אירועי השבת השחורה והזוועות שביצעו רוצחי חמא"ס צמאי הדם הזכירו לרבים מראות ותמונות מהשואה. האכזריות הלא נתפסת של רצח תינוקות, נשים וגברים בהיותם יהודים הביאה להשוואות בין הנאצים לחמא"ס ובין השואה לטבח בדרום. וזו טעות.
אנשי חמא"ס לא נופלים באכזריותם מהנאצים, אבל אנחנו רחוקים מאוד, תודה לאל, משואה שניה. בעוד שישה מליון יהודים הובלו לטבח בלי יכולת להתגונן, ישראל היא עדיין מעצמה אזורית, כואבת אבל עדיין חיה ותוססת, שלמרות המכה הנוראית של אותה שבת, קמה ומשיבה מלחמה שערה.
סבא רבה שלי יהושע, על שמו אני קרוי נרצח בברגן-בלזן. מקום קבורתו לא ידוע כמובן. גם היורצייט שלו נסמך על עדות רחוקה. רוב משפחתו נרצחה במחנות ובכבשני הנאצים. כל כך הרבה בני משפחה הוא איבד, שלמרות מאמצים לא הצלחנו לשחזר את שמותיהם של כולם ולזכור אותם. במשך חמש שנים הנאצים רצחו בדרכים מפלציות שישה מיליון יהודים ואף אחד לא עצר אותם. גם המלחמה בהם נועדה לעצור אותם מלכבוש את העולם ולא להציל יהודים.
המציאות העכשווית שונה בכל מובן שהוא. השבת השחורה היתה מכה נוראה. היום בו נרצחו יהודים יותר מבכל יום אחר מאז אותם ימים אפלים. העדויות על טבח המוני ומעשי זוועה הזכירו את אותם ימים. אבל כאן נעצר הדמיון. נכון, בשל הכשל הנורא של המערכת כולה, אף אחד לא צפה את המכה הזו. אבל כפי שהולך ומתברר מאז, תושבי הדרום לא נשארו חסרי מגן. כוחות ראשונים החלו לזרום לדרום כמעט מרגע פתיחת המתקפה. חיילים ואזרחים גיבורים עמדו מול המרצחים, מצוידים בכלי נשק, ולחמו בהם בעוז. מספר ההרוגים עדיין לא נתפס. אבל גבורתם של הלוחמים מנעה מהרוצחים התקדם כפי שרצו לפנים הארץ ולטבוח עוד יהודים. הפעם זה לא לקח חמש שנים. זה לקח רק קצת יותר מחמש דקות.
מכאן והלאה, מדינת ישראל אמנם הרכינה ראש והתאבלה, אבל גם קמה מתוך ההרס והדם כדי להשיב מלחמה שערה. ההתגייסות המופלאה של אזרחים למען אזרחים ושיעורי הגיוס העצומים למילואים של ישראלים שרק רצו לעמוד מול הצורר ולהילחם בו הפציעו כקרן של תקווה בתוך האפלה. מאותה שבת שחורה אנחנו עומדים עם הפנים קדימה להגן על ביתנו ופועלים להחזרת החטופים מעזה.
שלא כמו באותה שואה, יש מי שיזכור ואנחנו גם זוכרים. מספר הנרצחים מבהיל, אבל לכל אחד מהם יש פנים, שם, ואנשים שממשיכים לחיות, לספר את סיפור חייו ולנצור את זכרו. מיזמים של כלי תקשורת ושל החברה האזרחית פועלים לאסוף מידע ולהנגיש אותו לציבור. לאפשר לבני המשפחה לספר את סיפור יקירם, ולהביא לכך שגם בתוך האובדן הגדול, לכל איש שנרצח או נפל יהיה שם שכולנו נוכל לזכור.
ועוד, השואה היתה אירוע חסר תקדים בקנה מידה היסטורי. לא היה כמוהו לפניו. אנחנו נשבענו שלא יהיה כמוהו אחריו. כך צריך להתייחס לשואה ולהנחיל את זכרה. האסון שפקד אות מדינת ישראל נורא ואיום, אבל הוא לא דומה בכלום בהיקפו לשואה. השוואה כזו, ושימוש בסמלי השואה כדי להמחיש את גודל הזוועה הנוכחית, לא מועילים לענין עצמו וודאי שלא לזכר השואה.
מכל מהסיבות האלו ההשוואה של האסון הנוכחי לשואה ההיא לא נכונה. ויתרה מכך, היא גם מחלישה אותנו. שלא כמו בשואה, כוח המגן שלנו חזק ואנחנו נלחמים בצורר החמא"סי בכל עוצמתנו. נכון, האנטישמיות בעולם גואה. שוב יש קריאות שמזכירות ימים אפלים מאוד. אבל גם כאן, שלא כמו אז, יש מדינה שיכולה להיות מקלט בטוח. השימוש בזכרה של השואה כלפי פנים וכלפי חוץ מזכיר ימים אחרים, של חולשה וחוסר אונים. השימוש בסמלים מאותם ימים משדר שמשהו מהם חוזר.
מעשי הזוועה של חמא"ס מדברים בעד עצמם. אזכורם יחד עם זוועות הנאצים בשואה והתחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה באיזשהו מובן היא לא נכונה, לא מוסרית ומזיקה לרוח הישראלית ולדמותה של ישראל בעולם. מספיק להציג את המעשים הללו כדי לתת תוקף לזכותנו המוסרית להגן על עצמנו ולמנוע מעשים דומים אי פעם, גם ללא קישורם לאותה שואה נוראה.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.