בימים אלה אי־אפשר להתעלם מסופת הטייפון האנטישמית המכה בישראל. אמנם אין להמעיט בערכה של מפלצת זו בעלת אלף הראשים, אך נראה שלא רחוק היום שישראל תוכר ככוח מוסרי ואסטרטגי שאין לו תחליף. חירות יכולה לעורר תחושת בלבול קטלנית שקשה למצוא בה את רוח ההקרבה הנדרשת להבאת ילדים לעולם. אבל בישראל, שיעור הילודה גבוה מאוד.
75 הוא גיל צעיר למדינה, ובכל זאת ישראל צברה מספר הישגים אזרחיים וכלכליים יוצא דופן יחסית לפרק זמן כה קצר. למרות זאת, הציונות, האידאולוגיה הבסיסית שלה, סובלת משפע גינויים וחשדות, תופסת מקום מרכזי ביחסים של ישראל עם מוסדות בינלאומיים חשובים ומשמשת עילה לסנקציות על פעולותיה ואופייה של המדינה.
בהיסטוריה מהעת האחרונה של העם היהודי נרשמו לא מעט ניסים, אולם היו גם ניסיונות חוזרים ונשנים לפרק את הבסיס האידאולוגי של המדינה. אף על פי כן הציונות עודנה כוח חיובי ומועיל, ולא רק בשביל העם היהודי, כפי שמוכיח הזרם הבלתי פוסק של יהודים ש"עולים" לישראל מן הגולה, וכן המספר ההולך וגדל של הסכמים הנחתמים עם המדינות החברות בהסכמי אברהם.
ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות היא הצלחתה הפשוטה ביותר: בפעם הראשונה בהיסטוריה, בישראל, יהודים יכולים להגן על עצמם בכוח הזרוע. לא רק שהם מוצאים כאן הגנה, כפי שמצאו לאחרונה יהודים אוקראינים ורוסים, אלא גם מפלט מפני האנטישמיות המתחדשת באירופה ובארצות הברית. עם זאת, הסוגיות הנוגעות לעצם הלגיטימיות של השורשים שעליהם צמחה המדינה וליחסים בין דת ללאומיות עדיין שנויות במחלוקת.
העניין המכריע ביותר הנובע מן הדיון הזה הוא שבישראל ההגדרה העצמית אינה נתפסת כמו במדינות אחרות אלא מבטאת אידאולוגיה דתית. תובנה זו הופכת למשחק דיאלקטי על בסיס המורכבות האמיתית של הסוגיה ומשמשת באלף צורות ודרכים נגד הציונות, למרות שבמציאות היא הופרכה. שכן בישראל, הדתיות היא רק אפשרות אחת מתוך קשת זהויות רבגונית שכללה מאז ומתמיד גם יהודים חילונים, אשר נשארו חלק מעַמם, מהמסורות שלו וממאבקו הרצוף להישרדות.
בעיני מקטרגי הציונות, אלו שאומרים "תחזרו לרוסיה, לאיטליה, לאמריקה", החיים בגולה הם הבחירה הטבעית ביותר לאדם יהודי. אבל הנתונים הדמוגרפיים מוכיחים אחרת: יהדות התפוצות הולכת ומידלדלת, ואילו ישראל מראה סימני צמיחה בכל התחומים. יהדות התפוצות – שממנה עלו כוחות תרבותיים, רוחניים ומדעיים רבים כל כך – אינה חזקה דייה, בייחוד אחרי השואה, לשמר את התפרצות האנרגיה הגעשית שצברנו במהלך שלושת אלפים שנות היסטוריה. הר הגעש הזה עבר לישראל.
התקווה להיות "אור לגויים" חלחלה למאמציה של ישראל ולנרטיבים שלה: למן "הפרחת השממה" והניצחון במלחמות בלתי אפשריות, לצד החוסן שלה לעמוד בעינויים כמעט בלתי נסבלים כמו האינתיפאדה השנייה, ועד להיהפכותה לאומת סטארט־אפ ולמובילה בטכנולוגיה ובכלכלה ואף להצליח בהבסת מגפת הקורונה. נקודות הציון הללו מציירות תמונה של תפיסה עצמית חיובית, של רוח משימה חלוצית – עניין חריג מאוד לנוכח הרוח הרעה שהסתננה לאירופה, בייחוד מאז פלישת רוסיה לאוקראינה. חזית המלחמה הביאה אווירת נכאים במקום תגובה של הגנה עצמית. הרעיון של מלחמה לא מקובל היום באירופה המודרנית, אבל למרבה הצער המלחמה עדיין מתרחשת.
ישראל בשנתה ה־75, חרף כל ההתנגשויות, מרגישה דחף לשעוט קדימה, והתנופה הזאת לעבר העתיד זוכה להכרה בינלאומית. הפטריוטיות, מושג שחברות דמוקרטיות הרבו לגנות עד שהמלחמה באוקראינה העניקה לו חיים חדשים, נחשבה כאן תמיד, כמו עוז הרוח, לתכונה חיובית. המחזאי המנוח ברטולד ברכט ניסח את המכתם "אומללה הארץ הזקוקה לגיבורים". "מאושר הוא העם שאינו זקוק לגיבורים". ישראל לא דבקה מעולם בהשקפה הזאת. אפילו השמאל הפוליטי שלה הוא ערש צמיחתם של גיבורים לאומיים רבים. פטריוטיות היא רגש משותף. כשספורטאית ישראלית מנצחת, כל המדינה מתרגשת; כשבחור צעיר נהרג בקרב או בפיגוע טרור, כל המדינה מתאבלת; תגובה לאלימות נתפסת כמובנת מאליה, ומעטים מאוד מתחמקים מהשירות הצבאי.
הרצון העז בילדים, המתבטא בשיעור ילודה גבוה, שונה בישראל לעומת שאר העולם המערבי, שמתקרב בימים אלה לאפס צמיחה. רחוב גדוש אלפי ילדים מתרוצצים הוא תופעה יהודית וישראלית ייחודית. הישראלים, כל אחד בדרכו, מקצתם באופן הגנתי יותר ומקצתם מתוך נחישות לחתור לשלום, מאמינים בדרכם אל העתיד. אזרחי ישראל אפילו מרגישים מאושרים (ישראל דורגה במקום התשיעי בדוח האושר העולמי של האו"ם לשנת 2022), למרות איומי הטרור הנמשכים ולמרות הביקורת שבאה לידי ביטוי בגינויים, בהחלטות ובפוסטים אנטישמיים ברשתות החברתיות.
75 שנה לאחר קום המדינה, מתקפת ההאשמות הרודפות את ישראל מדי יום ביומו היא מתוחכמת, פעילה ומחפשת דרכים לנצל את חילוקי הדעות הפוליטיים הקיימים באזור. כאן מתנגשים כוחות – "ימי ביניימיים" ו"מודרניסטיים" – בניסוחו של רון דרמר, שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית. המדינה היהודית מיישרת קו עם ארצות הברית, עם האיחוד האירופי ועם כמה מדינות ערביות סוניות, המשוכנעות שיש להתייצב מול העתיד כפי שהוא במציאות, ללא דעות קדומות בענייני דת. מן הצד השני, ה"ימי ביניימיוֹת", למן רוסיה ועד לסין, איראן, צפון קוריאה וטורקיה, מציעות מיני אידאולוגיות טוטליטריות – חלקן סלאביות, חלקן אסלאמיות, וחלקן, כמו סין או צפון קוריאה, מזרחיות. במצב זה נוצרות בריתות כגון זו של רוסיה עם איראן, עם ניסיונות השפעה טורקיים, קטאריים, סוריים ועיראקיים, וכולל קבוצות חמושות כמו חיזבאללה וחמאס. הסכסוך באוקראינה מעצים תוכניות אסטרטגיות כאלה, מה שבלי ספק עתיד להאיר באור אחר את חברותה של ישראל בברית ה"מודרניסטית".
ובכל זאת, התעמולה הפלסטינית ממשיכה לתקוף את ישראל ומציירת אותה כפולשת קולוניאליסטית וגזענית שיש לגרש מהאזור, ולא כבת שיח. ה"אכזריות" היהודית מייצגת את מה שההיסטוריון המנוח רוברט ס' ויסטריך כינה ה"נאציפיקציה של ישראל", דהיינו שפל מוסרי מוחלט המחייב הכחדה פוליטית כמו זו של האפרטהייד בדרום אפריקה. הציונות של העשורים הבאים לא תמצא פתרון ליחסי ישראל עם הפלסטינים. הנכּבה ("האסון") לא זזה מעולם מעמדתה השלטת בנרטיב הפלסטיני הפוליטי; אפילו לא לאחר שהסכמי אברהם פתחו שלב חדש, המתאפיין בבחירה שלא לשאוף לקיצה של ישראל אלא דווקא לראות את צדדיה המועילים. הפלסטינים עדיין מסרבים לקבל את ישראל במזרח התיכון.
לרוע המזל, אפילו כעת, ביובל ה־75 של ישראל, פתרון ה"סוגיה" על ידי הפרדה בין שני הצדדים הוא עדיין שאיפה כל־יהודית גורפת, חיננית ולא־מציאותית. זוהי צורה של "תיקון עולם", דרך להתגבר על הקשיים מתוך דחיית כל מלחמה ואלימות, שאיפה שאינה מסתפקת במתן כבוד למיעוטים וחוצה את הקווים אל אוטופיה אוניברסליסטית של נורמות חוקיות. אלא שבמציאות, ישראל מסוגלת כבר עכשיו לקיים את המודל המתקדם ביותר של קהילה דמוקרטית. ניתן לראות זאת בחוקים, שאומנם טעונים שיפור, וגם בדעת הקהל הרווחת בציבור הישראלי, השומר בלהט על רוח דמוקרטית גם בעיתות מלחמה – תופעה יוצאת דופן בעולם. דעת הקהל חצויה, כמובן, אבל הציבור מורגל בחיים לצד קהילה ישראלית ערבית, שרבים בה מפגינים אנטגוניזם מתמשך עם ביטויים עזים של אלימות, המלוּוים תכופות בסיסמאות שנאה, ושהמנהיגות הפוליטית שלה, כולה חוץ ממפלגה אחת ליתר דיוק, שוללת את המדינה היהודית.
בעתיד תצטרך ישראל להמשיך להחזיק מעמד תוך שהיא מגבירה את חוסנה וכוללת במסגרת הדמוקרטית הן את המיעוטים שבתוכה והן את הפלסטינים, מבחינה חוקתית וכלכלית גם יחד. היא גם חייבת להמשיך לחתור לשלום, לא במילים כי אם במעשים: בתוך הכּנסת ובבתי החולים, לספק סיוע וקצבאות, לקדם את הזכות להשכלה ולעבודה, וללמד את כל זה בבתי הספר ואף לזמר את כל זה בשירים. בינתיים ישראל נותרה נאמנה לעקרונות הכבוד האזרחי, לשוויון זכויות ולהצבת כל המיעוטים, אפילו העוינים ביותר, במידה שאין דומה לה בעולם, בעמדות כוח.
כמובן, אסור שגישה זו תוביל להקרבתם של אזרחי המדינה היהודים. כך למשל, אין לבטל את הבידוק במעברי הגבול. קיומם הוא כורח ביטחוני. הטענה כאילו הציונות יצרה מדינת אפרטהייד היא חסרת בסיס. שום כוח פוליטי, לא דתי ולא שמאלני קיצוני, לא ימחק את אופייה הליברלי המתון של המדינה היהודית. ישראל נאלצה לעמוד על דרישות מעשיות רבות אגב הסתגלות לליברליות ולפשרות, מה גם שהציונות מעולם לא ביקשה לשלוט בעם אחר. מבחינה היסטורית, הולדתה של המדינה היהודית התאפיינה בדה־קולוניזציה ולא להפך, והדבר מקבל חיזוק ברור מההחלטות שנקשרו לקריסת האימפריה העות'מאנית והסרטוט מחדש של הגבולות ברוב העולם.
ישראל מצידה ראתה את עצמה מייד באור חיובי בהרבה משראו אותה רוב הבאים החדשים. למן הרגע הראשון היא הקפידה שיהיו בה מוסדות המבוססים על הצבעה ומערכת משפט עצמאית, אף על פי שהקמתה לוותה באנדרלמוסיה ובמרחץ דמים, כפי שקרה בכל המדינות הפוסט־קולוניאליסטיות. הצהרת בלפור מ־1917, החלטות ועידת סן רמו מ־1920 (בענייני "פלשתינה, סוריה ומסופוטמיה"), ולאחר מכן "הספר הלבן" האכזרי מ־1939 והתעשתות האו"ם ב־1947 – כל אלה מעידים על הבלבול הבינלאומי הגדול שהשפיע על מסרטטי הגבולות של המדינות החדשות, כפי שקרה בהודו ובפקיסטן ואף במדינות אפריקניות וערביות. עם זאת, המדינות שעברו דה־קולוניזציה היו במצב של אי־סדר ושפיכות דמים חמור בהרבה מישראל, כפי שציין ברט סטיבנס בגיליון מאי 2022 של כתב העת "ספיר".
יתר על כן, דרישתו הבלתי מתפשרת של העם היהודי למדינה היא סיבה ברורה להישרדותו. ודאי, השואה אינה הסיבה להולדתה של ישראל, אבל היא מבליטה ביתר שאת את ההכרח המוחלט שבקיומה. רבות מן ההאשמות נגד הציונות נגזרות מבורות מעוּשׂה או אמיתית, דוגמת ציר הזמן שמתעלם מן הנוכחות היהודית הרצופה בארץ ישראל, אפילו אחרי שנת 70 לספירה. דוגמה נוספת היא הנטייה של רבים, בייחוד אנטי־אמריקאים, להכיר בעמים כילידים – כמו הילידים באמריקה – כאשר הכרה זו משרתת את הטלת האשמה על המתיישבים החדשים. הכרה בקשר ההיסטורי של הפלסטינים לארץ ישראל מתקבלת כל עוד היא אינה מערערת על זכויות העם היהודי. האיטלקים, על פי הקריטריונים הזמניים שהוחלו על היהודים, היו צריכים להתנער מ"תביעתם" לאחדות לאומית, כפי שהיו צריכות לעשות רוב האומות האירופיות; ולפלסטינים, בתורם, יש היסטוריה מוטלת בספק, והנוכחות שלהם בארץ גדלה יחד עם הנוכחות היהודית, שבלי ספק יצרה כוח משיכה מבחינתם. קבוצות גדולות עזבו את פלשתינה ב־1948, מבחירה או מאילוצי המלחמה. לאחר חקירה וקריאה חוזרת של כתבי "ההיסטוריונים החדשים" ידוע שלא הייתה כל תוכנית לגרש את הפלסטינים.
כבר נאמר בכל מקום שהצלחתו של המפעל הציוני צריכה להיבחן על פי קריטריון הנורמליות. ספר מפורסם מ־1980 שכתב הסופר המנוח א.ב. יהושע הוכתר בשם "בזכות הנורמליות". אבל הקדים אותו וביטא את השאיפה הזאת לנורמליות עוד בשנות העשרים חיים נחמן ביאליק, המשורר העברי הנודע, שהאב המייסד וראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן־גוריון, חזר עליה: "כאשר יהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה". כל זה קרה, ואף הרבה יותר. ישראל היא דוגמה לנורמליות דמוקרטית לעילא ולעילא, אף על פי שמשימתה העיקרית היא להגן על חיי אזרחיה. בנוסף, ברדיפתה אחר השלום היא נקטה אמצעים מרחיקי לכת, ובכללם הסכמות ונסיגות משטחים, אפילו חד־צדדיות.
פרופ' רות גביזון המנוחה, מומחית ישראלית ובעלת שם למשפט ולזכויות אזרח, כתבה במאמר מפורסם שלה בשנת 2003 כי ההסבר ללגיטימיות של ישראל נעוץ לא באופייה היהודי, אלא בהצדקתה על בסיס מוסרי אוניברסלי. המדינה היהודית חייבת לקיים משטר דמוקרטי ולהגן על המיעוטים מתוך נאמנות לרוב היהודי, ולפיכך לצביון היהודי של המדינה. אבל ישראל היא לגיטימית כל עוד היא מדינה יהודית שמדברים בה עברית, וכל עוד היא נחה בשבת, חוגגת את החגים היהודיים, מכבדת את מנהיגיה וזוכרת את ההיסטוריה היהודית, כמו גם את המין האנושי ואת הערכים האזרחיים, המקבלים הכרה בטקסטים היהודיים. ישראל היא מדינה יהודית כל עוד היא מגינה על אזרחיה ללא משוא פנים וכל עוד היא מכבדת את כולם ומכירה בהם ללא כל הבחנה.
ישראל היא מיזם ייחודי שצריך לעורר עניין רב. במקום זאת מתקיים מרוץ לדה־לגיטימציה שלה בלוויית ההכחשה האבסורדית של הקשר של היהודים לירושלים והאשמות ברצח עַם ואפרטהייד וברדיפת פלסטינים. ההכפשות הללו הן חלק בלתי נפרד מעזות מצח הרסנית לשמה, ללא כל פרספקטיבה. הצלחתה של הציונות היא בעצם קיומה של המדינה היהודית לראשונה בהיסטוריה המודרנית; בעצם העובדה שהעם היהודי אינו צריך להיות תלוי בחסדי אחרים, להיאבק על זכויותיו, להתאים את עצמו, לְרַצות אחרים או לחשוש להרגיז אותם. ההוכחה לכך נמצאת בגידול המספרי בעם, אחרי שבמשך אלפי שנים הבעיות העיקריות שלו היו שתיים: לשרוד מול התוקפנות האנטישמית ולשמור על אופיו היהודי. מדינת ישראל שומרת על העם היהודי קודם כול במונחים של ביטחון – על ידי הגנה עליו מפני מתקפות טרור ומלחמות, ושנית – על ידי הגנה עליו מאיבוד הזהות שלו.
לא משנה אם יש היום בישראל, כמו בכל מקום, עימותים בין קבוצות פונדמנטליסטיות לקבוצות סוּפּר־חילוניות. מה שחשוב הוא שהמדינה היהודית היא חילונית ועצמאית, בעלת רוב יהודי השומר על זכויות המיעוטים, מדבר עברית כשפה לאומית ושומר את השבת. כל זה אינו יוצר שום בסיס לרודנות, שהיהודים מתעבים אותה מקדמת דנא בגלל הבריונות שממנה סבלו הם עצמם. אם בכלל, ישראל היא עדיין דוגמה מטרידה למי שמקשרים את המונח "לאומיות" עם הרעיון של דיקטטורה, גם אם יש נוכחות רבה של האליטה הצבאית שמעצבת את דעת הקהל.
לפיכך, כשאנחנו שואלים את עצמנו מה משמעותה של הציונות היום והאם היא עדיין רלוונטית ביובל ה־75 של ישראל, חיוני שנתבונן מעבר לסייגים של המחלוקת הטריטוריאלית הבלתי פתירה, שתמיד ניצבה בחוד החנית של ההתנגשות האידאולוגית הבסיסית. ההיגיון שמניע את ההתקוממות האידאולוגית הנוכחית נגד המדינה היהודית מבוסס על אנטישמיות, והוא חותר תחת עצם טבעה הדמוקרטי של המדינה המודרנית. הוא מציג היגיון אובדני, שכן הפיקוח חסר המעצורים על ישראל מחסל את חוש הביקורת שעליו בנויה האתיקה הדמוקרטית, ובה בעת הוא מעלים עין מן המערכת שבה חיים הפלסטינים – מערכת שהיא מושחתת ואלימה, נשלטת בידי רודנים ומיליציות ויוצרת מציאות של רדיפת הומוסקסואלים, מתנגדים ונשים. המוסר הכפול מבלבל את השפה של המוסדות בני זמננו ובכך מחזיר אותנו להתחשבנות שהעולם ממשיך לנהל מול היהודים מימים ימימה.
כל זה משום שהציונות הזניקה את היהודים קפיצה לא צפויה קדימה. יתרה מזו, קשה לאנשים בימינו, אפילו ליהודים, להתעמת עם אירועים בעלי חשיבות בהיסטוריה היהודית, כגון מלכות בית דוד, בית המקדש הראשון והשני, וכן הקשר עם ירושלים והשואה. הישות ההיסטורית החדשה הזאת משנה היום ללא הכר את כללי המשחק במונחים של השלכות ורגשות. הצלחתה של הציונות היא שערורייה בשביל מי שהקמתה של מדינה יהודית – שהיום היא מעצמה שנקבצו בה למעלה מ־70 תפוצות, שהשכלה ושירותים רפואיים בה מובטחים לאוכלוסייה כולה, שתוחלת החיים בה היא 83 שנים, ושמאז החתימה על הסכמי אברהם היא גם מקור ליציבות – נחשבת בעיניהם למעשה של יהירות. איש לא היה מסוגל אי פעם לדמיין דבר כזה.
הסירוב לתת לגיטימציה לתהליך הזה הוביל למלחמה ב־1948, ומשם בהדרגה לכל ה"לאווים" – שבכללם השלושה שנוסחו אחרי מלחמת ששת הימים הם הידועים ביותר, אבל לא חשובים יותר מזה של היו"ר יאסר ערפאת בקמפ דיוויד בשנת 2000, ואחריו אלה שאימצו מוסדות בינלאומיים, למן החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־1975 שהכריזה כי "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית", עבוֹר בוועידת דרבן ב־2001, שהשמיצה בשצף קצף את ישראל, וכלה בהצהרה של אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם), שהכריזה על ירושלים כעיר של תרבות מוסלמית. היום תנועות "בין־מגזריות" מציבות את הציונות בקרב האידאולוגיות המדכאות, מזהות אותה עם אימפריאליזם ומאשימות את העם היהודי ב"עליונות לבנה".
בימים אלה של ציון 75 שנה לישראל אי־אפשר להתעלם מסופת הטייפון האנטישמית המכה בה. אומנם אין להמעיט בערכה של מפלצת זו בעלת אלף הראשים, אך נראה שלא רחוק היום שישראל תוכר ככוח מוסרי ואסטרטגי שאין לו תחליף. חירות יכולה לעורר תחושת בלבול קטלנית שקשה למצוא בה את רוח ההקרבה הנדרשת להבאת ילדים לעולם. אבל בישראל, כפי שציינתי בגאווה, שיעור הילודה גבוה מאוד.
פיאמה נירנשטיין היא עיתונאית וסופרת פמיניסטית איטלקייה־ישראלית העוסקת במאבק באנטישמיות. חברת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. בעבר שימשה מנהלת המכון האיטלקי לתרבות וחברת הפרלמנט האיטלקי מטעם מפלגת Forza Italia וסגנית נשיא ועדת החוץ.