הדיון על שווי חיי חטוף אחד לעומת הפגיעה הפוטנציאלית באנשים מבוסס על תפיסה אתית רחוקה מזו שקיבלנו מחכמינו ז"ל, לפיה ערך חיי אדם אינו ניתן לכימות
אחת הטענות המרכזיות נגד עסקה לשחרור חטופים מבוססת על חישוב פרגמטי-תועלתני, לפיו הצלת חיי חטוף או חטופה במחיר שחרור מחבל תוביל בעתיד למספר רב יותר של נרצחים.
הטיעון עצמו מבוסס על הנחה סטטיסטית לפיה המחבלים שישוחררו בעסקה עלולים לנסות לפגוע פעם נוספת באזרחים, והמדינה עלולה להיכשל שוב בהגנתם. מאחר שהטענה מבוססת על השערה סטטיסטית, מפתה להיכנס לדין ודברים על מידת הסיכון הסביר. הרב עובדיה יוסף דחה עקרונית עמדה זו, בטענה הפשוטה שפיקוח נפש ודאי ומיידי דוחה ספק פיקוח נפש עתידי.
כלומר, היכולת להציל באופן מיידי חטוף שנמצא על סף המוות, גוברת על הסכנה התאורטית שמא המחבל שישוחרר ינסה שוב לפגוע, והמדינה שוב תיכשל בתפקידה. בשורות הבאות אבקש לטעון כי הדיון על שווי חיי חטוף אחד לעומת הפגיעה הפוטנציאלית באנשים מבוסס על תפיסה אתית רחוקה מזו שקיבלנו מחכמינו ז"ל, לפיה ערך חיי אדם אינו ניתן לכימות.
חז"ל נדרשו במספר מקומות לשאלת הפקרת היחיד כדי להציל רבים ממנו. הירושלמי, למשל, דן במקרה הבא: "סיעות בני אדם שהיו מהלכים בדרך, פגעו בהם גוים ואמרו ‘תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם’. אפילו כולן נהרגים – לא ימסרו נפש אחת מישראל" (ירושלמי תרומות, מז, ע"א). גם כאשר חז"ל עמדו על השאלה הקונקרטית של הפקרת אדם אחד כדי להציל את הרבים באופן ודאי – מקרה שכאמור אינו דומה כלל לסוגיית החטופים שבה הסכנה הפוטנציאלית על הציבור נותרת בגדר ספק – הם קבעו כי "אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל".
איני יודע האם חז"ל היו תומכים ב"עסקה בכל מחיר", אבל הם היו בוודאי מתנגדים להפקרה מבוססת שיקול לכאורה פרגמטי וכמותי. הסיבה לכך פשוטה: מסירת יהודי אחד בידי הרומאים או הפקרת חטוף אחד בידי חמאס, פירושן הסכמה עקרונית להיגיון של האויב, שרואה בחטוף או באסיר גופה שניתן לסחור בה. חז"ל עמדו איתנים נגד שלילת אנושיות האדם, נגד שלילת העובדה שכל יחיד ויחידה הוא עולם ומלואו, שאין שום דרך לכמת את חייו לעומת חיי חברו: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין פ"ד, מ"ה). או בשפה כמותית: אינסוף אינו יכול להיות נמדד ביחס לאינסוף אחר.
איש אינו יודע האם המחבל שישוחרר יפגע עוד. איש אינו יודע האם בעתיד, תיכשל שוב המדינה בהגנה על אזרחיה. הדבר הוודאי היחיד הוא שיש כרגע חטופים וחטופות – גברים, נשים ואפילו תינוקות רכים – שלכולם פנים ושם, לכולם חלומות ותקוות, לכולם קרובים שמשוועים לראותם שבים הביתה. הדרישה הפשוטה ממקבלי ההחלטות בעת הזאת היא להתרחק מכול וכול מההיגיון של חמאס, שהפך נשים, גברים וילדים, לסחורות. אלה גזרו על הגופות, אבל אם נסכים עמם שחיי אדם ניתנים לכימות, שניתן להפקיר ילד רך ותמים שלא טעם טעם חטא כדי להציל ספק רבים ספק אף אחד – אנחנו נגזור על נשמת עמנו גזרה קשה פי כמה. כל שיקול כמותי-תועלתני על גופם ונשמתם של החטופים הוא בבחינת חילול שמו של הקדוש-ברוך-הוא שחלק לנו מצלמו ומאינסופיותו. כל אחד ואחת מהם מבחינת אחד ויחיד. שגב ואין דומה לו, רומי ואין לה תחליף. כפיר אחד ויחיד, וכרגע קיים – אבל לא לעד.
גבריאל אבן צור הוא עמית במכון הרטמן ולשעבר עמית במכון למדיניות העם היהודי.