אין ישראלי שלא מתעורר בכל בוקר בשבועות שחלפו מאז והמחשבה הראשונה או השניה שלו היא אם הזוועה לה היינו עדים היא מציאות ממשית או חלום מסויט.
בשבת השחורה ההיא איבדנו אמון. בראש הממשלה, בממשלתו, בצבא. אבל השבועיים האחרונים החזירו חלק מהאמון הזה והצמיחו אמון מסוג אחר. אמון באחר הישראלי.
סקר של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) שנערך על ידי "המדד" ופרופ' קמיל פוקס, מראה שבעוד שהאמון של הישראלים בראש הממשלה נמוך מאוד, האמון שלהם בחברה האזרחית ובחיילים כמעט מוחלט. האמון הזה, מעניק לנו גם תחושה נדירה של אחדות.
על חורבות האמון במנהיגים ובממשלה, צומח בעוצמה נדירה האמון שלנו בעצמנו, וביכולת שלנו, הישראלים הפשוטים לקחת את גורלנו בידנו ולהפוך את העתיד לטוב יותר.
אין ישראלי שלא מתעורר בכל בוקר בשבועות שחלפו מאז והמחשבה הראשונה או השניה שלו היא אם הזוועה לה היינו עדים היא מציאות ממשית או חלום מסויט.
המראות, התיאורים והחוויות של אותה שבת והימים שבאו אחריה עדיין כל כך לא נתפסים. יחד עם אובדן הנרצחים והחטופים לעזה, אבד לישראלים רבים מאוד האמון. אמון בצבא שהיה אמור להגן עליהם. אמון בממשלה ובעומד בראשה שהיו אמורים לשמור על חיי האזרחים שלה וכשלה בכך באופן כל כך דרמטי.
האמון שעוד נותר בממשלה, הלך ונשחק לנוכח חוסר התפקוד הכמעט מוחלט שלה לנוכח המשבר הקשה הזה. הנתונים מדברים בעד עצמם. לנוכח המשבר, הציבור הישראלי מביע אי אמון מובהק בראש הממשלה. 53% מהציבור הישראלי נותן בנתניהו אמון נמוך מאוד ועוד 12% אמון נמוך. גם בקרב תומכי הקואליציה, 41% לא נותנים בו אמון.
לנוכח השבר הגדול וחדלונה של הממשלה בטיפול במשבר החברה הישראלית, כמעט כל אחת ואחד מאיתנו, התגלתה בשעתה היפה. אין כמעט אתגר, מצוקה או מחסור שלא מצא לו מענה של רצון טוב, לב רחב ויכולת ביצוע של ארגוני חברה אזרחית ואזרחים שפשוט התארגנו לסייע.
מתן מענה לפליטי ישובי הדרום ההרוסים בדיור, ציוד ואוכל; טיפול באיתור נעדרים וחטופים; השלמת חוסרים בציוד חיוני לחיילי המילואים המגויסים; מענה נפשי ורווחתי לפצועים בבתי-חולים; סיוע למשפחות הנרצחים; מענה לנשות מילואימניקים שנשארו לבד בבית; ניהול המערכה על ההסברה הישראלית בחו"ל ועוד ועוד.
ערוצי הטלוויזיה מלאים בתיאור המיזמים המופלאים הללו, הרשתות החברתיות גועשות בהודעות על רצון עז לתת, להתנדב, לסייע. בשעתנו הקשה ביותר, התרוממה רוח הנתינה שלנו והפכה אותה ליפה קצת יותר. ואכן, עם ישראל מאמין בעצמו ובשיעור מדהים. 96% מהישראלים נותנים אמון בארגוני המתנדבים שהקים הציבור הישראלי.
נתון מענין לא פחות בהקשר הזה הוא האמון של הישראלים בצבא. למרות הכישלון הנורא של צה"ל בהגנה על גבולה הדרומי של הארץ, מפקדיו זוכים עדיין לאמון של 75% של הציבור. זאת אולי בשל סיפורי הגבורה על הלחימה הנחושה שהפגינו החיילים לאחר שהצוררים של חמא"ס מימשו חלק מתוכניותיהם. וגם כאן, אמונו של הציבור נתון בשיעורים גבוהים עוד יותר לחיילים הפשוטים בצה"ל. אלו זוכים לאמון עצום של 98%. כנראה כי הם האבות שלנו, הבנות שלנו, האחים של כולנו.
האמון בישראלי האחר, באדם, מתרגם לנוכח אימת המלחמה גם לתחושת אחדות רבה יותר. אחרי חודשים של מאבק פוליטי חברתי קשה ששיסע אותנו, אל מול האויב המשותף ולנוכח הנכונות לתת לאחר, בלי קשר לשיוכו הפוליטי והסקטוריאלי, 82% מהישראלים חושבים שהחברה הישראלית היא די או מאוד מאוחדת.
אל מול התרסקות במנהיגות, אנחנו מאמינים בעצמנו. הרוח הישראלית, העוצמה שבכל אחד מאיתנו, הרצון והיכולת של רבים כל כך לתת לאחר, או להתגייס ולשרת במלחמה על הבית, הולידה בנו את ההבנה שהמנהיגות שלנו לא ראויה לאמון, אבל אנחנו, הישראלים "הפשוטים" אלו שלא נושאים משרה, שלא מוטלת עליהם חובת התפקיד, הם אלו שיכולים להפוך את ישראל למה שהיא יכולה להיות. לא מפולגת סביב קווים מפלגתיים.
לא משוסעת סביב רפורמות היוליות. ישראל של אנשים-אחים. כאלו שמאמינים באדם-הישראלי שבנו. אל מול אסוננו, שיהיה מכוות אש בבשרנו לדורות, נחמת מה תהיה אם נצליח לנצור ליום שלאחר המלחמה, גם את האמון בנו. את הרוח הישראלית.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.