יהודים וערבים בישראל: רוקדים אל עתיד טוב יותר

אזרחי ישראל הערבים והיהודים צריכים להיות פעילים בסגירת הפערים, וכך גם המדינה עצמה בתור כוח ההסדרה השלטוני האולטימטיבי. מציאת פתרון לפערים בין הרוב למיעוטים לא צריכה להיות עניינם של המיעוטים בלבד, הנאלצים, יום ולילה, לוותר על זכויותיהם ולהגביל אותן, ואף לדכא את חירותם. כל זה אמור להיות קודם לכול ומעל לכול עניינו של הרוב.

במאי 1948 נודעה ברבים הכרזת העצמאות של ישראל, שהכריזה על הקמת המדינה היהודית. ב־1992 נחקק חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קבע כי ערכיה של ישראל הם ערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית. ב־2018 נחקק חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: חוק הלאום), שלפיו ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי.

עוד קודם לכן הותוו בהחלטה 181(II) של העצרת הכללית של האו"ם המאפיינים הפוליטיים והמשפטיים של ישראל כמדינה מבוססת־לאום מודרנית ודמוקרטית (להלן: תוכנית החלוקה). ההחלטה הציגה במפורש ובפירוט את התוכנית ואת החזון לייסוד שתי מדינות מבוססות־לאום דמוקרטיות ועצמאיות בשטחי פלשתינה המנדטורית, דהיינו מדינה ערבית ומדינה יהודית.

המסמכים המכוננים

א. תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא המסמך הרשמי הראשון המכיר ביהודיות כזהות לאומית ובכך מצדיק חוקית את ייסודה של ישראל כמדינה יהודית. השאלה אפוא היא לא אם ישראל רשאית להגדיר את עצמה כמדינה יהודית, אלא מהי בעצם מדינה יהודית. לפיכך מאמר זה שואל מה פירוש להיות מדינה יהודית מנקודת מבט לאומית קולקטיבית, על פי הסעיפים המפורטים בתוכנית החלוקה, הקובעים את ייסודה של מדינה יהודית ודמוקרטית, לא רק יהודית.

כך בדיוק תיארה תוכנית החלוקה את קבלתה של ישראל לקהילה הבינלאומית: ראשית, היא חייבת להיות מדינה מבוססת־לאום, כלומר מדינה יהודית; שנית, היא חייבת להיות מדינה דמוקרטית חוקתית; ושלישית, חייב להיות איזון נאות בין זהותה היהודית של ישראל לזהותה הדמוקרטית שישקף את הנסיבות המיוחדות של פלשתינה המנדטורית ואת הציפייה שהמיעוטים הלאומיים הילידיים יהיו לאזרחים חוקיים מלאים במדינת הלאום האחרת – דהיינו, מיעוט ערבי במדינה היהודית ומיעוט יהודי במדינה הערבית.

אלא שמועצת הביטחון של האו"ם מעולם לא אימצה את תוכנית החלוקה, וכך נותרה התוכנית בבחינת החלטה בלתי מחייבת של העצרת הכללית. מדוע שישראל, אם בכלל, תאמץ את הרעיונות המושגיים של תוכנית החלוקה כמודל למשילות טובה? ובכן, העובדה הפשוטה היא שישראל אימצה את עיקרי תוכנית החלוקה ואת הטרמינולוגיה שלה בהכרזת העצמאות שלה. ולכן הציפיות שהוגדרו בתוכנית החלוקה הוצגו לאחר מכן כהתחייבות גם בהכרזת העצמאות, ואת ההתחייבויות הללו יש לקיים.

ב. הכרזת העצמאות

האמת היא שהיות שישראל שאפה להתקבל לחיקה של הקהילה הבינלאומית, לא הייתה לה ברירה אלא לצעוד בעקבות הכתוב בתוכנית החלוקה. ראשית, תוכנית החלוקה מתווה את הכיוון למה שצריך להיכלל בהכרזת העצמאות; ושנית, לאבות המייסדים של ישראל היה חשוב ביותר לכבד את תוכנית החלוקה בתור ההכרה הבינלאומית הרשמית הראשונה בזכותה של האומה היהודית להגדרה עצמית ובכך להדגיש את זכותו של העם היהודי לייסד מדינה משלו כזכות בלתי הפיכה. בהתאם לכך, סביר להניח שלא במקרה הכרזת העצמאות כתובה בהתאמה מושלמת עם תוכנית החלוקה בעניין אופייה של ישראל – לא רק כמדינה יהודית ודמוקרטית אלא אפילו כמדינה יהודית ודמוקרטית חוקתית.

חשוב לומר שבהכרזת העצמאות לא מופיעות המילים "מדינה יהודית ודמוקרטית", ולא זו בלבד אלא שהמילה "דמוקרטיה" אינה נמצאת בה כלל. עם זאת, כפי שקבע בצדק בית המשפט העליון, פרשנות סבירה של ההכרזה אינה מותירה כל מקום לספק בדבר צביונה הדמוקרטי של ישראל.

כך או כך, חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, כפי שתוקן ב־1994, קובע כי תכליתו לבסס את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכי זכויות אדם בסיסיות יכובדו בישראל ברוח העקרונות שהותוו בהכרזת העצמאות. מכל זה מתבקשת המסקנה הנחרצת שערכיה של ישראל הם אלה המופיעים בהכרזת העצמאות ושישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.

ליברליזם

א. חברות ליברליות לעומת חברות לא־ליברליות

חברות ליברליות הן פלורליסטיות ושוחרות שלום, והעומדים בראשן הם אנשים סבירים ושקולים המגינים על זכויות אדם בסיסיות. זכויות אלה כוללות הספקת אמצעים מינימליים לקיום, לביטחון, לחירות ולרכוש פרטי, וכן שוויון פורמלי וכבוד עצמי כפי שהם באים לידי ביטוי בכללֵי הצדק הטבעי. חברות ליברליות מעודדות פלורליזם של רעיונות ומספקות נתיבים להעצמת התנגדות, והן אינן נרתעות מלשאול שאלות שאין להן תשובות מוחלטות, לאתגר אמיתות רווחות, להציג רעיונות מתחרים, להודות בנטייה האנושית לטעות ולחגוג את זכות הכפירה בעיקר. בניגוד לכך, חברות לא־ליברליות נכשלות בהתייחסות לעם שלהן כאל אנשים חופשיים ושווי זכויות באמת. הן מאמצות נורמות המבוססות על אילוץ וכפייה. חברות אוטוריטריות נוהגות בתוקפנות כדי לערער יריבים פוליטיים ולהתנכל להם. תאוקרטיות מנסות לספק תשובות מוחלטות לכל התהיות והחששות.

ב. על דמוקרטיות ליברליות

מדינה היא דמוקרטיה ליברלית לא בתנאי כי אם במידה שרוב גדול מהאוכלוסייה שלה יכול להשפיע השפעה ממשית על תהליך קבלת ההחלטות. דמוקרטיה ליברלית היא עניין של מידה; לא של רעיונות מוחלטים. מוטב לחשוב במונחים של רצף מדורג מאשר לנסות לנסח את התנאים לדמוקרטיה. השמירה על זכויות הפרט ושחרור היחיד משליטת הציבור משמעם שהכול נהנים מזכויות שוות. הרוב מחליטים על זהותו של הממשל, אבל אסור שהדבר יפגע בזכויות שוות לכול.

ג. דמוקרטיות פורמליות לעומת דמוקרטיות ליברליות מהותיות

במסגרת המושג של דמוקרטיה ליברלית ניתן להבחין בין דמוקרטיות פורמליות לדמוקרטיות מהותיות. דמוקרטיה פורמלית מתעניינת אך ורק בדעת הרוב ושואפת לאכוף את החלטות הרוב, בין שהן טובות ובין שהן גרועות. דמוקרטיה מהותית, לעומת זאת, מכבדת את דעת הרוב, אך בד בבד מחויבת לכך שהמיעוטים בה מוגנים, בייחוד כאשר הרוב משתמש לרעה בכוחו להתעמרות בהם. דמוקרטיה פורמלית פועלת על פי החוקים שקבע המחוקק, ולא משנה עד כמה החקיקה נכונה, נאותה, הוגנת וצודקת; בכל פעם שהמחוקק אומר "החוק הוא…", הוא נהיה חוק מחייב. דמוקרטיה מהותית בוחנת בקפידה את פעולותיו של המחוקק כדי לוודא שהן נאמנות לעקרונות היסוד של הגינות, סבירות, צדק ועשיית טוב. זוהי דמוקרטיה בריאה ורצויה, שבה הכוח הפוליטי תמיד מוגבל ונתון לבדיקה ולפיקוח.

