מה בין החזון הלאומי־תרבותי של אבות הציונות ומנהיגיה לבין מציאות ימינו אלה? דומה שמותר לקבוע, בזהירות הראויה, שהדמיון הזה הולך וקטן.
ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך דפוסים רבים נשארים עימנו, כמו גם השקפות עולם והנחות יסוד. הניסיון להשליך על ההווה מסיפורו של כל אדם, גם אם הוא מנהיג, מחייב עמידה על משמר ההקשר המשתנה תמיד. אף על פי כן, בדברינו הבאים אנחנו מבקשים להיאחז בהשקפת עולם תרבותית, לאומית, ציונית והיסטורית של המנהיג הציוני החשוב ביותר מאז תיאודור הרצל – חיים וייצמן – כנקודת מוצא רלוונטית, המתאימה בראייתנו להשגת השלום המיוחל בין יהודים ליהודים בישראל וכן להסדרת היחסים עם הישראלים הלא־יהודים.
ד"ר חיים וייצמן (1874–1952) היה יורשו של הרצל ביותר ממובן אחד. להסתדרות הציונית העולמית שהקים הרצל בשנת 1897 היו עד לשנת 1946 חמישה נשיאים.[1] סמכויות הנשיא הזה היו רחבות מאוד, ואף שהיו נתונות כל העת למשא ומתן, הן היו קרובות מאוד לאלה של נשיא ארצות הברית. החמישה הם: תיאודור הרצל, דוד וולפסון, אוטו ורבורג, חיים וייצמן ונחום סוקולוב. עם כל חשיבותם וייחודם של שלושה מהם, וולפסון, ורבורג וסוקולוב, חותמם על ההיסטוריה הציונית ועל זו של מדינת ישראל לא היה גדול.
חיים וייצמן הוא שהוביל את התנועה הציונית כארבעים שנה במדבר היסטורי, לעיתים ללא אופק נראה לעין, כאשר היה נשיא ההסתדרות הציונית (1920–1931, 1935–1946), וגם כאשר לא. הוא תרגם את תוכניתו האוטופית של הרצל למעשה ובכך הניח את היסודות למדינת ישראל והוביל את מעשה הקמתה. הוא גם היה מי שהגה ומימש את רעיון הסוכנות היהודית הרחבה (ברוח כתב המנדט שהעניק חבר הלאומים לבריטניה), הזרוע הביצועית היהודית – הציונית והלא־ציונית – שחלקה היה רב במעשה ההקמה בדרך אל המדינה וגם לאחר הקמתה. לא מדובר ב"אדם־על", אך בהחלט מדובר ב"מנהיג־על", שעיקר כוחו ברלוונטיות ההיסטורית המדינית והפוליטית שלו. על רקע אלה חשובה השאלה, הקריטית לדעתנו, מה נותר, אם נותר, מדרכו היהודית התרבותית של האב המייסד של מדינת ישראל.
וייצמן היה לאומי, ליברל, משכיל, בורגני, אליטיסט שאינו מסתגף, איש החיים הטובים. הוא היה יהודי, ציוני ובריטי. כולם במלוא הכרתו. יהודיותו הייתה הבסיס לזהות שלא הייתה מוטלת בספק; מצע שעליו צמח אדם ריבוני בכל מאודו. וייצמן ערג אל היהדות ואל מנהגיה, אך אלה לא היו עבורו מורי דרך בלעדיים. זהותו ידעה לקרב את הנחוץ לו ולדחות, פעמים רבות במשטמה עזה, את המיותר בעיניו. את תמצית זהותו היהודית לקח אל הרעיון הלאומי. לאומיותו הייתה חיובית, לא לעומתית. היא הייתה רכה וזהירה ובה בעת ברורה מאוד ולא מתנצלת. הוא שאף ללאומיות משוחררת מדת ורוויה בסממנים יהודיים וסירב להקריב למענה את ערכיו האוניברסליים, המוסריים וההומניסטיים, וגם לא דרש מאחרים לעשות כן.
חיים וייצמן היה "בן חורין גמור […], היהודי הראשון החופשי לגמרי בעולם המודרני", כפי שתיאר אותו לימים ישעיה ברלין (1982, 103–104). הציונות במקורה הנשכח הייתה מעשה מהפכני, מעשה של מרד בגורל היהודי ובהוויה שנדמתה לאותה קבוצה ציונית קטנה בקרב היהודים כהוויה מצמיתה שגורלה ניוון או אסון גדול, ומכל מקום חיים לא־ראויים לנוכח האפשרויות החדשות שהציע העולם הלאומי המודרני של פוסט־המהפכה התעשייתית.
ראש לכול ראתה הציונות בעיני רוחה אדם החופשי לנהל את גורלו האישי, כמו גם את גורלה של קבוצת ההשתייכות שלו. "ריבונות" הייתה מילת המפתח במילון הציוני, לאו דווקא במובן הטריטוריאלי־משפטי. לצד הריבונות המדינית שהרצל דיבר עליה, לעיתים אף במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות היהודי־לאומי של הציונים, באה הריבונות התרבותית והדתית. לא בכדי קמה "הפרקציה הדמוקרטית" של וייצמן וחבריו, האופוזיציה הראשונה להרצל, על רקע קריאתם לאלטרנטיבה ראויה לעולם הישיבות היהודי הישן ולשחרור מפחד הרבנים, שאותם ואת הציבור שלהם ביקש הרצל שלא להרגיז כדי שיתמכו בתנועה הציונית. לא בכדי היה עיסוקו הבולט הראשון של וייצמן תכנון ומימוש רעיון האוניברסיטה העברית (לא "היהודית") בירושלים. הרעיון האקדמי הזה, שבא לעולם עם חנוכת האוניברסיטה ב־1925, קיים שיח מורכב וביקורתי עם היהדות ועם הציונות, שהיה הכרחי בראייתם של וייצמן וחבריו ובסיס חיוני לזהותם היהודית והציונית החופשית והמידתית. "להיות עם חופשי בארצנו", מדגיש המנונה של מדינת ישראל. וייצמן נתן לשורה הזו פירוש תרבותי וזהותי רחב.
ההתבוננות המוסרית של וייצמן הייתה ראש לכול פנימה: מה ואיך יעשו היהודים. הוא ייסר בשוטים של מוסר רק את מי שהיו קרובים לליבו – את היהודים, את הציונים ואת הבריטים. הוא לא עסק במוסר של האויב. וייצמן, כימאי במקצועו, היה איש של סינתזות בתחומים רבים, מֵעבר למדע, שבסופו של יום לא היה תשוקתו הגדולה. זו כוּונה אל רעיון הריבונות התרבותית והטריטוריאלית. וייצמן דווקא לא היה הוגה מקורי. מזגו והשקפת עולמו ביקשו את שילובם של רעיונות שונים, לעיתים הפוכים על פניהם, לכלל מעשה שיש בו כיוון ברור ומְכל גדול דיו כדי להכיל גישות שונות גם כאשר הן סותרות. הציונות של וייצמן הייתה סינתזה מאפשרת, שרצתה ביהדות אך לא הכפיפה את עצמה למרוּת בלתי תלויה כביכול של ההלכה המקובלת על האורתודוקסיה היהודית או על כל זרם יהודי אחר. מאותו מקום שבעטיו שלל אורתודוקסיה בלתי מתפשרת הוא יצא נגד הכחשת הזהות היהודית בעצם מעשה ההתבוללות. הראשונים מחזקים את האחרונים, על פי השקפתו, וגם להפך. את מעשה האהבה נטול הפטרונות שלו עם היהדות ביקש וייצמן להנחיל לעמו, לתנועה ולמדינה שבראשם עמד.
וייצמן סבר שלא השבּת תשמור על היהדות כי אם מסגרת מדינית שתיתן ביטוי ריבוני למגוון הגישות היהודיות באשר הן. הוא תלה את החולשה היהודית בגלות בתודעת המיעוט שהייתה לחלק בלתי נפרד מן הגנטיקה היהודית. מכיוון שכך ירא היה את תודעת המיעוט היהודית וביקש לסלקה מאורח מחשבתם של היהודים בארץ ומחוצה לה. וייצמן הביט בעיניים קמות בסכנת תודעת המיעוט העלולה להשתלט על היהודים בארץ גם לאחר שהריבונות תהיה מהלכה למעשה. בעיניו הייתה זו תודעה המציבה חומה פנימית וחיצונית בין יהדות "נכונה" ליהדות "לא־נכונה" ובינה לבין העולם. לפיכך גרס כבר בראשית שנות השלושים של המאה העשרים ששאלת הרוב בפלשתינה־ארץ ישראל – יסוד מרכזי במחשבה המדינית הציונית – חיונית אך אינה העיקר. העיקר הוא תודעה של רוב הבטוח בעצמו ומחובר לזהותו, והיות שכך – אינו חושש מן האחר היהודי או הלא־יהודי.
יחסו של וייצמן למהגרי המצוקה היהודים שהגיעו ארצה ללא סדר יום ציוני בין שתי מלחמות העולם היה ביקורתי מאוד. הללו איימו על אופיו הרצוי, לדעתו, של היישוב היהודי. אפשר שדבקותו ביהודי החדש, החלוץ, הייתה, אחרי ככלות הכול, ביטוי לאותו הלוך נפש. הוא לא הסכים עם משנתם החברתית של החלוצים, אבל לא היה מסוגל להסיר מהם את עיניו. כאן הוא חשב במושגים של מהפכה – בעצם הכרתו בהכרח הקיומי שבאדם יהודי חדש, חופשי, ריבוני ביותר ממובן אחד, יוצר ומתפרנס, הבונה לו זהות יהודית משלו, בדרכו, בלי לקבל אישור הלכתי רבני זה או אחר. הוא נחרד מן האפשרות שמצוקת היהודים תביאם להקים בארץ קהילות גלות נוספות נוסח אירופה. לא צריך להיות סוציאליסט וציוני כדי להפנים את הקשר שבין יהודי חדש ובין מפעל לאומי מוצלח. מה שהיה יתרון מול הבריטים – יהודי גאה, חופשי ומערבי – היה לחולשה מול רבים מצאן מרעיתו שלא התאימו לדימוי היהודי הראוי לדעתו.
לא ברור היה לנו, סיפר וייצמן בביקורו האחרון בארצות הברית בשנת 1949, שעה שהכרזנו על הקמת המדינה, אם אנחנו חותמים על תעודת לידה או על תעודת פטירה. לא רק שאלת העוינות הערבית העסיקה אותו. הוא היה מוטרד יותר מן הבעיות שעוררו היהודים מאשר מאלה שהציבו הערבים. הייתה בו יראה גדולה מול שאלת יכולתם של היהודים לעמוד במה שבקצה הדרך: מימושו של חלום המדינה. עד 1948 הוא לא היה משוכנע שהיהודים בשלים לריבונות. החשש הזה לא הסתלק ממנו גם לאחר קום המדינה. הוא לא האמין שהיהודים, כקבוצה לאומית, חפים מן הרעוֹת של לאומים אחרים. למעשה הוא סבר ההפך: שהתנתקותם ארוכת הימים מריבונות בכלל ומארץ ישראל בפרט והיעדר ניסיון מצטבר של עם היושב על אדמתו עשו את סכנת הכישלון של המפעל הלאומי הציוני לממשית מאוד. לא במקרה הוא ציטט שוב ושוב ושוב, ערב הקמת המדינה ואחריה, את הנביא ישעיהו (א, כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקה". דומה שהמשפט הזה ניקז אליו את עיקר חששותיו, שהם חששות רבים מאיתנו גם היום.
המתח הווייצמני בין התודעה הלאומית הפרטיקולרית שלו לבין הכרתו בצרכיו של האחר גלש גם אל הממד הטריטוריאלי במחשבתו. הוא ביקש את ירושלים ואת ארץ ישראל ההיסטורית בלי דקדוקים של שטח. היות שכך היה יכול לדלג בקלות מעבר אחד של הירדן אל עברו האחר ובד בבד לתמוך בחלוקת ירושלים כדי שזו תהיה בירת המדינה שעליה חלם ושלמענה עבד כל ימיו ושהיא גם מרכזו של האחר הבריטי או הערבי. הוא עמד בתוקף על מדינה ליהודים בפלשתינה־ארץ ישראל ליד השכן הערבי, לא מעליו ולא במקומו; ובלשונו בעדותו לפני הוועדה המלכותית הבריטית בינואר 1937: "צריך להיות לערבים ברור לגמרי שאיננו רוצים לשלוט בהם ואיננו רוצים להוציאם מארצם. אנחנו מכירים בכך שזו היא ארצם ממש כפי שהיא תהיה שלנו, ואנחנו יכולים לחיות בארץ איתם". זהותו היהודית הבטוחה בעצמה, הפתוחה לגוונים רבים, נתנה מקום למקסימליזם לאומי מאחד המחוזק במינימליזם טריטוריאלי.
הווייצמניזם מתאפיין אפוא בזהות יהודית גאה, ריבונית, משוחררת מדת אך קשורה בה, משכילה, מוסרית והומניסטית; בפרטיקולריזם לאומי לא־רכושני תרבותית, דתית או טריטוריאלית; בהבנה עמוקה של יתרונותיו וחולשותיו של המפעל הציוני; ובהכרה שאורבות למפעל הזה סכנות – הן קונקרטיות, בגלל מקומו ההיסטורי והגאוגרפי, הן מעצם היותו פרויקט לאומי יהודי חסר תקדים בתולדות היהודים מאז ימי החשמונאים, שסכנותיו ידועות לא פחות מסיכוייו.
הפער שבין רעיונותיו של האב המייסד של מדינת ישראל לבין מימושם היום הוא סכנה קיומית למדינת ישראל. לא פחות. מכאן הרלוונטיות של פחדיו של חיים וייצמן. שאלת הגורמים שהובילו אל המציאות הזו היא עניין חשוב החורג מן ההיקף שהוגדר למסה זו. בכל מקרה, זו מציאות קשה וכואבת ליהודים המבקשים כאן מדינה הפתוחה לפרשנויות יהודיות מגוונות ובית במלוא מובן המילה גם למי שאינם יהודים. בדרך היהודית והציונית הזו טמון רכיב חיוני לעצם הישרדותה של מדינת ישראל בכלל ולהיותה מדינת הלאום של היהודים בפרט. "מדינת היהודים" – כן, "מדינה יהודית" – לא.
לאחר שישראל עברה זה כבר את שלב ההקמה ומאחר שסיפורה זה כבר אינו סיפור של מיעוט נטול כוח, נכון לה לטעום שוב מאיכויותיו של הווייצמניזם, שהייתה בו התנהלות איכותית מדודה, מוסרית ובוטחת בעצמה; התנהלות המבקשת לקדם את הזהות הישראלית היהודית לגווניה בדיאלוג נמשך, ולא באמצעות הכוח הפוליטי של האורתודוקסיה הקיצונית זהותית או פוליטית־מדינית (ולעיתים, ולא במקרה, שתיהן גם יחד), הדורסת את האחר, או, במקרה הטוב, מוכנה לסבול אותו.
מקורות
ברלין, ישעיה (1982). רשמים אישיים (אהרן אמיר, תרגום). עם עובד.
עדות חיים וייצמן בדלתיים סגורות לפני הוועדה המלכותית, 8 בינואר 1937, ג"ו 9-1954.
פרופ' מוטי גולני הוא היסטוריון; פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב וראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן.
פרופ' יהודה ריינהרץ הוא היסטוריון; מומחה להיסטוריה יהודית מודרנית; נשיא ומנכ"ל קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל והנשיא לשעבר של אוניברסיטת ברנדייס.
[1] בשנים 1946–1956 לא היה להסתדרות הציונית נשיא עד שנבחר לתפקיד נחום גולדמן, שכיהן במציאות שונה מזו שעד 1948.