The Jewish People Policy Institue

מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, ויש לה מעמד ותפקיד ייחודיים כלפיו. מדינה דמוקרטית היא מעצם טיבה מדינתם של כל אזרחיה. למדינת ישראל יש זהות כפולה: ככל דמוקרטיה היא שייכת לכל אזרחיה, וכמדינה לאומית יש לה משמעות ואחריות לעם היהודי. הסתירה בין שתי זהויות אלה אינה מחויבת המציאות.

שני נכסים העניקה התנועה הציונית לעם היהודי: בית לאומי ומסורת דמוקרטית. הביטוי המילולי לאדנים אלה נטבע בספר החוקים במילים "מדינה יהודית ודמוקרטית". כעבור 75 שנים מאז הקמת המדינה נתונים שני נכסים אלה לאיומים מבית ומחוץ – יש השוללים את המדינה כבית הלאומי של העם היהודי, ויש השוללים את הדמוקרטיה כאדן שווה ערך למהותה של המדינה.

מדוע חיוני לשמור על שני האדנים, ואיזו משמעות רצוי שתינתן להם בהתחשב בהווה ובמבט צופה פני עתיד?

המדינה היהודית 

למונח "יהודי" היו לאורך הדורות שתי משמעויות עיקריות, בחפיפה משתנה: עַם ודת. על פי הסיפור המכונן שלנו, מאז אברהם העברי אנו נחשבים יחידה אתנית ייחודית, בעלת תרבות משלה ומולדת משלה, ומאז משה ומתן תורה גם קבוצה בעלת דת ייחודית. גם בעת ריבונות לא נעלם הרכיב הדתי, וגם בגולה חיו היהודים כקהילה המנסה לשמור על צביונה האתני והתרבותי.

הממד הלאומי

הציונות המודרנית נתנה משקל עיקרי, אם לא בלעדי, לממד הלאומי. הלגיטימיות של המהות הלאומית של מדינת ישראל מאותגרת בעת האחרונה. מבית – יש הסוברים כי מדינה לאומית אינה מאפשרת שוויון מלא בין כלל האזרחים, יהודים וערבים, ולפיכך פוגעת בממד הדמוקרטי של המדינה ובסיכוי לחיים משותפים בין יהודים וערבים בישראל. מחוץ – לאומיותה היהודית של המדינה מאותגרת הן מקרוב, על ידי הלאומיות הפלסטינית, והן מרחוק, על יד זרמים הכופרים בלגיטימיות של מדינות לאום בכלל.

ואולם בעיניי, מדינת הלאום היא סיבת קיומה של ישראל ותכליתה. כשנשאל זאב ז'בוטינסקי בדבר סיבת התעקשותו על השפה העברית השיב "ככה!!!". לפני 125 שנים, ואולי גם לפני 75, הנימוק הזה של "ככה" לא היה מספיק. כשהצליח חיים ויצמן לשכנע את נשיא ארצות הברית, הרי טרומן, להכיר במדינת ישראל מייד עם הקמתה, הוא הסביר כי ללא מדינה – היהודים ייכחדו. אבל כיום הצלחת הציונות מקנה לנו את האפשרות לנימוק האמיתי והבסיסי ביותר – למה מדינת לאום? ככה!! – גם לולא היו לנו אויבים ושונאים המאיימים על קיומנו.

ברם יש לנו אויבים ושונאים. הקיום הפיזי של העם היהודי עדיין נתון בסכנה, ולא סביר שסכנה זו תיעלם. די לזכור כיצד היו תולדות היהודים בלא מדינה משלהם, להקשיב לקולות העולים היום מאיראן ומלבנון או לעקוב אחר שנאת ישראל בעולם, מימין ומשמאל, כדי להבין שהפיכת ישראל רק למדינת כל אזרחיה, ללא מחויבות ייחודית להבטחת הקיום היהודי, עלולה להותיר את העם היהודי חשוף עוד יותר לסכנות קיומיות.

שנית, יכולתנו לשמור על הישגי הציונות תלויה בהבטחת המשך רוב יהודי גדול במדינת ישראל. מדינת לאום יהודית מאפשרת לקיים מדיניות עלייה והגירה, ואלו מסייעות בשמירה על הרוב היהודי.

שלישית, המורשת היהודית העברית יכולה להתקיים ולהתפתח בתנאים "נורמליים" של רוב וריבונות בתוך הסביבה של המולדת הטבעית. בתנאים אלה שפת המדינה היא עברית, השבת והחגים העבריים הם חלק מלוח השנה הממלכתי, סמלים יהודיים הם סמלי המדינה, ותקציב המדינה תומך במוסדות התרבות היהודית העברית.

רביעית, מדינת ישראל הוקמה למען העם היהודי, ולא להפך, ורוב העם היהודי עדיין חי מחוץ למדינת ישראל. שלומו, התפתחותו ועומק הקשר שלו למדינת ישראל הם בליבת עניינה של מדינת הלאום היהודי. הביטויים לקשר ולאחריות הם מגוונים ודו־צדדיים. לכל בנות ובני העם היהודי נשמרת האפשרות לעלות לארץ ולחיות בה חיים לאומיים מלאים. נתונה להם האפשרות לבחור שמדינת ישראל תהיה חלק משמעותי בזהותם וקרובה לליבם גם כשהם חיים רחוק ממנה. מדינת ישראל, לדידם, היא גם רשת ביטחון מפני נפילה וגם מקור אנרגיה לזהותם. מבחינת ישראל, יהודי התפוצות הם חלק מן המשפחה הרחבה. הם גם מושא אחריות וגם מקור עוצמה, עתודה דמוגרפית של ישראל, "כיפת ברזל" מדינית וגשר כלכלי.

לשמירת אופייה הלאומי היהודי של ישראל עשוי להיות מחיר: מבית – אפשר שקיום הממד הלאומי־יהודי מאט את התגבשותה של זהות ישראלית המשותפת לכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים (ארחיב על כך בהמשך דבריי). מבחוץ – הלאומיות עלולה לגרום להיחלשות התמיכה הבינלאומית בישראל, מכיוון שיש הרואים בלאומיות אחות תאומה של הגזענות. עם זאת, המחיר האפשרי אינו גדול מן הרצון ומן הצורך לשמור על ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. לקושיה למה לשמור על הממד הלאומי של מדינת ישראל יש ארבע תשובות, ועוד אחת: החובה לדאוג לביטחון, השמירה על הרוב היהודי במדינה, הזכות והרצון להתפתחות לאומית תרבותית טבעית, האחריות לעם היהודי כולו, ופשוט "ככה", כי זה מה שאנו רוצים.

הממד הדתי 

ואולם אין להפוך את מדינת ישראל למדינה יהודית מבחינה דתית. יש לי כבוד לתפקיד החיובי העצום שהדת מילאה בחיינו הלאומיים במרוצת שנות גלותנו. אך על פי הבנתי, הפיכת ישראל למדינה המוגדרת יהודית מבחינה דתית תהיה רעה ליהודים.

ראשית, רוב היהודים בישראל מגדירים עצמם חילונים או מסורתיים לא־דתיים. הגדרת יהודיותה של המדינה על בסיס דת תרחיק אותם, זהותית, מן המדינה.

שנית, אם בעבר, בתנאי מיעוט, שמרה הדת על ייחודנו ועלינו מהתבוללות, הרי כיום היא תורמת, לעיתים, לקיטוב יותר משהיא תורמת לאחדות. הכַּשרות, למשל, שמרה עלינו לאורך דורות מפני התבוללות. כיום היא מפצלת אותנו לשבטים ולתת־שבטים, עד כי אין אנו יכולים עוד לאכול זה בביתו של זה. הממסד הרבני גם הוא אינו עוזר לקירוב הלבבות, ובמקרים רבים מעשיו מרחיקים את הקרובים. יהודים חילונים החרדים להדתת חייהם מתחילים לשנוא לא רק את הרבנות, אלא גם את היהדות, ובשונאם את היהדות, הם עלולים שלא להבחין בין דת לעם ולכן להתנגד לדת ולהתכחש לעם. גם התמיכה הבינלאומית בישראל עלולה להיחלש אם המדינה היהודית תיחשב דתית, משום שברוב המדינות החשובות לנו, באמריקה ובאירופה, אין לגיטימיות למדינה דתית.

מה שמלכד אותנו היום הוא המוצא המשותף, המורשת המשותפת, המדינה של כולנו, העברית השגורה על לשוננו, החרדה משנאת ישראל שאינה מַבחינה בינינו, הצורך להגן על עצמנו מאויבים, צה"ל, סולידריות ואפילו תקוות משותפות. הדת אינה מן הדברים המחברים בינינו.

ובכל זאת, בגלל המשמעות הכפולה של היהדות – לאום ודת – אין מחיצה בליבם של רבים מן היהודים בין הממד הלאומי לממד הדתי של יהודיותם. למציאות זו השפעה במגוון תחומים. למשל, הציפייה בעניין המרחב הציבורי בשבת. בעיני יהודים דתיים רבים לא ראוי שיהיה במדינה יהודית חילול שבת במרחב הציבורי; לעומת זאת בעיני יהודים לא־דתיים רבים חוויית השבת המשפחתית תלויה בקיומם של אירועים משפחתיים ואחרים שאינם יכולים להתקיים ללא חילול שבת במובן הדתי. הפער הזה יוסיף להתקיים בקרבנו, ולמען שלומנו כעם עדיף לוותר על השאיפות לניצחון חד־צדדי.

דוגמה נוספת היא הגיור. מאז רות המואבייה הַכּניסה בשער הלאום היא כפולה, לאומית ודתית – ״עמך עמי, ואלוהיך אלוהי״. במדינת ישראל נמסרו מפתחות השער ללאום היהודי לידי רבנים. ההתעלמות שלהם מן האינטרסים של הלאום עלולה להחליש את העם ואת מדינת הלאום שלו. פתרון באמצעות יצירת תהליך כניסה לאומי שאינו דתי, "עמך עמי", במקביל לתהליך הגיור הדתי עלול להוביל לקרע בעם. המענה הרצוי הוא שהרבנים המופקדים על הגיור יפעלו לפי האינטרס של העם ויאפשרו לעולים החפצים בכך להתגייר אם הם מקבלים עליהם את אורח החיים של רוב היהודים בישראל.

עולה במקובץ: יש עניין וצורך ממשיים לשמור על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אך הניסיונות להפוך את המדינה ליהודית מבחינה דתית עלולים לפגוע בחוסנם של העם והמדינה. במקומות שאין הפרדה בין הלאום והדת עדיפוֹת פשרה והסכמה על פני מלחמה והכרעה.

המדינה הדמוקרטית

לצורך הדיון במידת החיוניות של היות ישראל מדינה דמוקרטית לא אישען על שלושת הטיעונים שלהלן, אף כי אני מאמין בשלושתם בכל לב.

הטיעון הראשון הוא העמדה הבסיסית שדמוקרטיה, וערכי החירות וזכויות הפרט והמיעוט הגלומים בה, טובה יותר, מעצם טבעה, ככלל, לבני האדם, ובכללם ליהודים. לא אזדקק גם לטענה שבסיס הלגיטימיות הבינלאומית של המדינה – החל בתוכנית באזל, עבוֹר בהצהרת בלפור וכלה בהכרזת העצמאות – הוא היותה של ישראל מדינה דמוקרטית. לא ארחיב גם בטיעון השלישי, החשוב, שהדמוקרטיה אינה זרה ליהדות ובמידה מסוימת אף נובעת ממנה. דמוקרטיה ויהדות אינן זהות, אך הטענות כאילו הן הפוכות שגויות ומטעות.

את טענתי שהאדן הדמוקרטי של מדינת ישראל, לצד האדן הלאומי, חיוני לעתידנו הלאומי אבסס על שיקול מעשי של טובת היהודים: בהיעדר דמוקרטיה תיחלש ישראל גם כביתו הלאומי של העם היהודי.

