דמוקרטיה

יש להקים ועדה שתבחן את תקציב הביטחון

לגידול המשמעותי הצפוי בתקציב הביטחון תהיה השפעה דרמטית על איכות השירותים שיקבלו אזרחי ישראל. ראוי לעצור לרגע ולבחון לעומק את הסוגיה, במיוחד כשבשנה האחרונה התברר כי הצבא שגה קשות בתכנון בניין הכח.

תקציב הביטחון הוא התקציב הגדול ביותר מבין תקציבי המשרדים. הצבא ומשרד הביטחון מנהלים אותו בשקיפות חלקית מאוד וללא בקרה אמיתית. החלטות על גודל ומבנה תקציב הביטחון ועל רכש ביטחוני בהיקף שמונח כרגע על השולחן, משפיעות על מדינת ישראל שנים קדימה. הן משעבדות חלק מתקציב הביטחון וכמובן משפיעות על תקציבי משרדים אחרים. בחינת הנושא על ידי ועדה מקצועית ומאוזנת, ראויה ואף נדרשת. וודאי לנוכח כשלונו הנורא של הצבא עם פרוץ המלחמה.

ימיו של הוויכוח על היקפו של תקציב הביטחון כמעט כימיה של מדינת ישראל. בראשית שנות ה-50% היה זה בן-גוריון שכראש ממשלה ושר ביטחון החליט לקצץ באופן מאסיבי בתקציב הביטחון, תוך שהוא נוטל סיכון ביטחוני משמעותי ובמחיר התפטרותו של הרמטכ"ל הפופולארי דאז יגאל ידין. מאז כמעט לאורך כל השנים יש חילוקי דעות הגולשים תכופות לעימותים קשים בין משרד הביטחון למשרד האוצר באשר לגודלו של תקציב הביטחון.

הויכוח הזה התעצם בשני העשורים האחרונים והגיע שוב ושוב למבוי סתום. צה"ל ומשרד הביטחון, טוענים, שלא בלי בסיס, כי שאלת בנין הכוח וכנגזרת שלה היקף וסוג הרכש הבטחוני, לצד סדר הכוחות, נמצאים בתחום המומחיות שלהם ובאחריות שלהם. גודל תקציב הביטחון שהם תובעים הוא נגזרת של אלו. מנגד, האוצר וגורמים אחרים סבורים שכניעה לדרישותיו של משרד הביטחון עולה למשק במחיר בלתי נסבל. זאת שכן, מטבע הדברים, לצה"ל יש אינטרס, כנה ומוצדק, להגדיל את היקף הסד"כ ובכך לצמצם את הסיכון הביטחוני, מבלי שהוא לוקח בחשבון אינטרסים משקיים אחרים. בנוסף, מאחר והפיקוח של האוצר על תקציב הביטחון מוגבל, והשקיפות של משרד-הביטחון מול האוצר לא מספקת, היכולת של משרד האוצר לפקח על כל רכיבי תקציב הביטחון ודרך ביצועו, מוגבלת. באופן מבני, הגורם היחיד לו יכולת וגם ייעוד לפקח על תקציב הביטחון ולהציע חלופות להיקפו ולמבנה הסד"כ הוא המטה לביטחון לאומי. אלא שזה חלש מדי ומעולם לא מילא את ייעודו זה.

כדי לפתור את המחלוקת הוקמו מאז שנות ה-2000 שתי וועדות ציבוריות שהמנדט שלהן היה לבחון את השאלות הללו ואת עמדות הצבא ומשרד האוצר, ולהציע המלצות מזווית מבט נוספת: וועדת ברודט (2007) שהוקמה אחרי מלחמת לבנון השניה וועדת לוקר (2015, בה שימשתי כמזכיר הוועדה). שתי הוועדות הגישו לממשלה את המלצותיהן ובשני המקרים ההמלצות נתקפו באופן חריף יותר או פחות על ידי הצבא, אבל בסופו של דבר התקבלו בחלקן הן על ידי הממשלה והן על ידי הצבא.

מלחמת "חרבות ברזל" שאנחנו עדיין בעיצומה, מעלה שאלות כבדות משקל עד מאוד באשר לתפיסת הביטחון של ישראל, תפיסת ההפעלה של צה"ל והנגזרת שלה בבנין הכוח בהיבטי רכש וכוח אדם. גם טרם הקמת וועדת חקירה ממלכתית, שראוי שתקום בהקדם, ברור שהצבא כשל לא רק בהפעלת הכוח, ערב ה-7 באוקטובר אלא גם בבנין הכוח ופריסת הסד"כ. לנוכח אלו, ברור גם לצבא וגם למשרד האוצר כי היקף תקציב הביטחון צריך לגדול. הגידול נובע קודם כל מהוצאות המלחמה, שעלותה עלולה להגיע, לשיטת האוצר, עד כדי 250 מיליארד שקלים. אבל דרישת הצבא הוא להגדיל את תקציב הביטחון כדי להגדיל את היקף הצבא, מוכנותו, והיכולת שלו להתמודד עם מערכה רב זירתית מורכבת כמו זו בה אנחנו נמצאים כעת.

תקציב הביטחון הוא עצום בהיקפו כבר היום. בשנת 2023 הוא עלה על 10% מכלל תקציב המדינה. יחד עם תקציבים נוספים המשמשים לביטחון הוא מגיע לכ-12% מתקציב המדינה. דרישת מערכת הביטחון היא להגדיל את התקציב בכמעט פי 2. המשמעויות של היקף כזה של תקציב הביטחון על המשק, רמת השירותים שתיתן המדינה והצמיחה עלולה להיות דרסטית ולהשפיע לאורך שנים ארוכות לרעה על איכות החיים בישראל.

שר האוצר סמוטריץ' עם שר הביטחון גלנט. צילום: הלל מאיר TPS

על כן, בטרם מקבלת הממשלה החלטה כה כבדת משקל, ראוי לבחון אותה מעוד נקודת מבט. הניסיון מלמד שוועדות אלו, כאשר כללו מומחים מאוזנים ורלבנטיים, הניבו המלצות מנומקות ומשמעותיות. גם כשההמלצות לא אומצו במלואן, הן היוו עוגן נוסף בדיון הרה הגורל הזה. החלטת הרכש הנוכחית, אותה מבקש שר האוצר לאשר היא משמעותית יותר משנדמה כי גם לה השפעות ארוכות טווח על השאלות שהוזכרו כאן. מעבר לכך, היא מהווה הזדמנות לעצור לרגע, גם בתוך סערת הימים, ולבחון באופן מקצועי ויעיל את הסוגיות הללו. ראוי לכל הצדדים להניח את האגו בצד, כדי שההחלטה שתתקבל בסופו של יום תהיה המיטבית האפשרית בנסיבות הקשות הללו.

פורסם בכלכליסט