מדינה יהודית או מדינה ליהודים? בעינֵי הדור של הוריי ובעיניי, בילדותי, הייתה ישראל נס. אבל הנס ההוא לא התבטא בממלכתיות ובריבונות מדינית, ובוודאי לא בשלילת התפוצות ובדחיית הדת. עבורנו, המשמעות של ישראל הייתה הגנה מפני רוצחים אנטישמים, ומעבר לכך – הגשמת החלום היהודי לחיות כיהודים מאמינים בארץ ישראל.
כבתו של פליט מאירופה של היטלר שגדלה בניו יורק בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הייתה מדינת ישראל בשבילי לא פחות מנס, מתנה מאלוהים. למדתי בבית ספר יהודי אורתודוקסי עם ילדי ניצולים רבים שנשאו את שמות סביהם וסבותיהם שנרצחו. המוות היה נוכח, אבל מדינת ישראל הייתה המזור לפצעי הטראומה שלנו. התפללנו שתהיה חזקה, זימרנו את שיריה, והרגשנו שגם אם בגופנו אנחנו בניו יורק, נשמתנו בישראל.
לראשונה ביקרתי בישראל עם הוריי בגיל חמש, ותחושות שמחה ומסתורין הציפו אותי בפוסעי באותם שבילים שצעד בהם דוד המלך בירושלים. הייתי נסערת כולי מן התחושה שהתנ"ך חי וקיים, ממש כאן, איתנו. השבּת בירושלים הייתה החוויה היפה ביותר שלי כילדה. האכזבה היחידה שלי כמתבגרת הייתה שהוריי לא גידלו אותי שם. נכספתי להיות חלוצה בקיבוץ, חניכה בתנועת בני עקיבא וחברה בקהילה של שכונת רחביה יחד עם החברים של הוריי, שגם הם היו פליטים מאירופה אבל עסקו בבניית מדינה יהודית.
בבית, בניו יורק, לא זכורות לי תקופות מפחידות כמו השבועות המתוחים באביב 1967 שקדמו למלחמת ששת הימים. העוינות המתגברת ברטוריקה של המנהיגים במזרח התיכון לוּותה בתנועה מאיימת של גדודי צבא, והשיא הרגשי הגיע כאשר האו"ם פינה את המשקיפים שלו ממצרים. בבית הוריי שרר כל העת מתח כבד. אבי, הרב אברהם יהושע השל, היה מעורב זה כבר בפעילות פוליטית למען מטרות שונות, בכללן התנועה לזכויות האזרח, המחאות נגד מלחמת וייטנאם, ועידת הוותיקן השנייה והתנועה לשחרור יהודי ברית המועצות, והייתי רגילה לפגישות התכופות שלו, לצלצולי הטלפון הבלתי פוסקים, לראיונות בעיתונות ולתשומת הלב העצבנית שהיה מתעטף בה בהיצמדו לחדשות הערב. אבל החודשים האלה היו אינטנסיביים במיוחד. האווירה הזכירה חדר המתנה ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים, והתחושה הייתה שחייה של ישראל תלויים על חוט השערה ועימה החיים והמוות של כל היהודים. יהודים אמריקאים היו מוכנים לתת הכול כדי שישראל תשרוד. ואכן, במסגרת תפקידי כמתנדבת בארגון לתמיכה בישראל שמעתי על יהודים שתרמו לטובת המדינה את כל החסכונות שצברו בחייהם, כולל בתיהם ועסקיהם.
סוף המלחמה ביוני 1967 הביא הקלה רגשית מן האימה. שמחה מהולה בדמעות על האסון שעלול היה להתרחש. הרגשנו פגיעים כל כך, ותוצאות המלחמה נראו כעת כמו נס.
