The Jewish People Policy Institue

אם נגרים חושבים שכמעט כל בעיה אפשר לפתור בפטיש, אם כירורגים מאמינים שרוב הבעיות נפתרות בעזרת איזמל, אם שמאנים סבורים שהתשובה לכל מצוקה היא שריפת עשבי מרפא, ואם רבנים מעדיפים לפתור בעיות בסיוע תפילות – משפטנים מניחים שבעיות פותרים בניסוח חוקים, או פסקי דין. נכתוב חוק, והופס הלכה הסבירות. נכתוב פסק דין, והופס, חזרה הסבירות. נכתוב חוק יסוד: החקיקה, והופס ייעלמו המחלוקות החברתיות של ישראל. ואם לא ייעלמו, לפחות יהפכו לנסבלות ומנוהלות.

אולי. הלוואי. אם הייתי משפטן, בטח גם אני הייתי מאמין בזה.

אלא שבינתיים, לצד אחדות המשימה לנוכח המלחמה, המחלוקות איתנו. לפני חודש, רוב מי שהשיבו לסקר של המכון למדיניות העם היהודי אמרו שישראל מאוחדת. אבל היו יותר מהם שאמרו שהיא ״די מאוחדת״ מכאלה שאמרו ״מאוד מאוחדת״. וזו הייתה ירידה קלה לעומת החודש שלפני. כלומר, יש אחדות, ויש גם חשש. יש צורך לומר אחדות, ויש צורך להרגיש אחדות – ויש גם אחדות. ויש גם סדקים באחדות. המתקפה של ה-7 באוקטובר איחדה את כולנו נגד אויב משותף, והזכירה לכולנו סכנה משותפת. היא לא איחדה אותנו בהסכמה על דברים אחרים: כמו מי המנהיג שראוי להוציא אותנו מהבוץ. מי אשם בכניסה לבוץ. לאן צריך לפנות לאחר שנצא מהבוץ. המתקפה הזכירה לנו למה אין לנו ברירה אלא להתאחד. הפסיקה של בית המשפט העליון שניתנה השבוע מזכירה לנו למה אסור לנו להתמכר לאשליה שחמאס, או חיזבאללה, הם הבעיה היחידה שלנו. הרבה ממה שהיה ערב המלחמה מחכה לאחרי המלחמה. חלקו ישנה צורה, חלקו ימצא מענה בזכות האחדות והנחישות שמתגלות במלחמה. חלקו עלול לחזור בעוצמה גדולה, כמו בומרנג שלא מאיט אלא מאיץ בשובו לנקודת המוצא.

שורש הבעיה אינו משפטי. השורש הוא בנטייה שלנו להגזים. האזינו לקולות הנהי של המתמרמרים על הפסיקה – שאפשר בהחלט לחלוק עליה, או לחשוב שהיא מוטעית – ואתם עלולים לחשוב שישראל ספגה השבוע מכה אנושה. מגיב אחד, עיתונאי בעל שם ומוניטין, צייץ בחשבון שלו ש״ישראל כבר איננה דמוקרטית״. ועל זה נאמר: שויין. ישראל תהיה דמוקרטית בשבוע הבא כפי שהייתה דמוקרטית בשבוע שעבר. לצערנו, היא גם תישאר היסטרית בשבוע הבא כפי שהייתה היסטרית בשבוע שעבר. הרפורמה המשפטית, מתחילתה, היא תוצר של היסטריה. התגובה לה, בהתאם, לקתה גם היא בהיסטריה.

חשבתם שהתגברנו על זה? חשבתם שמתקפת חמאס העמידה הכל בפרופורציות חדשות? הנה, גם במחשבה הזאת לא כדאי להגזים. מתקפת חמאס שיפרה בהחלט את היכולת של חלק מאיתנו לזהות את ההבדל בין טרגדיה מסוכנת לבין משבר על כמעט-כלום. אבל לא שיפרה מספיק, ולא אצל כולם, ולא לאורך זמן. אז לא כדאי להגזים בהערכת השיפור, ולא כדאי להגזים בהערכת היכולת שלנו לעבור מבעיות האתמול לבעיות המחר.

