האם מדינת היהודים עומדת להפוך לתאוקרטיה, כפי שניבאו מתנגדיה? אנחנו עוד רחוקים מכך, אך התהליכים המתרחשים לנגד עינינו מפחידים. הדת היהודית, כדת של אהבת אדם וחסד, שטופחה בידי היהודים בעת שהיו מיעוט בארצות מושבם, משנה את אופייה תחת גל של קנאות ושנאה. האם אנו שוב בדרך לשנאת חינם, שקשה היא מגילוי עריות ושפיכות דמים?
המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית", המעמיד זה בצד זה שני ערכים שלא בהכרח עולים בקנה אחד, הוא תוצאה של שיח משפטני שניסה לרבע מעגל: אם מדינת ישראל היא מדינה שמונהגת על פי עקרונות היהדות, הרי – בעיקרון – היא מפלה בין יהודי ללא־יהודי ובין גברים לנשים, ואז אין היא יכולה להיחשב דמוקרטית. ואולם אם היא נוהגת על פי כללי הדמוקרטיה, היא חייבת להבטיח את שוויון כל אזרחיה לפני החוק, והחוק בישראל אינו ההלכה היהודית אלא חוק חילוני במהותו. מכאן הדילמה: כיצד מקיימים מדינה שמגדירה עצמה על פי חוק מדינה יהודית ודמוקרטית? הבעיה הייתה שם מאז ראשית התחייה הלאומית היהודית ולא נעלמה מעיניהם של הוגים, יהודים ולא־יהודים, שגרסו שמדינה יהודית פירושה שלטון תאוקרטי ולפיכך מוטב שלא תקום.
בנימין זאב הרצל קרא לקונטרס המפורסם שלו, שהתניע את גלגלי התנועה הציונית, "מדינת היהודים" – לא "מדינה יהודית". ההבדל בין שתי ההגדרות מובהק: האחת מדברת על מדינה שאופייה נקבע על ידי העובדה שהלאום שמקים אותה וחי בה הוא יהודי, ואילו השנייה מטשטשת את המהות הלאומית ומדגישה את המהות הדתית של הקהילה היהודית מדורי דורות. הרצל עיצב את ההיגיון של "מדינת היהודים" על הרעיון שהיהודים הם לאום. יהודים שאימצו את התרבות האירופית והתנחלו בקרב העמים שבתוכם הם יושבים הכחישו זאת בכל תוקף: אנחנו צרפתים בני דת משה, גרמנים בני דת משה, וכולי. ההזדהות עם הלאומיות המקומית הייתה התנאי מאז המהפכה הצרפתית להענקת שוויון זכויות ליהודים, והיהודים היו מוכנים לשלם בתמורה בוויתור על הרכיב הלאומי בזהותם. אך ההתנערות מן הלאומיות היהודית הגנוזה בתוך המהות והמסורת הדתית היהודית לא הושיעה אותם, ועם הופעת האנטישמיות הגזענית התברר שהנאמנות ללאום שבתוכו הם יושבים לא התגברה על השנאה ליהודי, גם אם הוא אימץ את התרבות, את השפה ולעיתים אפילו את הדת של האומה שבתוכה חי.
קריאתו של הרצל "עַם אנחנו – עַם אחד" אתגרה ניסיון של מאה שנים להתעלם מן הדואליות הייחודית הגנוזה בהגדרת היהדות: דת שהיא גם לאום. משתי הפנים של דת ולאומיות העניקה הציונות את הבכורה לפן הלאומי. זה היה הפן שהדגיש זהות גרעינית לאומית וסולידריות חוצה גבולות בין קהילות שדוברות שפות שונות, ואפילו מחזיקות במסורות תרבותיות שונות, מתוך הכרה בגורל משותף של עם שגלה מארצו ומבקש לחזור ולכונן בה מדינת יהודים.