אחר כך באו שנות הלימודים שלי באוניברסיטה העברית בשנות השבעים והשמונים, ואז חוויתי את האי־שוויון המגדרי בארץ, עם מרצים שמשתפים את הסטודנטים הבנים ומתנשאים על הסטודנטיות. הצעות של נשים לניתוח מגדרי של טקסטים זכו לתגובה מלגלגת ונדחו על הסף. ישראלים אחדים אמרו לי שבדיוק כמו שהגברים משרתים בצבא, כך הרחם של הנשים שייך למדינה, ותכלית חיי היא ללדת תינוקות יהודים רבים ככל האפשר. לימודי נשים והתאוריה הפמיניסטית לא היו מוכרים אז, והמרצים שמו אותם ללעג. גם הנוקשות של העמדות האקדמיות הייתה מטרידה. הפילולוגיה המיושנת שלטה בכול, וניסיונות להכניס פרשנויות ואופנויות חדשות לא התקבלו בעין יפה. בשנה שאחרי מות אבי הייתה ישראל המקום היחיד שלא יכולתי למצוא בו מניין יומי שיאפשר לי, כאישה, לומר קדיש. לשמחתי, הרבֵּה השתנה מאז אותם ימים. הסקסיזם עוד רחוק מלחלוף מן העולם, אבל היום יש בארץ תוכניות משגשגות ומלהיבות ללימודי נשים באוניברסיטאות, יש מכונים נפלאים ללימודי תלמוד לנשים, ובתי הכנסת השוויוניים והליברליים עולים כפורחים, אם כי לא בכולם יש מניין יומי.
בימים ההם ישראל חיברה אותנו יחד; היא הייתה ארץ החופש והציונות והגרסה שלנו לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. אלא שבעשורים האחרונים נתונים יהודים אמריקאים שתומכים במפלגות כגון מרצ או העבודה להשמצות מצד תומכי הליכוד, המכנים אותם "אויבי העם היהודי". בתוך ישראל המתיחות בין דתיים לחילונים הביאה לקיטוב פוליטי, ויש אף המתריעים על כך שהמדינה על סיפּה של מלחמת אזרחים. הלכנו לישון עם שאיפות סוציאליסטיות, וקמנו בבוקר עם פשיסטים; התחלנו כקורבנות האנטישמיות, והיום רבים מדי בקרבנו מבססים את הציונות שלהם על שנאת ערבים ושמאלנים.
מדינה יהודית או מדינה ליהודים? בעינֵי הדור של הוריי ובעיניי, בילדותי, הייתה ישראל נס. אבל הנס ההוא לא התבטא בממלכתיות ובריבונות מדינית, ובוודאי לא בשלילת התפוצות ובדחיית הדת. עבורנו, המשמעות של ישראל הייתה הגנה מפני רוצחים אנטישמים, ומעבר לכך – הגשמת החלום היהודי לחיות כיהודים מאמינים בארץ ישראל. מאבי למדתי כי האדמה עצמה אינה קדושה. היא אינה מושא לסגידה וגם לא מקום למות למענו. נהפוך הוא: האדמה היא המקום שבו הקדושה צריכה להיווצר.
אלוהים אינו שוכן בישראל יותר משהוא שוכן בכל מקום אחר, הוא אמר, משום שלאלוהים לא מגיעים דרך הממד הפיזי של מרחב כלשהו. באלוהים פוגשים ברגעים של אמונה, בעיתות של קדושה. ירושלים אינה מקודשת בהיותה חלקת קרקע. אבי דחה את האלָהַת הארץ הנהוגה אצל יהודים מסוימים בני זמננו. הוא הצהיר במפורש: "איננו סוגדים לאדמה". תחת זאת, ישראל הייתה בעיניו קשורה בעבותות להיסטוריה ולאמונה היהודית, ולפיכך "ניחנה בכוח להעניק השראה" לרגעים שבהם נוכחות האל מוחשית לנו, "לעורר בנו את היכולת להכיר" בנוכחות האלוהית (השל, תשל"ג, 49).
נכון, ישראל היא חלק מן המאמץ להשתחרר מהגלות, אבל אבי היה מודאג מכך שהמדינה איבדה את דרכה, שכן על הגלות אין מתגברים בעזרת פוליטיקה וריבונות. הגלות, כתב, "היא מצב רוחני, המשפיע על כל רובדי החיים. הגלות קיימת בכל מקום שבו היהדות נשפטת במונחים של שוק, וכל אימת שאטימות רוחנית תופסת את מקומה של תחושת הקדושה". יש טקסי בר ובת מצווה שהם גלות, כתב. לחגוג את יום העצמאות עם טנקים ורובים זו גלות, ולסרב להרים קול נגד גזענות זו גלות; "לא רק שאנחנו בגלות, הגלות נמצאת בתוכנו" (Heschel, 1958, 118). בעלי התוספות, הפרשנויות שנוספו לתלמוד בימי הביניים, הזהירו שאין אנו יכולים להיחלץ מן הגלות רק על ידי כך שנעבור לחיות בארץ ישראל. מבחינתם, הגלות היא גזרה אלוהית, בין שאדם חי בארץ ישראל ובין לאו. השאלה איננה היכן לחיות, אלא כיצד לחיות. ההשקפה, או ההדרכה, הזאת הדהדה בדבריו של אבי.
