גם לו היו בידי פרטים רבים יותר, סביר שלא הייתי מגיע לכדי תשובה חד משמעית בדיון סביב עסקת חטופים. אבל חשוב לי להגיד שההכרעה בעד עסקה יכולה ללכת יד ביד עם מבט מפוכח כלפי העתיד
יש תיאור יפה ונוקב בפייסבוק של דובי הראל, על הרגע שבו בשנת 2031 השטן דופק בדלת של משפחה אקראית ומודיע שהגיע לקחת את חיי אחד מילדיה. אל מול זעקות המחאה והכאב הוא מסביר שזה לא עניין אישי, פשוט מדינת ישראל חתמה איתו בשנת 2024 על עסקה שבה תמורת שחרור סך מסוים של חטופים הוא רשאי ליטול לאורך עשר שנים את חייהם של אלף ומאתיים אנשים אקראיים. הסצנה הגרוטסקית, וקורעת הלב, מציגה היטב את הטיעון העיקרי נגד עסקת החטופים: התמיכה בעסקת חטופים נגועה ב'הטיית קירבה' (Proximity Bias). הרי מי אמר שדמם של החטופים אדום יותר מזה של אלו שחלילה ייהרגו בעקבות העסקה?
נהוג להמחיש את הבעיה של 'הטיית קירבה' בעזרת סטודנט בן מעמד הביניים שהולך לטייל על גשר לונדון. בכניסה לגשר הוא עובר ליד דוכן התרמה למען כפרים עניים באפריקה, והבחור שמפעיל את הדוכן מסביר לו שבתרומה של מאה ליש"ט הוא יכול להציל חמישה ילדים ממוות ברעב. הסטודנט מביע אמפתיה, אבל הוא קצת לחוץ עכשיו בכסף, אז הוא ממשיך לטייל. פתאום הוא רואה ילדה שמתרחקת מהוריה ונופלת לנהר. בלי לחשוב פעמיים הוא קופץ אחריה, להציל אותה, ולא אכפת לו כלל מהמכשיר הסלולרי ומהארנק והבגדים, שהרי מהן כמה מאות לירות שטרלינג אל מול הסיכוי להציל את חייה של ילדה קטנה.
זו דוגמה שממחישה את אי-הרציונליות שבהתנהלות האנושית, אך בד בבד גם את האמת שבה. הרי נניח שהייתי שותף לדירה של הסטודנט הזה, והוא היה חוזר הביתה בבגדים יבשים ומספר שהפקיר ילדה קטנה לטבוע כדי שיישאר לו כסף לתרום למתקן זיקוק מים באפריקה, באותו לילה הייתי כבר ישן בדירה אחרת.
קשה לקבל זאת כשעוסקים בענייני חיים ומוות, אבל ההחלטות שלנו נשפטות לא רק על בסיס תועלתנות טהורה. זה מותר האדם מן המכונה. סצנת הפתיחה של 'אני רובוט' מתארת רובוט הצלה אוטונומי שצולל אל עבר רכב ששקע בנהר עם אדם מבוגר ובתו בת השתים-עשרה, האבא מתחנן אל הרובוט שיציל את הילדה, אבל הרובוט מחשב במהירות שסיכויי ההצלה של הילדה הם רק 32%, בשעה שלמבוגר יש 41%, ולכן הוא מציל את האב ומפקיר את בתו למות. זה בסדר גמור שכך נהג הרובוט, זהו תפקידו. אבל בני אדם אינם אמורים לנהוג כמו רובוטים, וכך גם ההלכה היהודית איננה הלכה רובוטית.
דיני פדיון שבויים והצלת נפשות סבוכים ועמומים, וגם לולא הייתה היריעה קצרה, קשה היה למצוא בהם תשובה ברורה לכל עסקה ספציפית. אבל מתוך מכלול המקורות והפסקים עולה כי בתורת ישראל ישנם שני יסודות מנוגדים:
היסוד האחד הוא היכולת להסתכל במבט רחוק ומקיף, מעבר למצוקה הפרטית הבוערת. יש בה את הנכונות העקרונית להקריב את הפרט עבור הכלל ואת ההווה עבור העתיד, ולקבל החלטות קשות וכואבות. עצם העובדה הקורעת את הלב שיש מי ששבוי כעת בידי צר ואויב אינה מנטרלת שיקולים של הרתעה וביטחון וסיכונים לטווח רחוק. אפשר להרחיב הרבה על היסוד הזה, אבל דומני שהנציגים הדתיים-לאומיים בכנסת, כמכלול, מביעים אותו מספיק.
למולו עומד המשקל שהתורה מעניקה לפעולה עצמה, לערכים ולאמונות שהיא מביאה לידי ביטוי, מעבר לשאלת התוצאה. לכן יהיו מקומות שבהם היא תכריע לא למסור אדם אחד להריגה גם במחיר מותם של אחרים רבים; ואף תעודד סיכון חיי רבים בפעולת חילוץ של שבוי בודד. לא פחות משיקולי עלות-תועלת חשובה השאלה אם בחירה מסוימת משקפת אכזריות או חמלה, ייאוש או אמונה, אדישות או אהבה. זה איננו רגש רומנטי אלא יסוד זהותי, דתי, שיש לו ערך, לפעמים אף יותר מלחיים עצמם.
איני יודע להכריע באופן מעשי בשאלת עסקת החטופים. גם לו היו בידי פרטים רבים יותר (שבלעדיהם איני מבין איך מישהו מהין לומר משהו בכלל), סביר שלא הייתי מגיע לכדי תשובה חד משמעית. אבל חשוב לי להגיד שההכרעה בעד עסקה יכולה ללכת יד ביד עם מבט מפוכח כלפי העתיד, ואפילו כשמדמיינים באופן מוחשי דפיקות עתידיות בדלת. דפיקות שכל מי שרוצה לומר דבר בתחום חייב על כורחו להישיר אליהן את המבט, ובאיזשהו אופן נורא גם להשלים איתן.
הרב אברהם סתיו מלמד בבית מדרש "שערי ציון" לרבנות עיר