"תנו לשר האוצר לתקן את השחיקה", כותבת רבקה רביץ. "אפשרו לבני לקבל את הסבסוד הזעום המגיע לו בחוק".
השבוע, בשנת ב' אלפים תמ"ח, קיבלנו את התורה למרגלות הר סיני ומאז ועד היום תקוותה של אם חרדית היא שבנה ישמור על המסורת, ילמד את אותה התורה בדיוק וישקיע את כל כולו בהגותו בה. אני שמחה לדבוק במסורת גם אם בגלל דבקותי בה יסובסד בני הלומד במוסדות הפטור רק ב–55% ממה שמקבלים תלמידים אחרים, אף שאני ובעלי משלמים את מלוא המסים שדורשת מאתנו המדינה (אוי, כמה רבים הם המסים שאנו משלמים).
בני בן השלוש שעלה השנה לגן עירוני, לומד במחסן שהוסב לגן. בשנה הבאה הוא ישודרג וילמד בקרוואן. בעוד שנתיים, כשכבר יזכה לתנאים ממש משופרים, הוא ילמד במבנה "המערה": קומת גנים ללא חלונות שנחצבה באבן בתחתית בניין תלמוד תורה שנבנה בשנות ה–70 ומאז אפילו לא שופץ. ביישוב שבו אני גרה שליש מהבנים לומדים בקרוואנים או במחסנים שהוסבו לכיתות. ראש המועצה, שהוא גם אביו של בני הפעוט, חוזר ומתריע בפני משרד החינוך, כי המבנה אינו עומד בתקן רעידות אדמה. רק לאחר תחנונים ולחצים הועבר תקציב לשיפוץ המבנה. למה מה שמובן מאליו בציבור הכללי דורש מאתנו, החרדים, לעמוד כעניים בפתח?
דרישתי האימהית הצנועה, ביחד עם חברותי האמהות, היא לאפשר לילדינו לקבל את 55 האחוזים המגיעים להם בחוק. אז למה כשנציגי בכנסת דורשים משר האוצר להשלים את הפערים ולתקן את השחיקה שנוצרה במהלך השנים, הציבור החרדי, שאני גאה להיות חלק ממנו, סופג קיתונות של בוז ואמירות אנטישמיות שלא היו מביישות את גבלס? מדוע אנו מכונים מוצצי דם, כשאני בסך הכל מבקשת לאפשר לבני לקבל את מחצית מסכום המימון שמקבל בנה של כל אם אחרת?
מדוע דרישתי הלגיטימית מוציאה שוב את מפגיני קפלן לרחובות? בחודש שעבר הם קראו קריאות שטנה נגד חרדים בעילת המחאה המשפטית, והחודש קריאות השטנה מופנות נגד הילד שלי. אני לא רואה את הקשר בין זה לבין שמירה על הדמוקרטיה.
אולי אתם, אחי המפגינים, מחפשים סיבות לשנוא חרדים? ואולי בכלל הסיבה הגדולה לשנאה שלכם היא פחד מפני קהילה שמקדשת ערך עליון, את ערך התורה, תורת הנצח? אולי השנאה הגדולה היא בעצם פחד מפני קהילה, שלמרות כל ההתרסות והנאצות לא חוששת לדבוק בערכיה המחזקים, המרוממים, המצמיחים? אולי הצמיחה של הקהילה שלי והערכים שאני מייצגת מפחידים מישהו וגורמים לו לצאת להפגין ולקרוא קריאות רדודות כאלה?
גם אם הערכים שלי מפחידים מישהו — אני לא הולכת לוותר עליהם. איני רואה סיבה להתנצל או להצטדק על כך שהחלטתי לדבוק בתורת אבותי ולחנך את ילדי לאורה. גם אם הדבר יגרום להם להיות מתוקצבים רק ב–55%. דבר אחד זכותי לבקש: את החוק תנו לקיים. תנו לשר האוצר לתקן את השחיקה, תנו לתקציב המדינה להעניק לבני את הסבסוד הזעום המגיע לו בחוק.