בהתחשב בדרגת הקושי, ישראל הצליחה יפה למדי ב־75 שנותיה, עם ההיסטוריה והאתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם. ואולם המשימה עדיין לא הושלמה, ויש עוד רבות לעשות.
לפני שנים אחדות התארחתי בארוחת ערב שהשתתפו בה גם מחמוד עבאס וסאיב עריקאת. הדיון נסב על הסיכוי למציאת פתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני. עבאס אמר שהוא לעולם לא יוכל להכיר בישראל כ"מדינה יהודית", שכן הדבר יערער את מעמדו של האסלאם ואת מעמדם של האזרחים הערבים והפליטים הפלסטינים בישראל. שאלתי אותו אם היה מוכן לקבל את הגדרתה של ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". הוא חייך ואמר: "אולי מתי שהוא בעתיד". עריקאת לא היה מרוצה. אמרתי לו שמנהיגים ישראלים מרבים כעת יותר להשתמש במונח הזה.
ההבדל בין שני הניסוחים דק, אבל חשוב. ל"מדינה יהודית" – כמו ל"מדינה מוסלמית" או "מדינה נוצרית" – יש קונוטציה דתית. המונח "מדינת הלאום של העם היהודי" הוא יותר תיאור של עמיוּת. רוב הישראלים, כמו רוב היהודים ברחבי העולם, אינם מגדירים את יהודיותם אך ורק במונחים דתיים. הרב מרדכי קפלן בחר לתאר את היהדות, בצדק, כתרבות. אין ספק שזוהי תרבות ששורשיה נטועים בדת. בימי התורה והנביאים לא הייתה כמעט הפרדה בין הדת לבין התרבות שבה התקיימה. הדת, במשמעותה הרחבה, הכתיבה את אורח החיים, את המנהגים ואת רוב ההיבטים האחרים של התרבות. היום התרבות היהודית רחבה ומקיפה יותר מן הדת היהודית.
מדינת ישראל היא הביטוי הלאומי של התרבות היהודית בימינו, אם כי לא הביטוי היחיד שלה. כדי לאפיין את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי צריך להכיר לא רק באחידות של המדינה, אלא גם ברבגוניות שלה. בדיוק כמו שהעם היהודי הוא רבגוני – מבחינה דתית, אתנית, אידאולוגית, פוליטית, ביולוגית, מינית, ומעוד בחינות רבות אחרות – כך גם מדינת הלאום שלו. האוכלוסייה בישראל מורכבת מציונים דתיים וחילונים, מחרדים, מאשכנזים, ממזרחים, מפציפיסטים, ממיליטריסטים, מאנטי־ציונים, מאקטיביסטים אנטי־דתיים, מסוציאליסטים, מקפיטליסטים ומעוד כל מיני "איסטים". השורשים הגאוגרפיים שלהם מגיעים מכל פינה על פני כדור הארץ. וזה רק במה שנוגע ליהודים. ציבור האזרחים הערבים מגוּון גם הוא, והוא כולל מוסלמים סונים ושיעים, נוצרים, דרוזים ואחרים. אוכלוסיית דוברי הרוסית והאוקראינית כוללת מספר גדול של נוצרים, הן קתולים והן פרובוסלבים. האזרחים ממוצא אתיופי שונים לא רק בצבע עורם, אלא גם מבחינה תרבותית, ויש מספר גדל והולך של ישראלים ממוצא מעורב.
למרות כל ההבדלים הללו, ואולי בגללם, ישראל ממשיכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי לא רק משום שנבנתה על בסיס הציונות החילונית והסמלים היהודיים, אלא גם משום שרוב הנשים והגברים החיים בה מזדהים עם התרבות היהודית, על כל קשת הגוונים המורכבת ועם זאת מרהיבה שלה.
תיאודור הרצל, מייסד הציונות המודרנית, הכתיר את ספרו הנודע בשם "מדינת היהודים" (Der Judenstadt), אבל התוכן של ספר זה ושל כתבים אחרים שלו תואם יותר את רעיון מדינת הלאום של העם היהודי. הרצל חי וכתב בעידן של עליית הלאומיות (וגם של עליית הקולוניאליזם), אך בתקופה של ירידה בהשפעת הדתיוּת. הוא ראה במדינה היהודית "שלו" מיזם לאומי, לא מיזם דתי. הוא ביקש להגביל את מקומם של בעלי תפקידים דתיים ושל הדת בענייני המדינה והממשל. הנשים והגברים שייסדו את המדינה היו חילונים לאומיים שיהודיותם התבססה פחות על הדת ויותר על עמיוּת יהודית. הקמתה של מדינת ישראל חרגה מעֵבר לתפקידה המכריע כתגובה לאנטישמיות, בייחוד עקב חוסר רצונה, או חוסר יכולתה, של אירופה להתמודד עם "השאלה היהודית". הציונות ה"שלילית" הזאת מילאה תפקיד נכבד בחשיבתם של הרצל ושל ראשוני הציונים. אומנם האנטישמיות שימשה זרז חשוב בהחלטה של יהודים לצאת מאירופה ולעבור למקום שעתיד להפוך למדינה היהודית, אבל עד מהרה פנתה הציונות לכיוון חיובי יותר והחלה לעסוק בבניית הבית הלאומי. תוצאת האסון המחריד של השואה והאירועים שהובילו אליה הייתה מעבר של רבים מאוכלוסיית יהדות אירופה לפלשתינה, ואחר כך למדינת ישראל. לתגובתו של העולם הערבי והמוסלמי להקמת המדינה היה תפקיד מרכזי בעזיבתם של היהודים את ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה ועלייתם לישראל.
כל ההתפתחויות החשובות הללו נבעו מן ההתייחסות ליהדות כתרבות וכעמיוּת ולא כדת. בתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה התבססה שנאת היהודים על ההתנגדות התאולוגית הנוצרית לדת היהודית, ובמידה פחותה יותר – על שיקולים תאולוגיים מוסלמיים. אבל לקראת סוף המאה התשע עשרה, בייחוד לנוכח התחזקות הלאומנות, הופנה מוקד השנאה אל התרבות והעמיוּת היהודית. זה היה ההקשר ההיסטורי שהכשיר את הקרקע לצמיחת הציונות הפוליטית, להקמת מדינת ישראל ולגלי העלייה הגדולים.
היום יותר מתמיד ישראל היא מדינת העם היהודי יותר משהיא מדינה יהודית. יחסיה עם הדת היהודית היו טעונים מלכתחילה, וכעת הם שנויים במחלוקת יותר מאי פעם. אין תמימות דעים בדבר תפקידה או אפילו צביונה של הדת – או הדתות, אם להיות מציאותיים. יש ישראלים – מיעוט קטן – הרוצים שישראל תהיה מדינה יהודית בדמות תאוקרטיה המבוססת על ההלכה היהודית. אפילו בתוך קבוצה זו רבות המחלוקות. יש הלכות (כלומר כמה דרכים), ולא הלכה אחת (במובן של מקור סמכות אחד, בדומה לזה של האפיפיור בנצרות). יש אורתודוקסים מודרניים, מרקע אשכנזי ומרקע ספרדי, המקיימים את המצוות כל זרם בדרכו. יש יהודים קונסרבטיבים, רפורמים ורקונסטרוקציוניסטים. יש יהודים אתאיסטים, אגנוסטים וגם "סתם" חילונים, שאינם מזדהים עם הדת היהודית כלל.
קביעת סוג אחד של יהדות בתור הדת ה"רשמית" של ישראל פירושו לכפות אותה על המתנגדים והמסתייגים. אפילו ניסיון לבסס "יהדות", בלי הגדרה מדויקת או פירוט יתר, ייצור בעיות רבות יותר מאלה שיפתור. הדגל, שעיצובו נגזר מן הטלית, וההמנון, המדבר על הנפש היהודית, הם בדרך כלל סמלים מאחדים, אבל יש מי שרואים אפילו בסמלים האלה גורמים מפלגים. אני מחזיק ברשותי מכתב נפלא מאוקטובר 1963, כתוב בכתב ידו של דוד בן־גוריון וממוען לדָוד שניר, ובו מעלה ראש הממשלה הראשון של ישראל הגיגים על תפקידה המורכב של הדת במדינה יהודית:
אין ספק כי יש לכבד רגשותיו של אדם דתי, אולם האנשים הדתיים חייבים לכבד את חופש הבחירה של אחרים ואין לכפות בשום אופן קיומו או אי־קיומו של מנהג דתי כלשהו.
השגת האיזון הנאות היא מטלה מפרכת. החלפת "כותרת המשנה" של ישראל מ"מדינה יהודית" ל"מדינת הלאום של העם היהודי" תבטא הכרה ברבגוניות של האוכלוסייה היהודית ותהיה צעד, ולוּ קטן, בכיוון החיובי. כך גם שינוי התרגום לאנגלית של המונח "מדינת לאום" (nation state) ל"מדינה" (state). המילה "מדינה" (state) הולמת יותר מדינה ריבונית המתהדרת באוכלוסייה של כמעט 10 מיליון נפש, גדולה יותר ממדינות רבות אחרות המכוּנות באנגלית state או country, לרבות כמה מדינות אירופיות. ביום הולדתה ה־75 של ישראל מן הראוי להעלות את מעמדה באנגלית מ"מדינת לאום" (nation state) ל"מדינת העם היהודי" (state of the Jewish people)!
אבל מה באשר ל־20% מאוכלוסיית ישראל שאינם יהודים בשום צורה – ערבים מוסלמים, ערבים נוצרים ואחרים? בהכרזת העצמאות של ישראל הובטח כי היא "תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", ובחוקי היסוד שלה היא מוגדרת "מדינה יהודית ודמוקרטית".
השאלה הנצחית וחסרת התשובה נותרת אפוא בעינה: האם כל אזרחי ישראל אכן יכולים ליהנות משוויון מלא במדינת העם היהודי? האם הם נידונו להיות אזרחים סוג ב חרף ההתחייבויות וההבטחות הנדיבות במגילת העצמאות? גרסאות של שאלות אלו השפיעו על "היהודי הנודד" מאז הוגלה עם ישראל ממולדתו המקורית, הלוא היא ארץ ישראל המקראית. מאז ועד היום, תושבים ואזרחים יהודים בארצות אחרות חיפשו שוויון במדינות של עמים אחרים: רוסים, פולנים, מרוקאים, אנגלים. אפילו באמריקה, שאינה מדינה של "עם" מסוים, ההבטחה לשוויון מלא עדיין לא מומשה במלואה. הנשיא ג'ורג' וושינגטון כתב ליהודים בניופורט שברוד איילנד:
כל [אזרחי ארצות הברית של אמריקה] זכאים לחופש המצפון ולחסינות שמעניקה האזרחות. חלף הזמן שבו רק דובר על סובלנות, כאילו בני מעמד אחד יכולים להעניק ברוב חסדם לבני מעמד אחר את הזכות למימוש זכויותיהם הבסיסיות. שכן למרבה השמחה, ממשלת ארצות הברית, שאינה מתירה קנאוּת ואינה נותנת יד לרדיפה, דורשת מבני חסותה רק זאת – שיהיו אזרחים טובים ויתמכו בה בכל עת.
התבטאות זו הביאה לקרע דרמטי עם אנגליה, שרק 37 שנים קודם לכן חוקקה – ואז מיהרה לבטל – את "חוק היהודים", שהתיר לבני הדת היהודית לשרת בממשלה.
אף על פי כן, מעולם לא כיהן בארצות הברית יהודי בתפקיד נשיא המדינה, נשיא בית המשפט העליון, דובר בית הנבחרים ואפילו סגן נשיא (ג'ו ליברמן כמעט נבחר לסגן נשיא, ומנהיג הרוב בסנאט בעת כתיבת דברים אלה הוא יהודי). בספרי "חוצפה" משנת 1990 תבעתי שלא יתייחסו אלינו, ושאנחנו לא נתייחס לעצמנו, כ"אורחים" במדינתם של אחרים:
ספר זה נותן ביטוי לדאגתי שאף כי אין עוררין על תרומתם הניכרת של היהודים לסיפור ההצלחה האמריקאי, נדמה שאנו מוכנים לקבל עלינו מעמד נחות ביחס לאחרים. נדמה שאנחנו עדיין חוששים לפגוע בכבודם של האמריקאים ה"אמיתיים" – לנוכח המציאות כי שוב איננו אורחים בארצו של מישהו אחר. היהודים עדיין נחשבים למנודים בחלקים רבים של העולם, וישראל היא עדיין אומה מוקצית בעיני מרבית העולם השלישי. מסיבות אלה ואחרות חייבים היהודים האמריקאים להתעקש לקבל יחס של מעמד גבוה בתור אמריקאים ויהודים. אסור לנו לקבל מעמד של אמריקאים סוג ב', רק משום שאנחנו יהודים ולא פרוטסטנטים או קתולים. (דרשוביץ, 1992)
עברנו כברת דרך ארוכה מאז שמשרדי עורכי דין בוול סטריט הפלו יהודים לרעה בשנות השישים המוקדמות של המאה הקודמת. גם מצב היהודים בתפוצות אחרות השתפר מאוד. אבל גם הם וגם אנחנו טרם השגנו שוויון מלא במלוא מובן המילה של המונח הזה, הבלתי ניתן להגדרה מדויקת. אפילו בישראל עדיין לא הושג שוויון מלא לכל היהודים, ודאי לא לכל הלא־יהודים.
שוויון מלא במושגיו של מרטין לותר קינג – יש לדון כל אדם על פי איכותו, ולא על פי זהותו – יישאר תמיד בגדר שאיפה יותר ממציאות. התורה מצווה על השופטים: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דברים א, יז), ומכאן כיסוי העיניים בפסל המפורסם של אלת הצדק. אבל כל חברה מציצה מתחת לכיסוי העיניים וּמטָה את מאזני הצדק במגע אצבע קל. יש לשפוט מדינות על פי המאמצים הכנים שהן עושות כדי להתקרב עוד יותר לצדק. יותר מדי משתנים משחקים כאן תפקיד – בפרט ההטרוגניות של האוכלוסיות – כדי שפסק הדין יהיה על פי התוצאות ותו לא. כמו בצלילה אולימפית, על חורצי המשפט להביא בחשבון את דרגת הקושי של המטלה. קל הרבה יותר להשיג שוויון באיסלנד או בנורווגיה מבישראל או בארצות הברית. בהתחשב בדרגת הקושי, ישראל הצליחה יפה למדי ב־75 שנותיה, עם ההיסטוריה והאתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם. ואולם המשימה עדיין לא הושלמה, ויש עוד רבות לעשות.
צעד אחד בכיוון הנכון יהיה אם ישראל תפגין כבוד והוקרה כלפי 75 שנותיה המפוארות כמדינה ריבונית על ידי שינוי רשמי של הגדרתה מ"מדינה יהודית", למרות הרצל ולמרות מגילת העצמאות, ל"מדינת העם היהודי".
מקור
דרשוביץ, אלן מ' (1992). חוצפה: קריאה נועזת ליהודי אמריקה לעמוד על זכויותיהם (ברוך קורות, תרגום). הוצאת מטר.
פרופ' אלן דרשוביץ הוא משפטן יהודי־אמריקאי; פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד.