בעולם מתוקן גולדפוס האזרח היה מתמנה למנהיג, וגולדפוס הקצין היה מתבקש להתפטר. בעולם שלנו אפשר רק לחלום על גולדפוס המנהיג, וכל שנותר לנו הוא לשמור על גולדפוס הקצין.
כשתת אלוף בצה״ל פונה להנהגה הפוליטית ואומר את המשפט ״אתם חייבים להיות ראויים לנו״, מתוך ההן אנחנו למדים גם על הלאו: הוא קורא להם להיות ראויים – כי הוא חושב שהם לא ראויים.
והוא כמובן צודק: המערכת הפוליטית הישראלית, למעט כמה חריגים בודדים, לא הצליחה לעמוד במשימה פשוטה. להתכנס, להרצין, להירגע, להפגין בגרות. הלוחמים התייצבו באומץ, המפקדים עמדו בראש, הגנרלים לקחו אחריות ועברו להתגורר בשדות הקרב. הפוליטיקאים – רבים מהם – המשיכו לעשות פוליטיקה. פה מעבירים תקציב מיותר, שם מתעקשים על תפקיד מיותר, כאן ממנים מקורב מיותר, מתאחדים, מתפצלים, מתמרנים, משחררים הודעות לתקשורת. בן גביר עושה הצגה, דיכטר מקפיץ שריר, סער מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית. נו, באמת, לזה חיכו החיילים בשדה הקרב: שסער יתפצל מגנץ. עוד מופע פוליטי של שגרת ימי החול.
התת אלוף צודק. וצודק גם הרמטכ״ל שמתכוון לקרוא לו לבירור. כי תת אלוף לא אמור לומר להנהגה הפוליטית שהיא לא ראויה. ואם אמר, הוא לא אמור להמשיך ללבוש מדים. אבל דן גולדפוס כנראה ימשיך ללבוש מדים. המערכת הפוליטית זחלה אתמול לרגליו במופע של התרפסות צבועה, שכמעט קשה להכיל: הוא אומר להם שהם לא ראויים, והם אומרים לו אתה נפלא, אתה צודק, אתה ראוי. שר הפנים משה ארבל: “אני מחבק ומאמץ אל לבי כל מילה״. כל מילה? הוא אמר לך הרגע שאינך ראוי. שר האוצר סמוטריץ׳: ״זה לא הזמן להבהרות ובירורים״. אבל קשה להאמין שגולדפוס לא כיוון גם לסמוטריץ׳, שיותר מרבים אחרים ממשיך בתמרונים תקציביים וקואליציוניים. ניר ברקת: ״דבריו מדויקים״. האמנם מר ברקת? וכיצד שינית אתה ממנהגך כדי שיהיו קצת פחות מדייקים?
יש כאן אירוניה שאי אפשר שלא להתפעל ממנה: הנה הוכחה שהדבר היחיד שנותר לישראל הוא לתקן תקלה בתקלה. הפוליטיקאים לא מתנהגים כמו שצריך, ולכן גם תתי אלופים מתנהגים לא כמו שצריך, וכמובן שהתוצאה תהיה לא כמו שצריך. בעולם מתוקן, הפוליטיקאים היו נוהגים אחרת. בעולם מתוקן, גולדפוס לא היה מעז להתבטא כך. בעולם מתוקן, לו היה מתבטא כך היה מתבקש לפשוט למחרת את מדיו. אבל אנחנו בעולם מקולקל. אי אפשר להעניש את הקצין המצטיין, שהתקלה שגרם לה מתגמדת לעומת התקלה שהתריע מפניה. ומצד שני, איזו מן מדינה זו, שנדרשת לדרג צבאי שיחנך את הדרג המדיני. נדמה לכם שדוד בן גוריון היה מקבל נאום כזה בשלווה? נדמה לכם שאריאל שרון היה מקבל אותו בשלווה?
שמעו מה שאמר: ״אני מבקש מכם להיות ביחד מאוחדים, לדחוק את הקיצון ולאמץ את הביחד״. עכשיו חישבו: למי הוא מתכוון כשהוא אומר ״קיצון״, על מי הוא מדבר? בואו ננסה משחק ניחושים: נראה לכם שהוא מתכוון לאיזנקוט? למשה ארבל? ליואב גלנט? לחילי טרופר? או שאולי לפוליטיקאים אחרים, שלא ננקוב בשמותיהם, כי כולנו יודעים מי הם. ולמה התכוון גולדפוס כשאמר ״תוודאו שכולם לוקחים חלק״. הנה, זו שאלה לשר האוצר סמוטריץ׳, שעושה כל דבר כדי שלא כולם ייקחו חלק. וזו שאלה לראש הממשלה נתניהו, שעסוק בעיצומם של ימים אלה ברקיחת תבשיל פוליטי, שמטרתו להציל את הקואליציה ולדחות כל מהלך שההנהגה החרדית מתנגדת לו – כלומר, לטרפד כל מהלך שיכול לגלגל תהליך שבסופו ״כולם ייטלו חלק״.
״אנו ממשיכים בסבלנות, בצניעות ונחישות״ אמר גולדפוס. חוץ מכמה תועמלנים בקצה הימין, מחרחרי המריבה של היום שאחרי, כולם רואים את הצניעות והנחישות. זו הסיבה לכך שהאמון בצה״ל היה ונותר גבוה למדי, גם לאחר שהתברר שמתקפת 7 באוקטובר באה בין השאר בגלל שרשרת של תקלות שקשה לקבל. יהירות מודיעינית, שאננות מבצעית, הנחות שגויות, הנחיות לא מספקות, תגובה איטית. נדמה ששום דבר לא עבד כמו שצריך בצה״ל של 7 באוקטובר, ובכל זאת, הציבור נותן בצה״ל אמון. מדוע? בגלל הסבלנות, הצניעות והנחישות שניכרת על פניהם של המפקדים. בגלל שאינם עסוקים בתמרונים של יח״צנות, בהצלת עצמם מהדחה או ביקורת, בהערכות של ציניקנים לוועדות החקירה, או הערכות של ארכי-ציניקנים למניעת ועדות החקירה.
הנה, זה בדיוק הקושי. ואם לחזור לדימוי שכבר השתמשנו בו: בעולם מתוקן גולדפוס האזרח היה מתמנה למנהיג, וגולדפוס הקצין היה מתבקש להתפטר. בעולם שלנו אפשר רק לחלום על גולדפוס המנהיג, וכל מה שנותר הוא לשמור על גולדפוס הקצין. שימשיכו להחניף לו, הצבועים והתחמנים.