גם אלוהים נמצא בגלות, לאחר שהשכינה (הנוכחות האלוהית הנקבית) נפרדה מן הקב"ה (הנוכחות האלוהית הזכרית). הגלות שבתוך האלוהות בולטת בנוכחותה במחשבת ישראל. זהו אחד ההסברים האפשריים לסיבה שבגינהּ סירבו הרבנים לשים קץ לבעיה הקשה של העגונות (או ליתר דיוק, "מסורבות הגט"), הכבולות לבעל המסרב לתת להן גט. העגונה חיה בגרסה העמוקה ביותר של הגלות – נתונה לסמכות ההלכה ונשלטת בידי גברים שאינם מתירים לנשים להכריע לבדן על גירושים. ההלכה הצליחה לפתור בעיות הלכתיות באמצעות מגוון "העֲרָמות", כלומר מגוון "תחבולות" הלכתיות (כגון עירוב), וגזרות (כמו האיסור על ריבוי נשים), ואף להתמודד עם נסיבות משתנות, כגון השואה והציונות. ואף על פי כן הלכות הגירושים הן שיצרו את העגונה, שהיא הסמל האולטימטיבי של הגלות. הוגי דעות ציונים סברו שהציונות גואלת את הגברים היהודים מטבעה המסרס של הגלות, אולם העגונה נותרה כשהייתה – הוכחה לכך שלא הַשיבה לארץ ולא הקמת המדינה גוברות על הגלות הקיומית ששלטון הגבר ביהדות כופה על הנשים. אם ישראל מציעה לנו את האפשרות לעקור את הגלות מתוכנו, ובכלל זה את הרבנים שלנו, אזי כדאי שנתחיל בכך עם מדינה המשחררת את העגונות מכבליהן.
מייד עם קום המדינה העניקה המנהיגות הציונית החילונית לרבנים האורתודוקסים שליטה בלעדית בתחומי המעמד האישי, ובכללם נישואים, גירושים וגיור. רבנים לא־אורתודוקסים לא זכו להכרה מהמדינה, שהניחה, בעקבות האידאולוגיה הציונית, כי הדתיות האדוקה תיעלם עד מהרה. ללא מגוון אפשרויות למימוש אורח חיים דתי בחברה פלורליסטית מבחינה דתית, הבחירה הייתה בין חילוניות לאורתודוקסיות. הבוז שהרגישו החילונים כלפי הדת וההתרחקות של החרדים מהשירות הצבאי תרמו את שלהם לקיטוב. בתוך הקהילה הדתית התפתחו כוחות ריאקציוניים שנהיו סרבניים, לאומניים ואפילו גזעניים, ומצד שני – היחס המזלזל הנחרץ מצד הישראלים החילונים כלפי הדתיים גבל לעיתים באנטישמיות קלסית. בהיעדר כמעט מוחלט של שיח בין שתי הקבוצות נוצרו שתי חברות מובחנות שביטאו תכופות זעם ותיעוב זו כלפי זו.
בקרב הישראלים החילונים, רבים אינם יודעים כמעט דבר על הפרקטיקה הדתית וגם אין להם עניין לדעת. למקצתם יש תחושה מעורפלת כלשהי של זהות יהודית, כאילו הדרישה הציונית להתגבר על הגלותיות הצליחה יתר על המידה, והם מתרעמים על המגבלות החוקיות שמטילה הרבנות האורתודוקסית.
בה בעת, יותר ויותר דתיים, חלקם עולים מארצות הברית, הופכים לגזענים ולאומנים, מתכחשים למדינה ומבכרים על פניה את האדמה ואינם חשים כל מחויבות לתמוך בציבוריות האזרחית. מאיר כהנא, שבעבר הוקע והוחרם, הושב לחיים בידי כמה מן הפוליטיקאים הבולטים בישראל היום. המוסדות הבסיסיים של הממשל והחברה, כגון בית המשפט העליון, פועלים תחת מתקפה של לאומנים דתיים, והדמוקרטיה נתפסת יותר ויותר כסכנה להישרדותו של העם היהודי.
בעיני ישראלים חילונים ודתיים כאחד, חייהם של פלסטינים נתפסים לעיתים קרובות מדי כשווים פחות מחייהם של יהודים. הכיצד ייתכן שאחרי שברוך גולדשטיין רצח מתפללים מוסלמים במסגד, נפתחה חברון מחדש למתנחלים יהודים? האם אין בושה במדינה עד כדי כך שהיא מגלה סובלנות כלפי מתנחלים המשליכים אשפה בשוק תחת כיפת השמיים רק משום שזהו מתחם קניות של פלסטינים? גילויי אלימות ונקמה נגד פלסטינים נעשו עניין שבשגרה והם דוחים כל אפשרות לדו־קיום ושלום. אך האמת היא שגזענות היא היפוכה הגמור של הדת. ובמילותיו הנחרצות של אבי: "גזענות היא שטניות, רוע גמור […] אינך יכול לעבוד את אלוהים ובה בעת להביט על אדם כאילו היה סוס" (השל, 2011, 29) .
דמוקרטיה ויראת שמיים אינן יריבות. ההלכה והמדינה חייבות להתייחס בשוויון מלא לכול, ללא הבדל מעמד, דת, מגדר או מוצא אתני. היבטים מסוימים בהלכה השתנו וימשיכו להשתנות. ועדיין יותר מדי פוליטיקאים ישראלים בכירים חוברים היום למנהיגים פוליטיים בעולם שמחלישים את הדמוקרטיה ותומכים בגזענות. תכליתן של בריתות אלו להרחיב את המסחר, למכור נשק ולהעשיר את העשירים. האם ישראל תירשם בהיסטוריה כמדינה שמוכנה למכור נשק לכל המרבה במחיר בלי קשר לשימוש שנעשה בנשק הזה? הברית שהתגבשה בהסכמי אברהם מציבה את ישראל בשכונה פוליטית נקלית ומרחיקה ממנה ליברלים התומכים בציונות.
חיים עם תודעת גלות פירושם חיים בצנעה בצומת דרכים: הבחירה היא בין התכנסות פנימה והתרכזות בסבלותינו שלנו ובין הסתכלות החוצה והכרה בכך שבכל מקום האנשים שמסביבנו מהדהדים את הסבל שלנו. לעיתים קרובות מדי הלהט להתגבר על הגלותיות הופך לתירוץ שלא לעסוק בבעיות הפוליטיות של החברה, להתכנס פנימה ולדאוג אך ורק לעניינים יהודיים. התנהגות כזו היא נטישה של עמדת הנביאים שלפיה הנאמנות נגזרת לא מצד זה או אחר של קונפליקט כלשהו, אלא מעקרונות נעלים. התבדלות של יהודים מן החברה הכללית, דאגה רק לסוגיות הנוגעות ליהודים והימנעות ממעורבות בצרכים של שאר האזרחים – זו הגלות האמיתית.
הגלות היא לאו דווקא מצב פוליטי – אחרי הכול, הרומאים לא הגלו את היהודים מארץ ישראל – אלא יותר מצב קיומי, שטופח ונשמר במשך מאות שנים של מחשבת ישראל. הגלות היא בידוד, מלנכוליה, לא פעם שיתוק במובן של חוסר בית, וכדי להתגבר עליה לא מספיק להפוך, בפשטות, לאזרח ישראלי. לפעמים המלנכוליה של הנפש הופכת להרס עצמי, המתבטא בתוקפנות פיזית, בנקמנות ובזעם. מצב מתמשך של גלות יכול להכניס לדיכאון ולקיפאון. "מי אני ללא גלות", שואל המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש בכותרת אחד משיריו, מהדהד בכך את תפיסת החסידות, הרואה בגלות מצב קיומי.
בגלות בבל "שם ישבנו גם בכינו". גם היום, כתב אבי, "אושוויץ זורמת בעורקינו" (השל, תשל"ג, 213), ואף על פי כן עלינו מן התופת ובנינו מדינה משגשגת המציעה שפע מתנות לעולם. "שראל נותנת בנו את הכוח לשאת את מכאובנו מבלי שנשקע בייאוש, לחוש ניצוץ מאור אלוה בג'ונגל של ההיסטוריה" (שם, 133). זה לא הזמן לבכות. זה גם לא הזמן לגלוּת הבאה לידי ביטוי במסיבות בר ובת מצווה נטולות עדינות, אף לא הזמן לציונות שנחגגת בטנקים ובמטוסי קרב. אנחנו חיים כיום בעולם רווי סכנות, הן פוליטיות והן סביבתיות. הנביאים נתנו קול לזעקות היגון האילמות של האלמנות והיתומים המושתקים והמוחלשים והוקיעו את הניצול הכלכלי, את האכזריות, את האדישות ואת פשעי המלחמה. יש להשיב לחיים את הציונות שצמחה בתגובה לסבל היהודי וביקשה להחזיר לארץ ישראל את השבת, את השלום ואת הקדושה. ציונות כזו תהיה לקולם של הצדק, החמלה והתקווה לגאולתנו המובטחת, כפי שאנחנו שומעים מדבריהם של אנשי רוח ורבנים ובכללם מרטין בובר, מנחם פרומן, דניאל רות', הרב שג"ר ואבא שלי, וכן ממאבקיהם של פעילים כגון דוד שולמן ומיכאל ספרד וארגונים דוגמת פרופיל חדש, נשים בשחור ותעאיוש. אולי את שבירת הכוס בסוף טקס הנישואים אפשר לפרש מחדש כהתחייבות של הזוג הטרי לציונות בתפקיד הממגרת כל אי־צדק מתוכנו.
יש לנו מדינה של יהודים, אבל עדיין לא מדינה יהודית. אבי כותב: "חיים בלי לימוד תורה, בלי שבתות וחגים, חיים בלי תפילה ואמונה באלוהים, אינם חיים יהודיים" (Heschel, 1958, 120). בראשית המפעל הציוני היה צורך להתנתק מן האדיקות הדתית כדי לשאת ולתת עם מנהיגי מדינות באירופה, אף שספר התנ"ך העברי הביא ככל הנראה לתמיכתם של נוצרים הרבה יותר משהביאו לכך התכסיסים הגאופוליטיים. בעשורים הראשונים של המדינה היו ישראלים רבים משוכנעים כי הדת הולכת ונחלשת וכי היהדות האורתודוקסית תיעלם בוודאי בתוך דור אחד. די היה בכך שתחיה בישראל, שתהיה ישראלי. קיום אורח חיים יהודי לא היה רלוונטי לאנשים רבים. כמובן, לא זה מה שקרה, והדת לא נעלמה. אבל איזו מין יהדות צמחה כאן במסגרת המפעל היהודי הלאומי?
ישראל היא המדד האולטימטיבי לעמוד השדרה המוסרי של העם היהודי, לדרישה ש"צדק חשוב מכוח, שהמודעות לאלוהים חודרת להבנה האנושית" (השל, תשל"ג, 228). מדינת ישראל אינה מתנה ליהודים, אבי כתב, כי אם מבחן ליושרתו של העם היהודי ולכשירותה של היהדות.
מקורות
השל, אברהם יהושע (תשל"ג). ישראל – הווה ונצח (דוד בר־לבב, תרגום). הספרייה הציונית.
השל, אברהם יהושע (2011). אלוהים מאמין באדם: היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל (דרור בונדי, עריכה ותרגום). דביר.
Heschel, Abraham Joshua (1958). Yisrael – Am, Eretz, Medinah: Ideological Evaluation of Israel and the Diaspora. Proceedings of the Rabbinical Assembly of America, 22, 118–136.
פרופ' סוזנה השל היא חוקרת יהודייה־אמריקאית. פרופסור למדעי היהדות בדארטמות' קולג' וזוכת מלגת גוגנהיים.