ראשית, הדמוגרפיה. אין דבר שמבטיח את האופי הלאומי היהודי טוב יותר מרוב יהודי גדול. כמעט כל יהודֵי העולם חיים במדינות דמוקרטיות, ויש חשש שאם נחליש את האדן הדמוקרטי של ישראל, ישראלים רבים יותר יעזבו את הארץ ויהודים מעטים יותר יבואו אליה, ואנו עלולים להקטין את הרוב היהודי במדינה.

שנית, הביטחון. קיומנו תלוי לא רק בנשק ובטכנולוגיה, אלא גם במוטיבציה של הדור הצעיר. רוח דמוקרטית, שבהשפעתה היחיד מרגיש שהמדינה היא גם שלו ושיש לו סיכוי להשפיע על עתידה, תורמת תרומה מכרעת לרוח ההתנדבות ולנכונות לשרת את המדינה.

שלישית, העם היהודי. ישראל שהיא פחות דמוקרטית לא תוכל להיות מקור השראה מחולל זהות לרוב יהודי התפוצות. היא גם לא תוכל להיבנות באותה המידה מתמיכתם. בנוסף, פגיעה בזכויות המיעוטים בישראל עלולה להשפיע לרעה על מעמדם של היהודים כמיעוט בארצות מושבם.

רביעית, הכלכלה. היכולת להגן על החיים ולהבטיח איכות חיים לתושבי המדינה תלויה גם בחוסנה הכלכלי של המדינה. בחינת התוצר לנפש במדינות העולם מלמדת שיש מתאם גדול בין דמוקרטיה לבין כלכלה חזקה. מכאן שלאורך זמן פגיעה בדמוקרטיה עלולה גם להביא להיחלשות הכלכלה.

חמישית, התמיכה הבינלאומית. ישראל זקוקה למטריית מגן מדינית בינלאומית. כך היה כאשר הרצל קבע בבאזל כי הבית הלאומי יקום לפי משפט העמים, וכך גם היום, כאשר אנו זקוקים לתמיכה במועצת הביטחון של האו"ם במאבקנו נגד הניסיונות לפגוע בנו. ישראל המתרחקת מדמוקרטיה תזכה לתמיכה ולהגנה פחותות בזירה העולמית.

המדינה היהודית והדמוקרטית 

נראה כי שתי הרגליים שישראל עומדת עליהן – הלאומית והדמוקרטית – חיוניות לקיומה. ניסיון לקצר או להאריך את אחת הרגלים עלול להביא לאיבוד שיווי המשקל ולנפילתו של הגוף. עם זאת, קיומה של המדינה על שתי הרגליים השוות מציב אתגרים לא פשוטים שהדורות הבאים יצטרכו להתמודד איתם ולמצוא להם פתרונות.

מה הם?

• להישאר עם אחד

כמאה שנים לאחר הקמת מלכות שאול התפרקה הריבונות לשתי ממלכות, יהודה וישראל. כמאה שנים לאחר ניצחון המכבים על היוונים נכבשה יהודה בידי רומי, שוב על רקע מחלוקת פנימית. על קמצא ובר־קמצא חרבה ירושלים. החרדה הגדולה ביותר היא שאותו דבר יקרה לנו פעם שלישית. לפעמים נראה שיש לנו מנגנון הרס עצמי. בזמן המרד הגדול ברומאים, יהודים רצחו יהודים בירושלים. אפילו בגטו ורשה, בתחתית השאול, לא הצליחו היהודים לשלב כוחות במרד. הסולידריות הפנימית, כל ישראל ערבים זה לזה, היא נכס קיומי לישראל. 75 שנים לאחר הקמת המדינה הלכידות בתוכנו עומדת בסכנה. החברה הישראלית מפולגת לשבטים שהמתח ביניהם גובר. מנהיגים פופוליסטים מלבים את החרדה של איש מפני אחיו. בה בעת, הקשר בין ישראל לתפוצות מאותגר על ידי השוני העצום בין החוויה היהודית בישראל לבין זו שבגולה. חוסננו הלאומי תלוי באחווה שבינינו לא פחות משהוא תלוי בביטחון. אם נרשה לעצמנו להידרדר לשנאת חינם, אנו עלולים ליפול בשלישית. ההגנה על האחדות בינינו חייבת להיות יעד לאומי מרכזי. כבוד הדדי צריך להיות דרך חיינו. מנהיגים מסיתים צריכים להיענש בקלפי. כל שבט חייב להפנים שהבסת זולתו תביא אסון לכולם, גם לו. פשרה פנימית אינה מילה גסה. היא צו שעה.

• היחס למיעוטים

נקודת המוצא היא שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. ברור אפוא שהמיעוט הערבי במדינה אינו יכול להרגיש בה לגמרי בנוח. את הקושי הזה אי־אפשר לבטל, אך אפשר לְמַתנו. שוויון מלא בזכויות הפרט יחד עם מתן זכויות מיוחדות למיעוט, כמו מערכת חינוך נפרדת, שירותי דת נפרדים, הכרה בערבית כשפה רשמית וכדומה, חיוניים כדי שהמיעוט יוכל לשאת את הנחיתות הנובעת מעצם היותו מיעוט. שוויון אזרחי מלא, הוגנות בהתייחסות מצד המדינה והרוב והענקת מעמד ייחודי למיעוטים, בלי לפגוע בהיותה של המדינה ביתו הלאומי של העם היהודי, אינם מחלישים את המדינה אלא מפחיתים את הסכנה לאיום עליה מבפנים. שיהיה טוב לערבים – זה צריך להיות האינטרס של היהודים.

גם החרדים נחשבים מיעוט, שלא את כל הנורמות של המדינה הוא מקבל על עצמו. האישה החרדית אינה זוכה לשוויון, הנוער החרדי אינו זוכה להשכלה רחבה שמאפשרת פרנסה ממשית, וחופש הבחירה בחברה החרדית מוגבל. לטעמי, לא נכון שהרוב יכפה על המיעוט את ערכיו, למעט בנושאים בעלי חשיבות עליונה. לדוגמה: כפיית טיפול רפואי מציל חיים לילד – כן, לימודי ליבה בכפייה – לא בטוח. אינני יודע להגדיר את הגבול הראוי, ואנו בסיכון לגלישה במדרון חלקלק. עם זאת, הסכנה שבמלחמת תרבות גדולה בעיניי מזו שבמדרון הזה.

• זכויות הרוב

זכותו של הרוב לשמר את אופייה הלאומי הבסיסי של המדינה. ביסוד מדינת הלאום עומדת ההכרה בשוני שבין קבוצות אוכלוסייה בעולם. ביסודו של עקרון ההגדרה העצמית עומדת ההכרה בזכותן של קבוצות נבדלות לכונן מסגרת מדינית המאפשרת להן את השמירה ואת הפיתוח של ייחודן. על כן סביר בעיניי שמותר למדינה להפעיל בתוכה כללי הגירה מיוחדים לה המשמרים את הרוב במדינה. חוק השבות ראוי ורצוי. זכות העלייה ליהודים נובעת לא מתוקף קרבתם המשפחתית לאזרחי ישראל היהודים, אלא מתכליתה הבסיסית של המדינה לשמש בית לאומי לעם היהודי כולו. כזאת גם הזכות להגן על אופייה התרבותי של המדינה. לכן לא פסול בעיניי שהמנון המדינה מבוסס על הסיפור המכונן של לאום הרוב, שהסמלים כוללים את סמלי הרוב, שחגי הרוב הם ימי השבתון במדינה, שהעברית היא השפה הרשמית, ועוד. גם כאן המדרון חלקלק. הענקת משקל יתר לזכותו של הרוב לשמור על אופייה של המדינה עלולה לחתור תחת הזכויות הבסיסיות של המיעוט וליצור אווירה של הדרתו מן המרחב הציבורי. יש לרסן את הרוב משימוש מוגזם בכוחו.  חוקי יסוד המגנים על זכויות הפרט והמיעוט ובתי משפט עצמאיים חיוניים לעניין זה.

• יצירת ישראליוּת לכל אזרחי המדינה

אף שישראל נולדה תוך עימות קיומי בין היהודים לערבים, בכל זאת נראים, מתוקף החיים המשותפים, ניצנים של ישראליות בקרב היהודים והערבים. מרחבי העבודה והמסחר משותפים במידה רבה; בתי החולים הם מקום מפגש נרחב לרופאים, לאנשי צוות רפואי ולחולים ומשפחותיהם משני העמים; רבים ממרכזי הקניות מלאים ביהודים ובערבים; השפה של הערבים החיים בישראל כבר לא לגמרי זהה לערבית של השכנים הערבים שמחוץ למדינה ויש בה ביטויים רבים בעברית; השפה העברית של היהודים כוללת ביטויים בערבית; ורבים מן האינטרסים של היהודים והערבים משותפים – אלה ואלה רוצים בכלכלה חזקה, במדיניות רווחה ראויה ובדמוקרטיה פעילה.

ייטב לכולם אם לצד הזהויות הלאומיות הנבדלות נשכיל להעמיק את המשותף, את הישראלי השייך לכולם. יציבותה ושגשוגה של ישראל יתחזקו מאוד מהתפתחות של ישראליות לצד היהודיות והערביות.

• מדינת הלאום היהודי ומדינת כל אזרחיה

זה שנים מתנהל ויכוח בתוך מדינת ישראל אם יש לשמור על הגדרתה כמדינה יהודית ואם יש לראות בה מדינת כל האזרחים. האם ההגדרה האחת עומדת בסתירה לאחרת? ההתנגדות של רבים מן היהודים להגדרת "כל אזרחיה" נובעת מן החשש שהיא תאיין את מהות המדינה כבית הלאומי של העם היהודי. ומנגד, רבים מן הערבים חוששים שההגדרה "יהודית" והתנגדותם של יהודים להגדרה "כל אזרחיה" מייצגות את התפיסה שאין הערבים שותפים לבעלות על המדינה, שדינם כדין שוכרי דירות שחרב הטרנספר מרחפת מעל לראשם. כאשר המתח בין ההגדרות נתפס כמשחק סכום אפס, אכן אין כל מקום לפשרה.

אך זו טעות. מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, ויש לה מעמד ותפקיד ייחודיים כלפיו. מדינה דמוקרטית היא מעצם טיבה מדינתם של כל אזרחיה. למדינת ישראל יש זהות כפולה: ככל דמוקרטיה היא שייכת לכל אזרחיה, וכמדינה לאומית יש לה משמעות ואחריות לעם היהודי. הסתירה בין שתי זהויות אלה אינה מחויבת המציאות. גם הערבים יכולים להיחשב בעלים, מתוקף אזרחותם, בעלי מניות עם זכויות שוות כאזרחים ומעמד מוגדר כמיעוט, כאשר בה בעת המדינה ממשיכה לשמור על מהותה הלאומית עבור העם היהודי.

מנהיגות אחראית ואמיצה משני הצדדים, כזו שרואה לנגד עיניה את עתיד המדינה ולא את הבחירות הבאות, צריכה להביא את השינוי. מנהיגים יהודים צריכים להבהיר ישירות, הן ליהודים והן לערבים, שאין שום כוונה לעקור את הערבים, שזכויותיהם האזרחיות השוות לא תיפגענה ושמעמדם כמיעוט הוא לגיטימי. מנהיגים ערבים חייבים לומר בקול צלול, הן לערבים והן ליהודים, שהם מקבלים את עובדת היותה של ישראל, לצד היותה מדינת כל האזרחים, גם ביתו הלאומי של העם היהודי.

שילוב של מנהיגות וחינוך יש בכוחו להפחית את החרדות ולחולל את ההסכמה ההיסטורית ואת השלום בבית: מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ומדינת כל אזרחיה.

סלי מרידור שימש בעבר יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית ושגריר ישראל בארצות הברית.