חרבות ברזל

לא ניצחון ולא מוחלט

המלחמה הנוכחית בחמאס לא תסיים את העימות ההיסטורי העקוב מדם בין הפלסטינים וישראל. לאחר שהמציאות טפחה על פנינו, מוטב שנתנער מאשליות ומסיסמאות ריקות מתוכן ונעניק קדימות לפדיון שבויים

חמאס מתעקש לכלול את "סיום המלחמה" בהסכם שיביא לשחרור החטופים הישראלים שבידיו. הוא גם דורש, כמובן, ערבויות בינלאומיות שישראל לא תפר הסכם זה. אך האם יחיא סינוואר פתי עד כדי כך שישים מבטחו בערבויות שכאלה, כאילו בכוחן למנוע מישראל לנצל את ההזדמנות הראשונה שתיפול לידיה כדי לחסלו?

סינוואר, הרואה את עצמו כמי שמוביל את המאבק בישראל בשם העם הפלסטיני כולו, אינו משלה עצמו כאילו המשימה תושלם במהלך חייו. המטרה הגדולה – השמדת המדינה היהודית – תארך שנים רבות, ולכן התעקשותו לחלץ מישראל הודעה כי המלחמה הסתיימה נובעת משיקול אסטרטגי והיסטורי נוסף. סינוואר מבקש לצרוב בתודעת עמו ובתודעת העולם כולו כי המערכה האחרונה, שהתנהלה בהנהגתו, הסתיימה בניצחון החמאס ובתבוסתה של ישראל.

נתניהו מבין היגיון זה, ולכן מתנגד נחרצות להודעה על מצב סיום של המלחמה – כי הרי כך ייצרב בדברי הימים גם כשלונו האדיר, והוא ייזכר כמי שנחל תבוסה משפילה. נתניהו מסרב להכיר במציאות שאותה סינוואר מבין היטב: בפנינו סבבי לחימה נוספים. כך נגזר על פלסטינים וישראלים, כל עוד מנהיגיהם מבקשים "ניצחון מוחלט" ודוחים פשרה המחייבת את חלוקתה של ארץ ישראל. נתניהו, שמתנגד לפשרה שכזו, אינו יכול מטעמיו האישיים להשלים עם המסקנה היחידה הנובעת מהיעדרה: עוד ועוד סבבי לחימה. הוא לא מסוגל להודות שסבב הלחימה בהנהגתו הסתיים בכישלון קטסטרופלי.

וכך, ראש הממשלה דבק באשליית ה"ניצחון מוחלט", כי היא מאריכה את המלחמה ומרחיקה את חשיפתו כמנהיג כושל שניגף בפני חמאס. האשליה סופה להתנפץ, מן הטעם הפשוט שאי אפשר לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הכרעה צבאית, אלא רק בפשרה מדינית. פתרון שתי המדינות הוא מכת המוות שניתן להנחית על ראשם של סנוואר ודומיו. ללא אופק מדיני אמין, הסבב הבא הוא רק עניין של זמן.

אשליית הניצחון המוחלט, שמגינה עתה על כסאו של נתניהו ומרחיקה את חזרת החטופים לביתם, באה לידי ביטוי כבר למחרת 7 באוקטובר. ההחלטה לפלוש לעזה ביטאה הכרעה שלפיה מיטוט החמאס קודם לעסקה להשבת החטופים. ראש המל"ל צחי הנגבי התייחס לסתירה שבין שתי המטרות בגילוי לב חריג שאינו אופייני למנהיגינו (14 אוקטובר 2023), ואמר כי "אין לנו כרגע דרך לנהל מו"מ עם אויב שאנחנו רוצים למחוק מעל פני האדמה". הקולות שהושמעו אותה עת, לתת קדימות להשבת החטופים, נדחו על הסף. ההנהגה הישראלית, הן המדינית הן הצבאית, התאוותה למחוק את כתם המחדל הנורא שדבק בה והתמכרה לאשליית "הניצחון המוחלט". תחת כותרת זו נוסחה גם טענת הסרק שהכאת החמאס תביא לשחרור החטופים.

הטראומה של 7 באוקטובר סייעה לדחוק את המציאות המרה, אך אין בכוחה לשנותה: המלחמה הנוכחית בחמאס לא תסיים את העימות ההיסטורי העקוב מדם בין הפלסטינים וישראל. חווינו סבב לחימה קטלני מאין כמותו, אך הוא סבב נוסף אחד מני רבים. אם מנהיגי ישראל היו מכירים באמת זו, אולי היו מציבים את השבת החטופים בראש סדר העדיפויות ודוחים את סבב הלחימה למועד מאוחר יותר. הציפייה שהפוליטיקאים שמובילים אותנו יפעילו שיקול דעת שכזה בימים הטראומטיים הראשונים שלאחר טבח 7 באוקטובר היא כמובן משאלת לב תמימה. אך עתה, לאחר שהמציאות טפחה על פנינו, האם לא הגיעה העת להתנער מאשליית "הניצחון המוחלט" ולהעניק קדימות לפדיון שבויינו?

פורסם בוואלה.