את ההבחנה בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה מהותית מבהירה המשמעות המיוחסת לשלטון החוק כעיקרון מחייב – לא משום שהוא חלק מהליך פורמלי ראוי שמופעל בידי מחוקק שנבחר כיאות, אלא דווקא משום שהוא שלטונו של החוק הצודק וההוגן (Recht בגרמנית, droit בצרפתית ו־derecho בספרדית). בהקשר הנוכחי, שלטון החוק אמור לוודא שפעולותיו של השלטון ייעשו בהתאם לדרישות יסוד מסוימות שתכליתן להבטיח את שמירת רוחו המוסרית של החוק.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

תוכנית החלוקה והכרזת העצמאות של ישראל עמדו על ההבחנה בין דמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה ליברלית־מהותית ובחרו באפשרות השנייה.

ישראל היא דמוקרטיה יהודית־אתנית. המסגרת השלטונית היא דמוקרטית, אבל הרעיונות המונחים ביסודה מציבים את היהדות מעל לעקרון הכבוד לאחֵר ומעל לעקרון הנזק. בהעדיפה יהודים על פני אחרים, ישראל מאמצת קווי מדיניות לא־ליברליים ופרקטיקות מפלות.

לא זה צריך להיות המצב בישראל. ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. עליה להישאר אפוא כפי שהקהילה הבינלאומית ציפתה ממנה מלכתחילה, כפי שהובטח בהכרזת העצמאות ובחוקי היסוד.

על ישראל למצוא את האיזון הנכון בין זהותה היהודית לבין אופייה הדמוקרטי. הדבר יהיה אפשרי רק אם היא תכיר בכך שהדמוקרטיה והיהודיוּת (ו/או היהדות) אינן ערכים כשלעצמם כי אם אמצעים להשגת ערכים נעלים אחרים. שתיהן יכולות להביא להשלכות הרסניות אם כוחו של השלטון ינוצל לרעה, ושתיהן יכולות ליצור מקום לתקווה אם הן ידבקו במהות.

ישראל צריכה לתת ביטוי ליהודיוּת שלה באמצעות זכות השיבה, ציון רשמי של החגים היהודיים והכשרת מעמדה של העברית כשפת המדינה הרשמית. זכות השיבה ליהודים, בהיותם חלק מן האומה היהודית, היא מפתח הזהב המוענק להם על מנת להיכנס לבית הישראלי. כמדינה יהודית, ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מה שמזכה את כל חברי העם במפתח הכניסה לבית. עם זאת, לכל אזרח חוקי, יהודי או לא, מגיע שיתייחסו אליו בבית הזה באופן הוגן, צודק ושוויוני.

ואשר לדמוקרטיה הישראלית: על ישראל לקדם עקרונות של דמוקרטיה מהותית בכך שהיא תאמץ לחיקה ערכים ליברליים. ובחזרה להבחנה בין דמוקרטיות פורמליות למהותיות: יש לשים לב לכך כי בשנים האחרונות (בעיקר) נשמעים לא מעט קולות רשמיים מן השלטון הרואים בדמוקרטיה אך ורק אמצעי למלא את צרכיו ורצונותיו של הרוב הבוחר, ויהיו לא־מוסריים ככל שיהיו. זוהי גישה שגויה ומסוכנת. שלא כמו הפוליטיקאים, הרשות השופטת בישראל, המיוצגת על ידי בית המשפט העליון, ממלאת תפקיד חיוני בקידום ובטיפוח של ערכי הדמוקרטיה המהותית ובשמירה על הזכויות והחירויות של המיעוטים מפני כל ניצול לרעה אפשרי של כוח בידי הרוב שנבחר באופן דמוקרטי.

המיעוט הערבי במדינה היהודית והדמוקרטית

בתור אזרחים ישראלים מצד אחד ובני הלאום הערבי מן הצד האחר צריכים בני ובנות המיעוט הערבי, כאזרחים מלאים וחוקיים בישראל, להבין טוב יותר ובאופן מדויק יותר את ריבוי הזהויות שלהם.