המהות של מדינה כזו עוררה תהיות. הרצל היה חילוני והתכוון לשלוח את הרבנים לבתי הכנסת. את המדינה "שלו" הוא תכנן כמדינה ליברלית ומכילה את ה"אחר". ואולם מתנגדי הציונות טענו שזו תהיה מדינה תאוקרטית חשוכה, שכן מהותם של היהודים היא דתית, ואין להם מאפיינים של לאומיות ככל העמים. כשנשאל חיים ויצמן בעת הדיונים על הצהרת בלפור על אופייה של המדינה היהודית, שאלה שהחביאה בתוכה את החשש מתאוקרטיה, הוא קבע שהמדינה תהיה יהודית כמו שאנגליה היא אנגלית. כלומר, יהיה בה עַם שיהיה הרוב ויעצב את תרבותה של המדינה, את הזיכרון ההיסטורי שלה ואת המשטר השורר בה, אך מדינה זו תכיל בני עמים אחרים כאזרחים שווי זכויות לפני החוק. אין פירוש הדבר שהלכה למעשה היה באנגליה תמיד שוויון; בריטניה של ראשית המאה העשרים לא הייתה מדינה דמוקרטית במושגים של המאה העשרים ושתיים. עד היום יש בבריטניה דת מדינה, אך זוהי בבחינת הלכה ואין מורין כן. הנכונות להכיל מיעוטים, בני דת וצבע שונים מאלה של האנגלי הממוצע, ההתקדמות בדרך לשוויון לנשים וההתייחסות הנונשלנטית לדת המדינה הן שאפיינו את בריטניה מאז מלחמת העולם הראשונה. בריטניה לא הפרידה בין דת למדינה, שלא כמו צרפת או כמו שנקבע בחוקת ארצות הברית. הבריטים מכבדים מסורת אבות וסמלים של העבר, אבל בין כיבוד מסורות ושמירת מנהגים לבין תאוקרטיה יש מרחק רב.
המתח הקיים במהות היהדות בין הפן הלאומי ובין הפן הדתי היה ידוע, אך היה סמוי מן העין עד לשנת 1967 (מלחמת ששת הימים). ואכן, גרשם שלום התריע כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת על הפוטנציאל המשיחי הגלום בעצם השימוש בשפה העברית. מראשית הופעת הציונות הרבו אנשים חילונים להשתמש במאגר מושגים מתוך המסורת היהודית, כגון גאולה, קיבוץ גלויות, חידוש ימינו כקדם, ימות המשיח, מלכות, הקץ המגולה, ועוד רבים. שימוש זה היה טבעי לאנשים שגדלו על מסורת בית אבא שהיה בית שומר מסורת. עם זה, הם העמיסו עליהם תכנים חילוניים, כגון עלייה לארץ ישראל, בניין הארץ, הקמת כוח יהודי, תרבות עברית וייסוד תשתית למדינה שהיהודים יהיו בה רוב ופטורים ממעמד המיעוט. הקמת המדינה נראתה בעיניהם הגשמה של נבואות הנחמה.
האמביוולנטיות של המושג "מדינה יהודית" כהגדרת לאום או דת הופיעה, למשל, בהקשר של חוק השבות, שהעניק לכל מי שהוריו יהודים את הזכות לקבל את האזרחות הישראלית. ואולם איך מגדירים מיהו יהודי? שאלה זו לא ירדה מסדר היום מאז ראשית ימי המדינה ועד ימינו. ההלכה קבעה שיהודי הוא בן לאם יהודייה. כאשר האח דניאל, כומר נוצרי ממוצא יהודי, ביקש לקבל אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, נדחתה בקשתו בבית המשפט העליון מטעמים של "נראות"; נקבע שמי שהוא בן דת אחרת לא ייחשב יהודי אף על פי שהוא יהודי על פי ההלכה. זו הייתה הצהרה שהגדרת הלאומיות היהודית אינה תלויה רק בהגדרה הדתית של "יהודי".
האם יש ליהודים מוצא אתני משותף שעל פיו אפשר לקבוע באובייקטיביות מי יהודי ומי אינו יהודי? למעשה, הזהות נקבעה על ידי שייכות, ולו גם מעורפלת, לדת היהודית.
התהליך ההיסטורי שמייסדי הציונות חזו – של הפיכת הדת למסורת שמעצבת את המרחב הציבורי על ידי השמירה על לוח השנה העברי, חגיו ומועדיו ועל ידי תחיית הלשון העברית וקיום תרבות עברית חיה ותוססת – שינה כיוון לאחר 1967. החזרה לדת, וכן שינוי המהות של הדת, מתרחשים היום לנגד עינינו; לתורה ולהלכה פנים רבות, ואפשר לבחור מתוכן משמעויות שונות, החל ב"וגר זאב עם כבש" וכלה במצוות חיסול כל גויי הארץ. העניין הוא מה אנחנו בוחרים מתוך המבחר הזה. לאחרונה אנו עדים להקצנה דתית ולחיבור בין זרמים דתיים קיצוניים עם זרמים לאומניים קיצוניים. תופעות שהיו מוגבלות לציבור החרדי זלגו אל המרחב הציבורי שמעבר לו: אפליית נשים, איסור על שירת נשים בציבור, הפרדה פיזית בין גברים לנשים במרחב הציבורי ולבוש מצטנע, של נשים כמובן, שלא לדבר על היחס של הרוב היהודי אל הלא־יהודים שבתוכנו, על אפליה על רקע דתי, על גזענות שמסתמכת על ההלכה ועל נישול שמוצדק מכוח הדת. ככל שמדינת היהודים הולכת ונעשית מדינה יהודית, כך היא מתרחקת מן האידאלים הכלל־אנושיים שהפעימו את מקימי מדינת היהודים.
הכרזת העצמאות דיברה על מדינה שתשמור על השוויון לכל אזרחיה, ללא אפליה על בסיס דתי, לאומי או אחר. ההצדקה להקמת המדינה הייתה השאיפה בת הדורות לחזור לארץ אבות, המצוקה היהודית בעקבות השואה וכן עמלם של חלוצים שבנו את המדינה. אין בה אף לא רמיזה אחת להבטחה אלוהית או לגבולות המדינה שתקום. חוץ מן המליצה המעורפלת בסוף ההכרזה על "צור ישראל" (אגב מחיקת "וגואלו", שניתן לפירוש דתי) הקפידו מנסחי ההכרזה להישאר במישור החילוני והסמיכו את מדינת היהודים על ההיסטוריה התרבותית של העם היהודי בארצו (יצירת התנ"ך), על הקטסטרופה הלאומית בשואה ועל ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל.
האם מדינת היהודים עומדת להפוך לתאוקרטיה, כפי שניבאו מתנגדיה? אנחנו עוד רחוקים מכך, אך התהליכים המתרחשים לנגד עינינו מפחידים. הלאומנות הגוברת מוזנת מכוח הדת, ואף מוצדקת על ידה. השדים המשיחיים שהשתחררו לאחר 1967 לא הוחזרו לבקבוק. שלמות הארץ, "לא תחנם", "השיקוץ המשומם" – אלה הם גילויים של קנאות דתית המשתלטת על המדינה החילונית. הדת היהודית, כדת של אהבת אדם וחסד, שטופחה בידי היהודים בעת שהיו מיעוט בארצות מושבם, משנה את אופייה תחת גל של קנאות ושנאה. האם אנו שוב בדרך לשנאת חינם, שקשה היא מגילוי עריות ושפיכות דמים?
יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", מספר על שיחתו של החכם היהודי עם מלך כוזר. החכם מדבר על מעלותיה של היהדות: דת ששונאת אלימות ומקדשת שלום ואהבת הבריות. על כך משיב לו מלך כוזר כי היהודים הם כאלה כל עוד הם מיעוט חלש, אך כשתגבר ידם – ינהגו ככל העמים האחרים. מתברר שמלך כוזר חזה נכונה.
האפשרות להתקיימות של הדואליות של לאום שהוא גם דת ושל דת שהיא גם לאום מותנית בכך שחסידי שני חלקי המשוואה הזאת ישמרו על מתינות ויהיו מוכנים לחיות זה עם זה אגב שמירת האידאלים המפעימים אותם במידת טמפרטורה נמוכה. וָלא – אש תצא מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון.
פרופ' אניטה שפירא היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב; עמדה בראש המכון לחקר הציונות וישראל. כלת פרס ישראל לחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת תשס"ח.