ככלל, כולנו אסירים של מרחב הדיאלוג שאנחנו חיים בו. מי שבטוויטר, חי בטוויטר, עם החברים שלו מטוויטר – סליחה, אקס – ומי שבמילואים חי במילואים – ומי שבאוניברסיטה חי באוניברסיטה – ומי שמתנדב בקטיף חי בקטיף. זה מוליד הרבה מאוד אי הבנות. חייל יושב במילואים ואומר לעצמו: מה השטויות האלה שמדברים על קיטוב, אצלנו במילואים אין קיטוב, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, נלחמים בגבורה שכם אל שכם. והוא צודק, זו המציאות שלו. זו המציאות של חיילי הסדיר והמילואים. והם רבים מאוד, אבל לא כדאי להתבלבל, הם עדיין המיעוט. המציאות של המילואים היא מציאות שרוב הישראלים אינם חשופים לה באופן ישיר. הם חשופים לה באמצעות אחרים, חברים, קרובים, מכרים. היא משפיעה עליהם, אבל לא תמיד באופן מכריע, כי לצידה יש עוד מציאות. זאת של הרחוב, של התקשורת, של הרשתות החברתיות. זאת שבעבורה פסיקת בית המשפט נראית כטלטלה גדולה. מתוך הטנק – הפסיקה היא בקושי רחש. מחוץ לטנק – יש מי שהפסיקה נשמעת להם כפצצה.

המציאות המפוצלת מייצרת מסך מפוצל: מצד אחד מדווחים בטלוויזיה על רוח האחדות של הלוחמות והלוחמים. מצד שני מדווחים בטלוויזיה על רוח הנבזות של הפוליטיקאים והפוליטיקאיות. הצופים נותרים תוהים, אחדות או נבזות? התשובה היא גם וגם. התשובה היא שבדרך כלל זה גם וגם. כך הם בני האדם: גם בעיצומה של קטטה נבזית הם יכולים לגלות ניצוצות של חמלה וגבורה, וגם בעיצומה של מלחמה על החיים הם עלולים לשקוע לרגעים של קטנוניות וחרפה.

עובדות: לבית המשפט לא הייתה ברירה אלא לכתוב ולפרסם פסק דין, משום שאף אחד לא הציע אפשרות אחרת. הפוליטיקאים שמוחים היום על הפרסום, או טוענים שאפשר היה לעכב את הפרסום, היו צריכים להתעורר לפני כמה שבועות, אם באמת היה להם עניין בעיכוב כזה. חוות הדעת המשפטית ישבה על שולחנם. היא קבעה שיש דרך לעכב את הפרסום, היא קבעה שיש סיבה לעכב את הפרסום. הם התעלמו. מדוע התעלמו? במקרה הטוב, משום שהם רשלנים. במקרה הפחות טוב, משום שהם מחושבים ונבזיים. ייתכן שחשבו שטוב להם יותר לתת לבית המשפט לפרסם. אם יפסוק לטובתם, ישמחו בפסיקה. אם יפסוק לרעתם, ילקו אותו על פילוג העם בזמן מלחמה.

תשאלו: ומה עם הצעת הרגע האחרון של אריה דרעי? על זה נשיב: היא באה מאוחר מדי. אחרי שהודלפו עיקרי הפסיקה לא היה עוד טעם בדחייה. זה היה הופך אירוע של סיבוב אחד לאירוע של שניים. ועוד: מרגע שהאופוזיציה – לפיד, סער, גנץ – הודיעו על התנגדות לדחייה, היא הייתה מתפרשת כמהלך פוליטי של הקואליציה להשתקת בית המשפט, והייתה רק מוסיפה שמן למדורה הקטנה שנדלקה. טוב שפרסמו את פסק הדין וסיימו את האירוע.

תשאלו: אז מה עכשיו? כלום. חוק ביטול הסבירות היה אירוע מכוער ומיותר. הפסיקה, שמשפטנים יפלפלו בה עד שאוזניכם ינשרו משעמום, חשובה, אבל במובן המהותי היא מחזירה את המצב למה שהיה לפניו. היא מחזירה את ישראל לצורך הדחוף להסדיר את כללי המשחק בזירה הציבורית ואת היחסים בין המחוקק לבין בית המשפט. לא להילחם עליהם – להתווכח עליהם ולהסדיר אותם. אם צריך לנחש: לפסק הדין עצמו רוב הציבור יגיב באדישות מהולה בתימהון. זה לא הזמן. הכנסת תוכל לחשוב מחדש על הצעדים שהיא מעוניינת לקדם, כשיבוא זמן טוב יותר, מתאים יותר, מהימים הסוערים של סוף הקיץ שחלף, או מהימים הקשים של החורף שעוד כאן.

מדינת ישראל התאחדה כדי להביס את אויביה המסוכנים שבחוץ, ואחרי שתתפנה תצטרך להתאחד כדי להביס את אויביה המסוכנים שבפנים – ההגזמה, החרדה, החשדנות, הדורסנות, התחמנות, הנקמנות. האתגר הראשון לא ביטל את הצורך באתגר השני. הוא רק דחה אותו למועד מאוחר יותר.

בתודעתנו, הפוליטיקה הישראלית היא אירוע של שני גושים. גוש השמאל מול גוש הימין, או גוש נתניהו מול גוש לא נתניהו, או גוש הקואליציה מול גוש האופוזיציה. אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה לא שינו את המצב התודעתי שלנו. או לפחות לא שינו אותו מספיק. הנה ראייה: בכל הסקרים, של כל כלי התקשורת, ממשיכים להציג לנו את מצב הגושים, והוא נראה היום בדיוק כפי שנראה לפני שלושה חודשים. כלומר – מספר המנדטים הצפויים לכל גוש השתנה מאוד, אבל החלוקה נותרה בעינה. יש ״מפת גושים״, שבה לקואליציה יש 44, או 43, או 56, תלוי באיזה סקר מדובר. ומול הקואליציה מוצבת האופוזיציה, עם מספר המנדטים המשותף למפלגותיה, לפעמים כגוש אחד, ולפעמים עם מפלגה ערבית בצד (חד״ש-תע״ל).

שני גושים – כך אנחנו מציגים את המציאות, ולכן כך אנחנו גם מבינים אותה, וכך אנחנו חושבים עליה כאשר אנחנו חושבים על עצמנו. האם אני בגוש הזה או בגוש הזה? השאלה באיזה גוש אתם תומכים תכתיב במידה רבה גם באיזו מפלגה תבחרו. ואם יש רק שני גושים, כל מפלגה צריכה להופיע באחד משניהם. אחרת היא מחוץ למשחק הבחירה הגושית שלכם.

החלוקה לשני גושים היא אירוע שמזין את עצמו. והיא כמובן לא דבר מקרי: הצבה של גוש מול גוש היא ההצבה הטבעית לבני אדם. יש את הטוב ומולו את הרע, יש את המנצל ומולו את המנוצל, יש בני אור ויש בני חושך, יש ״ישראל הראשונה״ ויש ״ישראל השנייה״. החלוקה לשני מחנות נוחה פסיכולוגית, והיא נוחה גם נרטיבית – קל יותר לספר סיפור שיש בו עימות דו ראשי, כמו ברוב המערבונים. החלוקה נוחה לעיתונאים, לסוקרים, לאסטרטגים הפוליטיים, למתכנני הקמפיינים. זוכרים את ״זה ציפי או ביבי״? כך מציבים ראש מול ראש, בלי לבלבל את הציבור עם כל האפשרויות האחרות.

יש שתי בעיות עם החלוקה לשני גושים. הראשונה – היא מחוללת קיטוב. השנייה – היא לא בהכרח מבטאת את המציאות.

למה החלוקה לשני מחנות מחוללת קיטוב זה די ברור. ברגע שכל אחד מאיתנו נדרש לבחור מחנה אחד, שקו ברור מפריד אותו ממחנה שני, יש קושי לחצות קווים. הגוש האחר צומח בתודעתנו לממדים של מפלצת. זה ״האחר״ הבעייתי, המזיק, הדורסני.

למה החלוקה לשני מחנות לא מבטאת את המציאות? פשוט, כי היא לא מבטאת את המציאות. החלוקה לשני גושים מניחה שישנו מכנה משותף מובהק שמאחד כל אחד מהגושים (או לפחות אחד מהם), אבל זו איננה המציאות. הגושים נוצרו כהסדר פוליטי בנסיבות מסוימות, עסקת חבילה לשימור או קעקוע השלטון. אבל המשותף בין מצביעת יהדות התורה לבין מצביע ליכוד אינו בהכרח רב יותר מהמשותף בין מצביעת ליכוד לבין מצביע ישראל ביתנו. המשותף בין מצביע ציונות דתית לבין מצביע ש״ס אינו בהכרח רב יותר מהמשותף בין מצביעת ציונות דתית לבין מצביעת יש עתיד.

מה כל זה בא לומר?

יותר מלומר, המאמר הזה בא להכות על חטא. על חטא שחטאנו – סוקרים, פרשנים, חוקרים – בהצגת מציאות שמזינה את עצמה. על חטא שחטאנו, אפילו בזמן המלחמה, בהצגת שני גושים, ולא שלושה, או יותר. על חטא שחטאנו בכך שסייענו לקבע תודעת מחנאות, בלי להציג את האפשרות שאולי תוביל לפירוק שלה. ולא – זה לא שאני חושב שהסוקרים והפרשנים צריכים להציג לציבור מצג שווא ממניעים אידאולוגיים כדי לגרום לבוחרים לעבור גוש. אני חושב שהסוקרים והפרשנים צריכים להציג לציבור מצג אמת שמתכתב עם המציאות האידאולוגית כדי לאפשר לבוחרים לעבור מפלגה.

למה הכוונה? אנחנו מציגים אותה בגרף. הוא מבטא עוד שתי אפשרויות מתוך הרבה מאוד של חלוקה לגושים מסוגים שונים. כמובן, קודם כל אפשר לעשות את מה שעושים כולם ולהציג רק את שני הגושים המקובלים. ויש סיבה לעשות זאת, בגלל ההיסטוריה של השנים האחרונות. כך הסתדרו המחנות הפוליטיים שלנו בשנים האחרונות. אז יש מקום להצגה של ״קואליציה״ ו״אופוזיציה״ בנוסח המקובל.

אבל במקביל, יש מקום לחשוב גם על האפשרות שטלטלת המלחמה תוביל אותנו לחלוקה חדשה של גושים. נניח – שלושה גושים. ונכון, זה יהיה פחות בהיר מבחינת הנרטיב, כי לא יהיו רק שניים – טוב ורע, אור וחושך (וכל אחד ואחת מכם יבחר בעצמו מי האור ומי החושך) – אלא יותר משניים. אבל פחות נוח זה לא אומר לא נחוץ. אז זה מה שנעשה כאן. נציג אפשרות אחרת של גושים. אפשרות אחת מכמה שיש. למען הנוחות, נשתמש בממוצע הסקרים של אתר המדד (שעוגל לצורך התרגיל), כבסיס לחישוב של גודל הגושים מבחינה פוליטית. אבל מה שחשוב זה פחות המספרים המדויקים לכמה יקבל כל גוש, ויותר המעבר מתודעת עימות של שני גושים, לתודעת ריקוד של שלושה גושים.

המצאנו גוש. שמו ״גוש ההסכמה״. אפשר לראות שזה הגוש הגדול. על מה מסכימים בגוש ההסכמה? על מה שמשותף, ויש הרבה במשותף. כך עוברים ממצב של שני גושים למצב של שלושה גושים. יותר מזה: כך עוברים ממצב של קיטוב – או שקצה אחד מנצח או שקצה שני מנצח – למצב פוליטי חדש – הקצוות נשארים בקצוות, ואיזשהו מרכז מנצח.

מי נמצא בגוש ההסכמה?

נמצא בו כל מי שהוא ימין-מרכז או מרכז מדיני, שלא רואה כרגע התכנות ולא מוצא כרגע עניין במדינה פלשתינית, אבל גם לא רוצה התנחלויות בעזה, שתומך בגיוס חרדים, שאומר בלי להתבייש שהוא ציוני, שלא עסוק במניעת שירת נשים בצה״ל, שרוצה שינויים בבית המשפט העליון, אבל בלי להפוך אותם למלחמת אזרחים, שרוצה מדינת מסורת ולא מדינת דת. הכנסנו לקבוצה הזאת את הליכוד (שלא כל בוחריו שייכים לכאן, אבל חלק לא מבוטל כן), ואת המחנה הממלכתי (שכמעט כול מצביעיו שייכים), ואת ישראל ביתנו, ואת יש עתיד (שרוב מצביעיו שייכים). לגוש הזה שייכים כמעט כל הבוחרים הפוטנציאליים של נפתלי בנט או של יוסי כהן. ויש בוחרים של הציונות הדתית ששייכים לכאן, אבל את המפלגה עצמה השארנו בחוץ, כי במתכונתה הנוכחית היא לא שייכת. ויש בוחרים של ש״ס ששייכים לכאן, אבל את המפלגה עצמה השארנו בחוץ, כי במתכונתה הנוכחית היא לא שייכת.

כמובן, השרטוט הזה לא מושלם, אבל הוא גם לא מופרך. דמיינו את אופיר אקוניס, אבי דיכטר, איילת שקד, אמיר אוחנה, חילי טרופר, בני גנץ, מרב כהן, אלעזר שטרן, חמד עמאר – כולם באותה קואליציה תחת הסכמה על הסעיפים שפירטנו. נראה לכם בלתי אפשרי? הרי ברור שמה שימנע את ההסכמה בין כל אלה הוא לא פער אידיאולוגי בלתי ניתן לגישור – אלא רק פער פוליטי. הם לא יסכימו, כי הם עדיין חיים בעולם של שני-גושים ולא עברו לעולם של שלושה-גושים.

האם אתם אוהבים את גוש ההסכמה? חלקכם יותר וחלקכם פחות. אבל תראו מה הוא יעשה לזירה הפוליטית: הוא יבטל את החלוקה לגוש קואליציה וגוש אופוזיציה. הוא יהפוך את הזירה הפוליטית מזירה של כניעה לקצוות לזירה של דחיקת הקצוות. דוד בן גוריון עשה מהלך כזה בתחילת הדרך, במסגרת ״בלי חירות ומק״י״. הוא אולי הגזים בו, אולי טעה בהגדרת המרכז והשוליים, אבל לאסטרטגיה שלו הייתה מטרה עקרונית נכונה: לעצב חברה ישראלית שמתנהלת על פי רצון הרוב שבאמצע, ולא חברה ישראלית שפעם אחר פעם נכנעת לגחמות ולצרכים של קבוצות אידיאולוגיות בשוליים.

זה הפורמט הכללי, ואת הדרך המדויקת לביצוע אפשר לסלול בהרבה נתיבים. אפשר גוש הסכמה שיש בו חרדים, ואין בו אחרים. אפשר גוש הסכמה שיש בו מפלגת יאיר גולן, אבל מדלג על לפיד וליברמן, אפשר לחשוב על הרבה סיסמאות שיובילו לגוש הזה: ״בלי ימין קיצוני ובלי שמאל קיצוני״, ״בלי דתיות קיצונית ובלי חילוניות קיצונית״, ״בלי לאומנות ובלי פוסט ציונות״, ״בלי שבטיות מתבדלת ובלי אוניברסליות מטורללת״. מצאו את ההגדרה הקרובה לליבכם, ושימרו על כלל ברזל אחד: קבוצה גדולה באמצע – גוש ההסכמה – ושתי קבוצות קטנות יותר, שלא מצטרפות להסכמה, משני צדי הגוש הזה. שלושה ולא שניים. זה, כשלעצמו, יהיה שינוי תודעתי משמעותי.