המאבק על עיצוב חוקה אינו מאבק על הדרך הפורמלית למסגר את המבנה המשטרי של ישראל, אלא על הליבה הערכית של המדינה
המאמץ לכונן חוקה לישראל ותיק ממדינת ישראל עצמה. כמעט 100 שנים מאז החל, ו־75 שנות מדינה, וחוקה אין. בין המתנגדים לפרויקט החוקה, וכנראה הנחושים שבהם, הם החרדים. התנגדותם לחוקה נובעת מטעמים ערכיים – רק דבר האל יכול להוות חוקה – ומטעמים פרקטיים, שכן חוקה עלולה לפגוע באינטרסים הקהילתיים שלהם. הסכמה חרדית לחוקה תהיה רק אם ישוכנעו שהיא יכולה לשרת את מטרת העל שלהם, שהיא שרידותה ושגשוגה של הקהילה החרדית. במילים אחרות, בחוקה ראויה לשמה הם יאבקו עד נשימתם האחרונה, וחוקה שהם יסכימו לה, תישא כנראה את התואר הזה לשווא.
הניסיונות לכונן חוקה לישראל החלו בשנות ה־20 של המאה הקודמת. החרדים, שכבר אז היו מאוגדים במסגרת המפלגתית של "אגודת ישראל", זיהו את הציונות כאיום על זהותם, ואת הקמת המדינה כנוגדת את תפישת היסוד הדתית שלהם באשר לדרך הגאולה. בעיניהם, עדיפים היו חיים בגלות מהקמת מדינה יהודית לא־דתית בארץ ישראל. לכן כשזיהו את המאמץ החוקתי של משפטנים ציוניים הם פעלו לסכלו ביד אחת, וביד השנייה להציע אלטרנטיבה – חוקה שתהיה נאמנה באופן מוחלט לדין התורה, להלכה. המאמץ הזה נמשך עד ערב הקמת המדינה. כשהאפשרות להקמתה נהפכה מוחשית, החרדים חששו שלא יוכלו לקיים את חיי הדת שלהם בארץ לצד חששם מפני דמותה החילונית של המדינה. כדי "לבטח" את עצמם, הם חילצו מבן־גוריון את מכתב הסטטוס־קוו המפורסם שליבתו, מבחינתם, היתה היכולת לשמר את זרם החינוך העצמאי.
גם לאחר הקמת המדינה, שבמגילת העצמאות שלה הכריזה על הכוונה לכונן חוקה, היו אלו הנציגים החרדים (והדתיים) בכנסת שתרמו רבות להכשלת הפרויקט החוקתי. זאת לצד בן־גוריון שלא שש לכונן חוקה שתגביל את כוחו. גם ל"פשרת הררי" שהציעה לחוקק את החוקה "פרקים פרקים" באמצעות חוקי היסוד, התנגדו החרדים. בעיניהם, גם הנורמות החוקתיות – חוקי היסוד – שהיתה עתידה להוליד ההחלטה הזו, מסוכנות מכדי לאפשר להן לבוא לעולם.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק, שחוקקו ב־1992, ו"המהפכה החוקתית" שבאה בעקבותיהם בפסק דין "בנק המזרחי" ב־1995, פתחו חזית חדשה בין החרדים לרעיון החוקה. הכרזתו של בית־המשפט כי בישראל יש חוקה וכי בסמכותו לפסול חוקים ונורמות אחרות מכוחה, יחד עם האקטיביזם השיפוטי אותו הוביל הנשיא (בדימוס) פרופ' אהרן ברק, הובילו להתנגשות חוזרת ונשנית בין בג"ץ לחרדים. כזו שהם תפשו כנובעת מ"המהפכה החוקתית" – כלומר, מהחוקה הישראלית הנשלמת והולכת. לא בכדי, אמון החרדים בבית המשפט העליון לאורך השנים נמוך ובשנים האחרונות הוא כ־7% בלבד.
הסוגיה המרכזית שמעסיקה את הציבוריות הישראלית, ובשביל החרדים היא קיומית, היא הגיוס לצבא. ב־20 השנים האחרונות פסל בג"ץ שוב ושוב את החוקים שבהם הסדירה הכנסת את הפטור לחרדים מגיוס, בשל הפגיעה בשוויון. החרדים ראו בכך איום ישיר על יכולתם לשמר את זהותם ואורח חייהם והטילו את כל כובד משקלם הפוליטי בקרב נגד בית המשפט. בנוסף לסוגיות הגיוס, גם בנושאים אחרים, כמו תשלומים ומלגות לאברכים, פסק בג"ץ נגד החרדים. זאת לצד שורה ארוכה של פסיקות בסוגיות דת ומדינה שלא פוגעות באופן ישיר באורח החיים החרדי, אבל נתפשות בעיני החרדים ככאלו שמתנגשות עם הערכים ותפישת היהדות האולטרה־אורתודוקסית שלהם.
בעיני החרדים, על כן, חוקה שהפרשן שלה הוא בית המשפט העליון היא לא פחות מסכנה קיומית. המחיש זאת היטב אריה דרעי ב־1996 כשאמר מעל דוכן הכנסת: "גם אם היית מביא את עשרת הדיברות כחוק־יסוד של ועדת החוקה, הייתי מצביע נגד". לאורך שני העשורים החולפים נעשו כמה ניסיונות, אזרחיים ופרלמנטריים, לכונן חוקה לישראל. תמיד היו אלה החרדים שהביעו לכך התנגדות עזה, וטרפדו את כינון החוקה.
עם זאת, בשנים האחרונות החרדים זיהו את הפוטנציאל הטמון בחוקי יסוד ולמרות הרתיעה המסורתית החלו לעשות בהם שימוש בעצמם. ראשית, הם תמכו בחוק הלאום, שבעיניהם לא היה בו פוטנציאל נזק עבורם. בנוסף, כבר ב־2018 הציעו לראשונה את חוק יסוד: לימוד תורה, שתכליתו להעניק ללומדי התורה מעמד ערכי זהה לזה של משרתים בצבא, או במילים אחרות, למנוע, באמצעות חוק יסוד, את האפשרות שאלה ייפגעו והטבות שיינתנו להם יוגבלו.
כוכב הצפון של ההנהגה והפוליטיקאים החרדים הוא ביצור חומות הקהילה, מניעת שחיקה בזהות החרדית וטיפוח אורח החיים החרדי בקהילה הצומחת במהירות. לשם מכוונים מאמציהם הפוליטיים וההנהגתיים, פנימה לתוך הקהילה והחוצה אל מול המדינה ומוסדותיה. המוטיבציה המרכזית שלהם ביחסיהם עם מדינת ישראל היא שזו לא תפעל באופן שעלול לפגוע בזהותם, למשל באמצעות גיוס; ויחד עם זאת כמובן שתמשיך לממן את אורח החיים החרדי באמצעות תקציבים, תמיכות והנחות ייחודיות להם הם זוכים כבר שנים ארוכות.
אכן, בימי קדם, החרדים ראו בחוקה מכשול ערכי שלא ניתן להסכין עמו. אבל דומה שכיום מה שמנחה אותם הוא השאלה האינסטרומנטלית: האם חוקה תעלה בקנה אחד עם הערכים השמרניים שלהם, והאם בית המשפט שיפרש את אותה חוקה יוכל לעשות זאת באופן שיפגע באורח חייהם ובתמיכת המדינה בו. וכאן טמון המלכוד. חוקה "חרדית", שמגילת הזכויות שלה תתיישב עם הערכים החרדיים, לא תוכל להיות מקובלת על רוב הציבור הישראלי ורק תוביל אותנו לחרדיזציה מהירה יותר של ישראל. בנוסף, חוקה כלשהי תהיה חסרת תועלת אם בית המשפט שיופקד על פרשנותה יהיה מסורס ומוטה, כמו זה שמבקשת לעצב הקואליציה הנוכחית, בתמיכה חרדית נלהבת. ממילא, גם במקרה כזה לחוקה לא יהיה ערך רב.
על כן, כינונה של חוקה כשלעצמו אינו שאלת היסוד. גם כאן כמו בהיבטים אחרים, השאלה היא באיזו מדינה נחיה: בישראל ציונית־חילונית וליברלית, או בישראל שבה רמת התשתיות היא זו של הודו והמרחב הציבורי של טורקיה. אם המגמות העכשוויות יימשכו, האפשרות השנייה והמרה היא הסבירה, בהיות חוקה או בהיעדרה. המאבק על החוקה, גם מול החרדים, הוא אם כן לא מאבק על הדרך הפורמלית למסגר את המבנה הערכי והמשטרי של ישראל, אלא על ליבתה המשטרית והערכית.
פורסם לראשונה באתר דה מרקר.