוער החליטה הכנסת להנהיג חינוך ממלכתי שיש בו שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת"
מעולם לא הוקמה במדינת ישראל מערכת חינוך ממלכתי ראויה. בחסותה של המערכת הממלכתית פועלת מערכות חינוך רבות: החינוך הממלכתי־דתי – מערכת חינוך הנהנית מאוטונומיה רחבה וממנגנון פיקוח עצמאי במסגרת מועצת החמ"ד (חינוך ממלכתי־דתי); החינוך החרדי – שברובו לא נמצא באחריותה המלאה של המדינה אלא באחריותן של רשתות חינוך עצמאיות; ובתוך החינוך החרדי – חלק ניכר מחינוך הבנים החרדים חוסה תחת מערכת שהפיקוח עליה מופחת; אלו הם "מוסדות הפטור". לצד אלה פועלים מוסדות חינוך וזרמי חינוך ההולכים ומתרבים, כגון החינוך הדמוקרטי, החינוך האנתרופוסופי והחינוך הערבי.
היום שהיה "ראוי להיחקק בתולדותינו", יום הקמת החינוך הממלכתי במתכונתו הנוכחית, זָרע את זֶרע הישראליות הניבטת לנגד עינינו: ישראליות מפוצלת ומפולגת ויהודיות רכה, פריכה ודלה. נאום השבטים שנשא נשיא המדינה ראובן ריבלין בשנת 2015 היה הכרה בכישלון של מערכת החינוך הישראלית: הוטלה עליה משימה ליצור חברה מאוחדת בעלת סממנים ממלכתיים, אבל במקומה קמה מערכת חינוך מפוצלת המתאפיינת בחלוקה לשבטים.
בתחומים רבים ראויה מערכת החינוך הישראלית לשבחים רבים. יש בה בתי ספר ומנהיגי חינוך מעוררי השראה ותוכניות חינוך פורצות דרך. ישראל היא מן המדינות ששיעורי הנשירה ממערכת החינוך הציבורית שלהן נמוכים, ורבים מבוגרי המערכת ממשיכים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. אלא שכל אלה מעידים על הצלחת החוק במתכונתו הראשונה, "חוק לימוד חובה". מתכונת זו מדגישה את ההשכלה ואת המיומנויות, אבל בלא תשומת לב יתרה לזהות, לייחודיות, לסולידריות או לשותפות אזרחית פעילה. בשנת הלימודים תש"ס (1999/2020) עודכנו מטרות החינוך הממלכתי, 11 סעיפים המהווים את תעודת הזהות של מערכת החינוך. אני משוכנע שכמעט כל המחנכים, המחנכות, המנהלות והמנהלים במערכת אינם מכירים את מטרות החינוך, אבל הם כן בקיאים בדרישות של בחינות המיצ"ב, בכללי הזכאות לתעודת בגרות ובקריטריונים לקבלת התואר "בית ספר מצטיין". אכן, מדינת ישראל אינה בוחנת את בתי הספר על פי מידת הצלחתם ביישום מטרות החינוך אלא בעיקר על פי הצלחתם במבחנים למיניהם.
דומני שהכישלון המסתמן החל להתרקם בנוסח של החלטת הכנסת על הקמת חינוך ממלכתי שהוצבו לו שתי מגמות – "אחת דתית ואחת אחרת". באופן זה הגדירה הכנסת, בלא משים, את הטרגדיה בהתהוותה: בישראל תהיינה שתי מערכות חינוך, אחת דתית, והשנייה? – "אחרת". מערכת החינוך הממלכתי הפכה למערכת חינוך שההגדה שלה שיורית. היא בעיקר "לא דתית". אבל מהו אופייה? כיצד באה לידי ביטוי היותה מערכת חינוך של מדינת היהודים? הורים וילדים ישראלים יכולים לבחור בבתי ספר ממלכתיים דתיים, בתלמודי תורה, בחינוך אנתרופוסופי, דמוקרטי או מונטסורי. אבל רוב הילדים בישראל לומדים במערכת "אחרת", נטולת זהות מוגדת ומובחנת.
וכך התפתחה בקרב מעצבי מדיניות החינוך ומומחי משפט וחינוך, במודע או שלא במודע, הדאגה לחינוך ציבורי ולא לחינוך ממלכתי. מערכת החינוך הציבורית עוסקת בהספקת שירותי חינוך יותר משהיא עוסקת בהנחלת ערכים ומורשת. בעיניי, זהו אסון. לא פחות.
עדות לקביעתי זו הוא הוויכוח ארוך השנים על חובת לימודי הליבה. ראשית, הוויכוח הזה מתמקד בתוכנית הלימודים של הציבור החרדי ולא בתוכני הלימוד של כלל ילדי ישראל; ושנית, הוא מתמקד בלימודי מדעים ואנגלית ולא בתוכני לימוד המעצבים זהות. המנהיגים הישראלים לדורותיהם דואגים לעתידם הכלכלי של בוגרי המערכת; הם מודאגים פחות מזהות ומניכור למורשת, מפיתוח ערכים אזרחיים־דמוקרטיים או מהעמקת הסולידריות והאחווה. המאבק על גיבוש תוכנית ליבה אינו נושא למחלוקת בין חרדים לשאר החברה. נהפוך הוא: תוכנית לימודי ליבה זהותית חייבת לחול על כלל ילדות וילדי ישראל.
מערכת חינוך ממלכתית אינה יכולה להתחמק מן השאלה בדבר אופיים היהודי של בתי הספר – לא רק היכרות שטחית עם לוח השנה, לא רק עיסוק רזה ודל בלימוד התנ"ך, כי אם היכרות עם ערכי היהדות ועם ערכי הצדק והשוויון, עם שיטת המשטר הדמוקרטי, עם היחס לזולת, עם היחס למי שאינו יהודי, עם אמונה וכפירה – כפי שאלו משתקפים גם במסורת היהודית. חשוב, למעשה חובה, שבוגרי מערכת החינוך הממלכתי הישראלית יכירו סוגיות יסוד במשנה ובתלמוד, באגדה ובמדרש; ילמדו את ערכי הרציונליזם והאמונה המשתקפים ברמב"ם ואת היחס שבין העם לארץ כפי שהם באים לידי ביטוי בספר הכוזרי של ריה"ל; את סידור התפילה, את השירה הישראלית, למן אבן גבירול ועד לרחל ועמיחי; את ההגות היהודית של אחד העם, ברנר וא"ד גורדון; את המורשת היהודית של חכמי המזרח. בתי ספר ממלכתיים אמורים להבחין בין הנחלת ידע, גיבוש זהות ומניעת התנכרות למורשת, שהיא אבן יסוד בבניית ההווה והעתיד, לבין קיום כללי ההלכה היהודית ושמירה והקפדה עליהם, המסורים לבחירתו של כל יחיד. הכרחי שבתי ספר ממלכתיים יציגו חשיבה ביקורתית וריבוי של גוונים וקולות יהודיים, אבל אסור שהם יסתתרו מאחורי מחסום הבערות. לשם כך חובה שמערכת הכשרת המורים תכשיר מורים לידע נרחב ביהדות, מתוך התאמתו לאורח החיים של תלמידי החינוך הממלכתי. זהות יהודית, זהות ציונית וזהות דמוקרטית לצד ערכי מוסר הם הבסיס להפיכת בתי הספר בישראל מ"אחרים" ל"ממלכתיים". האמת צריכה להיאמר: סקרים רבים מצביעים על כך שאוכלוסיית ישראל נוטה ברובה למסורתיות ורואה בשימור ערכים יהודיים בסיסיים חלק מתמצית הזהות. מערכת החינוך הממלכתית נכנעת לקולות קיצוניים, הנתלים, לעיתים בצדק, בהפרת האיזון העדין בדרכי ההוראה וההנחלה של ערכים אלה ואינה מספקת מענה הולם למה שחפצים בו רוב ההורים. אפשר לסכם זאת כך: היותו של בית ספר ממלכתי במדינה יהודית צריכה לבוא לידי ביטוי בארבעה מעגלים: במסגרת הארגונית (באמצעות הממשלה) ובלוח השנה, בתכנים הנלמדים, בהכשרת המורים ובקשר עם הקהילה.
שר החינוך גדעון סער תרם בשעתו להתהוותה של ייחודיות זו במסגרת תוכנית הלימודים "תרבות ישראל ומורשתו". נעשו ניסיונות נוספים להשיג את היעד שאני ממליץ עליו כאן, אבל הם נתקלו בהתנגדות. תמיד היו מי שראו בהם "תוכניות מטעם"; תמיד היו מי שחיפשו כוונות זדון נסתרות. תוכנית הלימודים של מדינה יהודית אינה יכולה להתעלם מהגות ציונית, מהעמקת הקשר בין הלומד לארצו ומטיפוח האחריות האישית של הלומדים והבוגרים לקהילה ולמדינה.
עם מינויִי לתפקיד שר החינוך של מדינת ישראל פעלתי לחיזוק מערכת החינוך הממלכתית. אני סבור שלמערכת חינוך ממלכתית תפקיד מרכזי, ערכי, במדינה יהודית ודמוקרטית.
ראשית, מערכת חינוך ממלכתית דואגת להעמקת שוויון ההזדמנויות והזכות של כל תלמיד ותלמידה ללמוד במערכת חינוך זמינה ואיכותית. ראיתי בכך מימוש תקנתו של רבי יהושע בן גמלא, תנא שפעל בתקופת בית שני להקמת מסגרת חינוכית בכל יישוב בארץ ישראל. פעלתי להקטנת המימון וההשתתפות של המדינה בבתי ספר פרטיים מכל סוג שהוא.
שנית, מערכת חינוך ממלכתית מאפשרת תוכנית לימודי ליבה ערכית, המאפשרת להנחיל את ערכי היסוד של העם והמדינה. אומנם כל אחת מן הקהילות רשאית להדגיש את פרשנותה לערכים אלה, אבל חובתה של המערכת לדאוג להנכחה שלהם.
פעלנו לצירופם של בתי ספר דמוקרטיים ואנתרופוסופיים לתוך מערכת החינוך הממלכתית. 48 מהם הפכו לבתי ספר רשמיים. לא פגענו באופיים, אך החלנו עליהם את העקרונות המרכזיים של החינוך הממלכתי, מנענו מיון של תלמידים, ואפשרנו לבתי הספר לשמור על אופיים.
הקמנו את מערכת החינוך הממלכתית־חרדית. סברתי שעל המדינה להיות אחראית גם על מערכת חינוך זו, והדגשתי את האחריות של מערכת זו לא רק ללימודי ליבה אלא גם לשכר הוגן למורים ולמורות, למבנים מוגנים ובטוחים, למסגרות חינוך מיוחד ולייעוץ לטיפול בַּפּרט.
ביוזמת סגן השר אבי וורצמן פעלנו להקצאת משאבים גדולים לטובת מיזם 929, להעמקה ולהרחבה של לימודי התנ"ך במסגרות החינוך הממלכתי.
הנחלת ערכי "האחר הוא אני" נועדו להפיל מחיצות ולהכיר את המורשת ואת הזהות של האחר. הנהגנו חובת התנדבות על כלל תלמידי מערכת החינוך, מפני שזהו אחד המאפיינים הזהותיים של חינוך יהודי: נתינה, רדיפת צדק וצדקה.
דלדולה של מערכת החינוך הממלכתית מסכן את עתידה של ישראל. חלוקתה לקבוצות וקהילות והקמת מסגרות חינוכיות פרטיות למחצה, ואפילו מגמות ליברטריאניות, המציעות מַעבר לשיטה של חלוקת שוברים, מסכנות את הזהות הלאומית ושוחקות את האחריות ואת הסולידריות, שניים מערכי היסוד של המדינה היהודית.
אולם לא די בכל אלה. קודם לכול על מערכת החינוך הישראלית לגבש, לראשונה, תוכני ליבה זהותיים. הללו צריכים להיות מבוססים על הנוסחה: 50–30–20: 50% מתוכני הליבה ייקבעו בידי המדינה; 30% בידי הרשויות המקומיות או הבעלויות השונות, על פי ייחודן; ו־20% בידי מנהלי ומנהלות בתי הספר, הצוותים החינוכיים וחברות וחברי הקהילה.
שנית, מערכת החינוך הישראלית חייבת להציע מסגרות למפגשים בין תלמידי ותלמידות הקהילות השונות, לא רק בעת פעילות חברתית או במפגשי היכרות חווייתיים. המפגשים שאני מציע יכולים לבוא לידי ביטוי במסגרות דוגמת מגמות לימוד כלל־עירוניות, עבודות גמר משותפות או מטלות חקר משותפות. אפשר, למשל, לקבוע בטיולים השנתיים יום טיול משותף עם תלמידות ותלמידי בית ספר מזרם אחר.
מדינת ישראל צריכה לעודד הקמת בתי ספר משותפים לתלמידים ותלמידות דתיים ולתלמידים ותלמידות חילונים, שמפגש הקהילות שבהם לא יוביל להשטחה ולרידוד של כל קהילה אלא דווקא להעצמתה ולהעמקתה. ראוי גם לבנות את בתי הספר השונים בקריות חינוך משותפות כך שטקסי חגים, אירועי שיא ופעילות למען הקהילה ייעשו במשותף. זהו חינוך יהודי במדינה יהודית. המדינה אינה מפתחת גטאות, אך בה בעת היא מכירה בצרכים המיוחדים של כל קהילה וקהילה.
זכורני, בהיותי שר החינוך, היה לי חלום: על דש חולצתם של כל תלמיד ותלמידה יופיע, בעברית ובערבית, הכיתוב "ואהבת לרעך כמוך". אלא שאז פנו אליי ראשי החינוך הממלכתי־דתי וביקשו שבבתי הספר של החינוך החרדי ממלכתי־דתי לא יופיע הכיתוב בערבית. התלבטתי. פוליטיקה היא גם חוכמת הפשרה. הסכמתי. אלא שאז הגיעה פנייה נוספת: "האם אפשר להחליף את הפסוק?". לא הצלחתי להבין על מה ולמה. "לאיזה פסוק אתם רוצים להחליף?" שאלתי. התשובה הדהימה אותי: "תראה אדוני השר, בישראל של היום 'ואהבת לרעך' זה קצת מורכב. אתה יודע, יש כאן ויכוחים מהותיים. אנחנו לא יכולים לומר לתלמידים שלנו שהם צריכים לאהוב את אלה ואת אלה. לכן אנחנו מציעים לך פסוק אחר: 'חביב אדם שנברא בצלם' ".
ויתרתי על החלום. אבל יש בסיפור הקצר הזה כדי להצביע על הסכנה הגדולה שאנו שרויים בה: במדינה יהודית חייב להיות חינוך ממלכתי, משותף, המאפשר גיוון ושונוּת ובד בבד אינו מוותר על ערכי זהות, ובעיקר – אינו מתבייש להצביע על מקורם. בן־גוריון הדגיש זאת: "בחינוך הנוער לא נוכל להתעלם מהיעודים האנושיים הגדולים שבישרו נביאינו, ייעודי הצדק והחסד, האחווה האנושית, אהבת הבריות; עלינו לנטוע בלב הילדים משחר ילדותם שאיפה לחברה מתוקנת שאין בה קיפוח ועוול וניצול, אלא שוויון וצדק, ואחוות יצירה וחירות וסובלנות הדדית" (בן־גוריון, 1963).
מקור
בן־גוריון, דוד (1963). נצח ישראל. הוצאת ספרים עיינות.
הרב שי פירון הוא מחנך. כיהן בתפקיד שר החינוך בשנים 2013–2015. נשיא תנועת "פנימה: פתרונות ישראליים".