ובכל מקרה, כמיעוט במדינה, האזרחים הערבים לא צריכים להיות ציונים, וגם לא חייבים להיות פטריוטיים לישראל, אבל עליהם להיות נאמנים לה. פטריוטיות היא ביטוי לסולידריות, שחוצה גבולות פוליטיים, לאומיים ובינלאומיים, ואילו נאמנות מגלמת את היחסים ההסכמיים שבין המדינה לאזרחיה. הלאומיות הערבית של הערבים הישראלים אינה מערערת, ואסור שתערער, את אזרחותם כישראלים, ובאותה מידה אסור שאזרחותם תערער את הלאומיות שלהם. ישראל מצידה חייבת להיות נאמנה לאזרחיה הערבים ולהימנע מלהתייחס אליהם כאל "גיס חמישי" בכל פעם – אפילו בעיתות מלחמה – שהם מתנגדים למדיניות כלשהי של הממשלה.

לאזרחים מהמיעוט הערבי בישראל צריכה להיות זכות מובנית ומוחלטת להרגיש סולידריות עם אחיהם ואחיותיהם הערבים במדינות ערביות אחרות, ובעיקר עם הערבים הפלסטינים. מן הראוי שהערבים הישראלים יוכלו, ויש להתיר להם זאת, להשתמש בכל אמצעי חוקי, חברתי ופוליטי כדי להביע את הזדהותם. אבל גם אז, אסור להם להרים יד על ישראל, בדיוק כפי שאסור היה לישראל להרים עליהם יד באוקטובר 2000.

אפילוג: רוקדים יחד אל עתיד טוב יותר

חקיקת חוק הלאום (2018) מעלה תהיות בסיסיות בדבר עתידה של ישראל כמדינה שהוגדרה מלכתחילה יהודית ודמוקרטית. החששות שלי נובעים מן ההבנה שישראל תהיה בסופו של דבר אחת משתיים – או אוטופיה או דיסטופיה.

אזרחי ישראל הערבים והיהודים צריכים להתייחס זה לזה, ועל אחת כמה וכמה לעצמם, כבני בית, לא כזרים. חובתם לצבוע את המציאות שלהם בצבעים ורודים. שתי הקבוצות חייבות לדבוק באמצעים לגיטימיים של כוח פוליטי, ביקורת שיפוטית ושאר שיטות מותרות – חברתיות ומינהליות – למאבק למען מחיקת כל צורה קיימת של אפליה.

אזרחי ישראל הערבים והיהודים צריכים להיות פעילים בסגירת הפערים, וכך גם המדינה עצמה בתור כוח ההסדרה השלטוני האולטימטיבי. מציאת פתרון לפערים בין הרוב למיעוטים לא צריכה להיות עניינם של המיעוטים בלבד, הנאלצים, יום ולילה, לוותר על זכויותיהם ולהגביל אותן, ואף לדכא את חירותם. כל זה אמור להיות קודם לכול ומעל לכול עניינו של הרוב, שחייב לאזן בין האינטרסים שלו לבין זכויות המיעוטים ובכך לבטא סובלנות וחמלה כלפיהם. יתרה מזו, במדינות שהאוכלוסייה שלהן מגוונת, כמו ישראל, נדרשת מעורבות דחופה של השלטון כדי להפעיל את כל האמצעים האפשריים להשגת פיוס.

אם ישראל לא תיקח את היוזמה כדי להיעשות מדינה טובה יותר למיעוטים שלה, לא רחוק היום שאזרחי המיעוט הערבי ואזרחי הרוב היהודי ייסעו בכבישים נפרדים, יעלו על אוטובוסים מובדלים ויילחמו זה בזה בגלוי, יום ולילה, ברחובות ראשיים ובסמטות צדדיות. אם ישראל לא תתעשת בקרוב, היא לא תהיה לא מדינה יהודית ולא מדינה דמוקרטית. או־אז היא תאבד את הלגיטימיות המוסרית שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית. אסור שזה יקרה. רק הם – כל הישראלים, ערבים ויהודים כאחד – יכולים לקחת את גורלם בידיהם ולרקוד, יחד, אל עתיד טוב יותר.

 

פרופ' מוחמד ס' ותד הוא פרופסור חבר, דיקן בית הספר למשפטים וסגן הנשיא לעניינים אקדמיים במכללה האקדמית צפת; חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת תל אביב; עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן; ועמית מחקר במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה.