זהות

יהודית ודמוקרטית – מכנה משותף למחנה אחד: ראשית שיחה

האם הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא בלתי אפשרי? האם המדינה היהודית מוסיפה ומעשירה בערכים נוספים מעבר לאלה הדמוקרטיים? או שמא ה"יהודית" באה לגרוע מן המחויבות ה"דמוקרטית"?

מראשית העת החדשה, ויש שיגידו מראשית ימינו כעם, נעה המטוטלת של ההיסטוריה היהודית בין התביעה לנורמליות לבין השאיפה לעצמיות. התביעה ל"נורמליות" משמעה קיום בתוך משפחת העמים, על פי הנורמות של זו; ואילו השאיפה ל"עצמיות" מחפשת את הזהות היהודית הייחודית, את הרצף ההיסטורי, את ההמשכיות. על הציר שבין נורמליות לעצמיות ניתן להציב מספר לא מבוטל של נקודות מפתח, שאלות של זהות וצומתי הכרעה שעימם התמודד, ומתמודד, העם היהודי.

המתח שבין התביעה לנורמליות לבין השאיפה לעצמיות הגיע לשיאו כאשר לפני 125 שנה, בקונגרס הציוני בבאזל, על הציר שבין נורמליות לעצמיות, הציב בנימין זאב הרצל אלטרנטיבה חדשה ושונה לגמרי – הציונות. גם בהשוואה למבשרי הציונות היה חזונו של הרצל יוצא דופן, ייחודי ובולט; חזון רדיקלי, ששידד את כל מערכותיו של העם היהודי בדרכים לא־צפויות והכריח אותו לחשב מחדש את דרכו.

מה שעשה את ההצעה לכל כך מטלטלת היה היציאה מן המסגרת המקובעת והמקובלת. ההצעה התעלמה במופגן מן הצורך לבחור צד במאבק הדיכוטומי שבין נורמליות לעצמיות. במקום זאת היא הציעה ליצור מרחב חדש לעם היהודי – פוליטי, מדיני, טריטוריאלי ותרבותי; מרחב שבו העם היהודי יוכל להמשיך להתווכח, לדון ולהכריע בהתלבטות הגדולה שלו בין נורמליות לעצמיות, אבל בלי החששות שאיימו על הוויכוח הזה עד אז – החשש מאנטישמיות ומרדיפה, מצד אחד, והחשש מהיטמעות שגובלת במחיקה זהותית־תרבותית־רוחנית, מן הצד השני. כלומר, הרצל התעלה מעל לדיון על העצמיות ויצר תשתית למשהו קיומי יותר – עצמאות!

ההצעה שהניח הרצל לפתחו של העם היהודי הייתה מהפכה של ממש; היא שיקפה לא אבולוציה כי אם רבולוציה – מהפכה במלוא מובן המילה. הציונות אומנם שאבה מזרמי העומק של הרצף היהודי הרב־דורי, ואפילו ממונחי הנצח של ארון הספרים היהודי, אבל היא גם הייתה כל כך אחרת, כל כך שונה ופורצת דרך, כל כך "מודרנית", בבססה ישות פוליטית, מדינית ודמוקרטית שכל כולה יהודית. מהפכה של ממש! הרצל היה המחולל הגדול של הציונות. הוא תרגם את הזהות היהודית לתורה מדינית אפקטיבית ופתח לפני היהודים את האפשרות לחוות את זהותם כקהילה פוליטית־מדינית עצמאית.

*

מראשיתה הייתה הציונות תנועה אידאית פלורליסטית שהצליחה לרכז בתוכה, על בסיס של הסכמה אפשרית, זרמים רעיוניים סותרים וקבוצות פוליטיות מנוגדות: מאמינים ולא־מאמינים, סוציאליסטים ובורגנים, מדיניים ומעשיים, ליברלים ובעלי נטיות טוטליטריות. בפסקת הליבה של נאום הפתיחה שלו, בקונגרס בבאזל לפני 125 שנה, תיאר הרצל את המנעד הרעיוני והזהותי העצום שאפיין את הקהל ואת הפסיפס רב־הפנים ששיקפו מכונני הציונות. וכך אמר:

"אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ־היהודים […] כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן כבלתי אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים ביותר. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה".

בסיס הפשרה המוסכמת על רוב התנועה היה ההסכמה על השיבה לארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית של העם, על תחיית הלשון העברית והתרבות היהודית ועל יצירת חברה שתהיה התשתית למדינה עצמאית. לצד זה ביססה התנועה מסורת דמוקרטית איתנה, מוסדות נבחרים וכללי דיון והכרעה שישמשו אותה בהמשך דרכה.

בחוכמתם ובתבונתם, הרצל וחברי הקונגרס לא כפו את השקפת עולמם על חברי התנועה. הם חיפשו את המכנה המשותף הרחב ביותר, העמוק ביותר, והעבירו את האחריות, את חובת הדיון וההעמקה, ובעיקר את חובת המימוש היום־יומי של החזון הציוני, את הזכות העצומה הזו, אל העם היהודי, על כל גווניו, וגם לדורותיו, כלומר אלינו, בני ובנות העם היהודי מכל קצות תבל, "בכל דור ודור".

*

שלושים ושלושה רגעים בלבד ארך טקס ההכרזה על מדינת ישראל בה' באייר תש"ח. שבעה עשר רגעים נמשכה הקראת ‫המגילה ושישה עשר רגעים הוקדשו לחתימה עליה. עם סיומם קמה המדינה והייתה לעובדה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.

המדינה היהודית, היא מדינת ישראל, לא קמה יש מאין. שלא כטענתם של היסטוריונים מסוימים – המבחינים בין הביטוי הרובני "מדינת היהודים" של הרצל (מדינה שבה רוב יהודי) לביטוי בעל המשקל הסגולי המהותי "מדינה יהודית" – מייסדיי המדינה לא ראו בהרצל את אבי "מדינת היהודים". במגילת העצמאות הם מכתירים את הרצל בתואר "הוגה חזון המדינה היהודית". אידאל המדינה היהודית לא היה בעבורם מדינה בעלת רוב יהודי דמוגרפי בלבד. המדינה היהודית הייתה בעבורם יהודית בקווי המתאר שלה, במטרותיה, בערכיה, במוסדותיה, בקשריה עם העם היהודי, בתרבותה ובלשונה; כל אלה לצד, כמובן, היותה בית לכל אזרחיה – יהודים ולא־יהודים כאחד.

כמו הרצל בשעתו, גם המבחן שעמד לפניהם בבואם לממש הלכה למעשה את החלום של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היה מיידי. רבים מאיתנו מכירים את העימות שהתרחש מאחורי הקלעים על הביטוי "מתוך ביטחון בצור ישראל" המופיע במגילת העצמאות. מה שרבים מאיתנו לא שמים לב אליו הוא שמועד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל התקיים שעות אחדות קודם לפקיעתו הרשמית של המנדט הבריטי בחצות הלילה. בשל כניסת השבת והרצון להימנע מחילולה, ההכרזה על הקמתה של המדינה הוקדמה לצהרי יום שישי.

יתרה מזו, הכרזת העצמאות עצמה, שעדיין לא הייתה מוכנה בשלמותה ברגע הקראתה, נכתבה על קלף, באות עברית מספר תורה ספרדי עתיק, ומשה שרת מתואר "כפי שאוחז בעל הקורא בבית הכנסת את גוויליו של ספר התורה".

הביטוי "מדינה דמוקרטית" אומנם נעדר מגוף ההכרזה, אך עקרונותיה הברורים והמפורשים, עקרונות היסוד שלה, אינם משתמעים לשתי פנים. "המדינה היהודית" מתחייבת להעניק –

"שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

וכך, בתוכנה, במועד הכרזתה, במאפיינה הוויזואליים ובעקרונותיה, שבאו כולם לידי ביטוי כבר ברגעי לידתה, סרטטה המדינה שזה עתה קמה קווי מתאר, שהיו מי שתיארו אותם בעבר, ובצדק, כ"יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית, בדיבור אחד".

*

יציקת התוכן והמשמעות להיותה של המדינה מדינה יהודית ודמוקרטית לא נסתיימה ברגע הכרזתה. ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל רק יצרה את המסגרת שבה אנחנו, אזרחי מדינת ישראל – יהודים ושאינם יהודים, מאמינים ושאינם מאמינים, אנשי שמאל וימין, מזרחים ואשכנזים – דנים, לצד הקהילות היהודיות בתפוצות, בשאלת אופייה וזהותה של המדינה.

הזכות, החובה והיכולת לדון ולהתווכח נעוצות עמוק בתרבות הדיון היהודית, כמו גם בזו הדמוקרטית. התרבות הפוליטית היהודית צומחת מתוך מסורות עמוקות של דין ודברים, של מערכת תרבות יהודית טרום־ריבונית, שקידשה את הספר, את הטקסט, את המילים וההלכות וטיפחה לצידם וסביבם תרבות של ויכוח, של הערות, של הסתייגויות ושל אי־הסכמה; תרבות המבוססת על הכרה אמיתית בכך ש"אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, ואין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו"; תרבות שאינה מבקשת, חלילה, למגר את יריביה האידאולוגיים, את בני הפלוגתא שלה, אלא מכבדת אותם ורואה בהם חלק בלתי נפרד וחשוב מן התהליך הדיוני של קבלת ההחלטות.

זהו עיקרון המגולם באזכור המתמיד של דעת המיעוט הנדחית בפסיקה ובהלכה היהודית. מתוך הכרה עמוקה בכובד האחריות של היושבים בדין, של מנגנוני ההכרעה, שאינם נמנעים מפסיקה נחרצת אך עושים זאת מתוך מחויבות עמוקה להקשבה לכלל הצדדים, בכל מחלוקת, ולהשמעת קולם, מתוך אמונה אמיתית, שורשית, בפלורליזם ובחשיבות קיומן של מגוון הדעות והאמונות החיות זו לצד זו ובמחויבות שלנו גם, ולפעמים אפילו במיוחד, למי שדעותיהם שונות משלנו.

הרעיון הזה של הכלת הניגודים והמחלוקות ושל ראייתם כברכה ולא כמכשול טבוע בדי־אן־איי של המדינה היהודית והדמוקרטית. בשעה שהוויכוח בעניין הסתירה לכאורה בין שני היסודות "יהודית" ו"דמוקרטית" מתנהל – וככל הנראה יוסיף להתנהל, כאשר נושאים כמו חוקים וסמלים המדגישים את יהודיותה של המדינה בצד עקרונות דמוקרטיים כמו השוויון האזרחי וכבוד האדם וזכויותיו ימשיכו להשתקף בסדר היום הישראלי והיהודי – אני מאמין בכל ליבי ששני פניה של מדינת ישראל אינם מושתתים על ניגוד מוחלט התובע לבכר את האחד ולדחות את האחר, אלא שניהם נועדו לחיות זה לצד זה ולהגיב זה לזה, במחלוקות מאתגרות – אך מפרות – לשם שמיים, שלעולם לא יוותרו, חלילה, זה על זה.

ובמילותיו של השופט חיים כהן:

"יש לפרט את וי"ו־החיבור במצרף יהדות ודמוקרטיה לערך עליון אחד – יהדות שהיא דמוקרטית ודמוקרטיה שהיא יהודית, כאילו חד הם".

וכאן הביא השופט כהן מדבריו של השופט מנחם אלון:

"ובא זו ולימדה על זו, ובא זו משלימה את זו, והיו לאחדים בידינו".

*

כפי שצפה הרצל, שאלת המתח בין "נורמליות" ל"עצמיות" ממשיכה להעסיק את העם היהודי בישראל ובתפוצות. אלא שלאחר הקמת מדינת ישראל המשיך העם היהודי לדון בעברו ובייעודו, אך הפעם מתוך תחושת ביטחון ועצמאות לאומית.

באוקטובר 1958 שלח ראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון מכתב לחמישים חכמי ישראל בישראל ובתפוצות וביקש את חוות דעתם המלומדת בסוגיה שהעסיקה את המדינה הצעירה: "מיהו יהודי?". בן־גוריון סבר שהיהדות אינה מסתכמת בגבולות המדינה היהודית אלא יונקת ממגוון שושלות מסירה, שצמחו מתוך כמה הקשרים תרבותיים והתפתחו לכדי מורשות יהודיות ייחודיות, כל אחת לפי דרכה. לפיכך הוא פנה לא רק לחכמי ישראל היושבים בציון אלא גם לעמיתיהם בתפוצות כדי שיביעו את עמדתם בסוגיית "מיהו יהודי".

במלאות 75 שנים למדינת ישראל, אסופת עמדות זו צועדת בעקבות מכתבו של בן־גוריון ומַפנָה שאלה דומה, אך שונה, למגוון הגדול של הכותבות והכותבים בה – מעולמות ההנהגה הציבורית, ההגות, הרבנות, המחקר והמעשה; מישראל ומהתפוצות; יהודים ושאינם יהודים – השאלה בדבר משמעותה של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

האם הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא בלתי אפשרי? האם המדינה היהודית מוסיפה ומעשירה בערכים נוספים מעבר לאלה הדמוקרטיים? או שמא ה"יהודית" באה לגרוע מן המחויבות ה"דמוקרטית"?

ליהדות שלנו היום יש אינספור גוונים ופרשנויות, שהם במידה רבה נשמת אפה, ההיגיון המסדר שעליו היא מתכוננת. מהם, אם כן, פניה של הדמוקרטיה שאנו חפצים לממש, ומהם פניה של היהדות, אותה יהדות, שכולנו חשים מחוברים אליה אך לא מסכימים עליה? מהו המכנה המשותף שהופך אותנו למחנה אחד – ממזרח למערב, מציון לכל כנפות תבל, מימין לשמאל?

יותר משאני חפץ לומר את עמדתי, אני משתוקק לקרוא את התשובות הכתובות כאן בספר הזה. עם זאת, דבר אחד ברור לי וחשוב לי להדגיש: אני מאמין שכאשר אנו חושבים היום על משמעותה של "מדינה יהודית ודמוקרטית" ועל תפקידה של היהדות בחיי הפרט והכלל במדינת ישראל, תשובתנו אינה יכולה להתבסס רק על העבר הכואב, על "ברית הגורל", קרי הגלויות, הגירושים, הפרעות, הפוגרומים והשואה.

במשך מאות בשנים התוו לנו זרים את גבולותינו ואת גורלנו בחוקים, בצווים ובתקנות שנכפו עלינו הר כגיגית. ואילו היום, משהקמנו לנו בית לאומי בארצנו שבו אנו ריבונים, משביססנו את מעמדנו כחברים שווים במשפחת העמים, ומשעה שביססו היהודים בתפוצות את מעמדם כאזרחים שווי זכויות במדינות הלאום שבהן הם חיים – חובה עלינו, כעם וכמדינה, להגדיר את "ברית הייעוד" המשותפת שלנו יחד; לעסוק בשאלת ה"עשה טוב" ולא רק בשאלת ה"סור מרע".

הגיעה העת שנשאל מהו ה"יחד" הישראלי; מהו ה"יחד" היהודי; כיצד הם שונים זה מזה וכיצד הם משתפים פעולה? כיצד היהדות מוגדרת מחדש על ידי הישראליות וכיצד הישראליות מוגדרת על ידי היהדות? מאין נובעים המעיינות שלנו, ולאן הם זורמים; כיצד הם באים לידי ביטוי בחיי היום־יום שלנו כעם וכמדינה החברים במשפחת העמים? כיצד אזרחי ישראל הלא־יהודים לא יסתפקו בהיותם שווי זכויות אלא יראו עצמם כשווי מעמד ושותפים של אמת בבניית חברת מופת ועיצוב העתיד?

בשעה שאנו עסוקים בשאלת אופייה ומעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, חובה עלינו לא רק לפענח את מפת העבר אלא גם להציע מסילות שיתוו את דרכו של העם היהודי קדימה, יחדשו את ייעודו, יעלו על נס את הערכים שמאפיינים אותנו כעם ואשר לאורם אנחנו מבקשים לצעוד; ערכים של ערבות הדדית, של שמירת המורשת הערכית והאינטלקטואלית של ארון הספרים היהודי, של דמוקרטיה (כפי שקובע פרופ' אריק נלסון בספרו החשוב The Hebrew republic [2011]), של אנושיות, של חדשנות ושל תיקון עולם.

צוק העיתים הזה, בימים של משברים חובקי עולם, שיש להם פנים ביטחוניים, בריאותיים, כלכליים, חברתיים, קהילתיים, מדינתיים ואישיים, מְזַמן חשבון נפש. אלו ימים שאי־אפשר לצלוח אותם כיחידים; אלו ימים שדורשים "יחד". איננו מבקשים לשים סוף למחלוקות בינינו. תחת זאת אנו מבקשים לייצב את האדנים שעליהם ימשיך ויתחדש הפולמוס היהודי והישראלי – מתוך המחויבות שלנו זה לזה ומתוך ההבטחה לדבוק איש ברעהו, לקחת את גורלנו בידינו ולצעוד קדימה אל עתידנו המשותף. יחד נצעד בדרכם של חוזה המדינה ודור מייסדי המדינה, נאמין במדינה שלנו, ונהיה גאים בה; יחד נבחר, בכל יום, באחריות ונשמור על המדינה ועל העם שלנו; יחד נמשיך להתדיין, להתווכח ולהתלבט על "נורמליות" ו"עצמיות" ועל ישן וחדש; ויחד ניצור שיח מכבד, מעשיר ואחראי בין כל חלקי העם.

לא רק כי "הרצל אמר". לא רק כי כך עוצב העבר שלנו, אלא כי זו הדרך היחידה, האחראית והבטוחה ביותר לבנות עתיד משגשג ומבטיח – למען עמנו ומדינתנו, למען אזרחינו, למען הדורות הבאים, למען משפחת העמים ולמען מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.