יהדות ישראלית

כמחצית מתומכי הימין־ימין הם דתיים והמאבק עליהם צמוד ומורכב מאי־פעם

כשליש מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם "ימין" (34%). כלומר, ימין־ימין. שליש מיהודי ישראל לא בחרו באופציה "ימין־מרכז", ולא באופציה "מרכז", שלא לדבר על שמאלה מזה. לא בערך, ולא ליד. ימין.

בישראל, ימניוּת ומסורתיוּת הולכות יד ביד. כל ישראלי יודע את זה, והמחקר המקיף של פרויקט #יהדותישראלית נותן לזה תוקף במספרים (ראו מסגרת). החילונים ("חילונים לחלוטין" ו"חילונים קצת מסורתיים") פחות מתחברים לימין. באוכלוסייה הכללית יש הרבה יותר חילונים ממסורתיים (39% לעומת 19%), אבל בימין, הנוכחות של מסורתיים וחילונים שווה בערך: בסביבות 8% מתוך ה־34%. באוכלוסייה הכללית יש גם הרבה יותר חילונים מדתיים. אבל כמחצית מתומכי הימין־ימין הם דתיים לגוניהם, מ"דתי ליברלי" ועד "חרדי". פי שניים משיעור החילונים.

מכיוון שיש פחות דתיים בכלל האוכלוסייה ויותר דתיים בימין, ברור שפוטנציאל הגיוס של מפלגות הימין בקבוצות הדתיות גבוה יחסית. למה הכוונה? הדוגמה שלפניכם תבהיר: מי שיפזר עלונים של הבית היהודי או של הימין החדש בשכונה שרוב תושביה "חילונים לחלוטין", יצטרך לחלק 100 עלונים כדי להגיע ל־14 בוחרים פוטנציאליים (כי מקרב החילונים לחלוטין, רק 14% נמצאים בימין). לעומת זאת, מי שיחלק עלונים של מפלגת ימין בהתנחלות דתית־תורנית יידע שמכל 100 עלונים, 71 מגיעים לידיים הנכונות. למה? כי בקרב "דתיים" ו"דתיים־תורניים", יותר ממחצית המצביעים נמצאים בימין. במובן הזה, צודק בצלאל סמוטריץ' כאשר הוא חושד שההבטחה של נפתלי בנט שמפלגת הימין החדש לא תנסה לשאוב מצביעים דתיים מהבית היהודי ומתקומה היא הבטחה ריקה מתוכן. לא סבירה.

הבה נחבר כמה נתונים כדי להבין טוב יותר את המאבק הפוליטי על מצביעי הימין. נתחיל דווקא בוויתור על אחת הקבוצות: רוב המצביעים החרדים מצביעים למפלגות חרדיות (וקבוצה קטנה למפלגת הימין החרדי "יחד"). לכן, נתעלם לרגע מחרדים, ונעמיק להביט בבוחרים על הטווח שבין "דתי־תורני" לבין "חילוני לחלוטין", באמצעות תמונה תלת־ממדית הכוללת 1. ימניוּת, 2. מסורתיוּת, 3. מפלגתיוּת. כדי לחסוך במידע נכלול רק מפלגות שקיבלו בבחירות 2015 לפחות 10% בלפחות אחד מהמגזרים (לכן ויתרנו על "ישראל ביתנו", שלא הגיעה לנתון כזה על פי הסקר שלנו, אבל כללנו את "כולנו", ש־13% מקרב המגדירים עצמם גם "ימין" וגם "חילוני לחלוטין" הצביעו לה).

אז מה רואים בטבלה המרכזית? רואים שבקרב מצביעי הימין החילונים, המסורתיים ואפילו הדתיים־ליברלים, ניכרת דומיננטיות לטובת הליכוד. בבחירות הקודמות, התחרות על הבוחרים האלה הייתה עם מפלגת כולנו; עכשיו נוספה לה התחרות עם הימין החדש בראשות בנט ושקד. המפלגה החדשה תשמח למשוך בוחרים ימנים שכבר הוכיחו שאין להם בעיה להצביע למפלגות שיש בהן עירוב חילוני־דתי – כלומר, בעיקר מהליכוד, וקצת מכולנו.

בקרב מצביעי הימין הדתיים התמונה משתנה. המפלגה המובילה בבחירות 2015 בקרב מצביעים שהם גם "ימין" וגם "דתיים" (מכל זרם) הייתה הבית היהודי. אבל לא מעט דתיים הצביעו גם לליכוד. כלומר, מדובר בבוחרים שיש עליהם עכשיו קרב משולש. הם יכולים לבחור במפלגה הדתית (הבית היהודי, תקומה, אולי בחיבור עם יחד), הם יכולים לבחור במפלגה הדתית־חילונית (הימין החדש), והם יכולים לבחור במפלגה המרכזית בגוש, שגם היא דתית־חילונית (הליכוד).

אפשר ללמוד מהגרף הזה גם למה הימין הדתי שרוי במצוקה: ריבוי האופציות לבוחרים מדלדל את השורות, ומעמיד את הבית היהודי בדילמה לא פשוטה. זו דילמה מוכרת, והטבלה ממחישה אותה במספרים. מצד אחד, חיבור ימינה (הצירוף עם תקומה, יחד, עוצמה יהודית, ומי שלא יהיה בימין הממש־ממש־ממש־ימין) יכול לחבר לבית היהודי עוד "דתיים־תורניים". בטבלה תראו שכרבע מהם הצביעו בבחירות הקודמות למפלגת יחד בראשות אלי ישי.

מצד שני, חיבור כזה עלול בהחלט להבריח את המיינסטרים של "דתיים", שפחות מתלהבים מיחד. רק 3% מהם הצביעו למפלגה הזאת. במילים אחרות: הבחירה ברב החרד"לי רפי פרץ למנהיג, בצירוף חיבור לתקומה ובצלאל סמוטריץ', ואולי לעוד פלגים בימין – בהנחה סבירה שיתממש (אולי ממש עם סגירת הגיליון) – מן הסתם תהפוך את הבית היהודי למפלגה "דתית־תורנית". הימנים שלא מרגישים "תורניים" יעברו לזרועות הימין החדש או הליכוד.

***

הנתונים במאמר נאספו לצורך פרויקט #יהדותישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI). בראשו עומדים שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון, ופרופ׳ קמיל פוקס (אוניברסיטת תל אביב), האחראי לסקרים ולניתוח הסטטיסטי. עמית המכון נוח סלפקוב מסייע בניתוח הנתונים, המבוססים על סקר שהשתתפו בו 3,000 יהודים ישראלים ושנערך בשני סבבים, המייצגים את האוכלוסייה היהודית בישראל. הטעות המקרית עבור התוצאות המבוססות על 3,000 נשאלים היא כ־1.8%. הספר "#יהדותישראלית, דיוקן של מהפכה תרבותית" יצא לאור בשיתוף פעולה של המכון למדיניות העם היהודי והוצאת הספרים דביר.