התקווה ליצור זהות כלל־ישראלית מוסכמת, שתיחקק בסלע חוקתי ותשמר את דיוקנה של המדינה לאורך זמן, נראית היום תקוות שווא. יתרה מזו, משמעותה האפשרית של הגשמת תקווה זו היא הענקת מעמד של בכורה בוויכוח הישראלי לתפיסה אחת על פני אחרת, ומשום כך הדרת ישראלים רבים. את הפתרון יש לחפש בכיוון אחר
נולדתי לאימא שגדלה בבית חרדי ולאבא שגדל בבית של הציונות הדתית. חונכתי כציוני־דתי־לאומי־ליברלי. מדינת ישראל היא ביתי. הקדשתי שנים ארוכות מחיי, בדרכים שונות, לביטחונה ולביצור זהותה היהודית־דמוקרטית. האם אני מרגיש בה בבית?
מדינת ישראל היא בית לאומי לעם היהודי. הדבר הראשון שמאפיין בית הוא תחושת שייכות. כשאני מגיע הביתה, אני רוצה "להרגיש בבית". אלא שבמדינת ישראל, לאחר 75 שנות עצמאות, דומה שאף אחד לא מרגיש לגמרי בבית. בנות ובני המיעוט הערבי יכולים, לכל היותר, להזדהות עם עוצמתה המדינית והכלכלית של המדינה ולהעריך בחיוב את השירותים הנאותים ואת ההזדמנויות שהיא מספקת גם להם, אבל יהודיותה המודגשת לעולם לא תאפשר להם להרגיש כאן לגמרי בבית. דומה שגם בקרב היהודים תחושת הביתיות נשחקת. חילונים ומסורתיים מרגישים שישראל הופכת לדתית וכופה; חרדים ודתיים, לעומתם, מרגישים שהמדינה חילונית וחיים בתחושה שהם מודרים מן הליבה החילונית שלה. האם המתח שכל אחת מהקבוצות מרגישה מול המרחב הציבורי הישראלי הוא בר יישוב? האם ישראל תוכל להפוך לבית לכולם?
"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", אמר הנביא בלעם על עם ישראל. מדינה לבדד תשכון, אפשר לכנות את מדינת ישראל. מיוחדת היא ושונה מכל מדינה אחרת.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אבל שלא כמדינות לאום אחרות, שבהן הדת אינה חלק יסודי מהגדרת המדינה, המגדיר היסודי של מדינת הלאום היהודית הוא יהודיוּת. ישראל, כפי שקובעת החוקה העשויה פרקים־פרקים שלה, היא מדינה יהודית (ודמוקרטית). היהודיות שלה היא רכיב זהות הנובע מתערובת בלתי ניתנת להתרה של דתיות ולאומיות במובן הערכי ושל השתייכות דתית לעם היהודי. לכן, בעוד שבמדינות לאום אחרות מהגר או בן מיעוט יכול בדרך כלל לבחור להרגיש בבית בתוך הזהות הלאומית החדשה לו, גם אם לא באופן מושלם, לא־יהודי לעולם לא יהיה בן־בית־לאומי במדינת הלאום היהודית, שכן הוא חסר רכיב מרכזי בזהותה של המדינה. הייחוד הזה צופן בחובו ברכה, אבל גם אתגר. ב־125 שנות ציונות וב־75 שנות מדינה ניסו מייסדי המדינה, וממשיכים לנסות ההולכים בדרכם, וגם אנחנו בתורנו היום, ליצור שילוב ערכי, הסדרי וחברתי בין יסודות נוגדים: יהודיות כזהות לאומית חילונית שכרוכים בה גם ערכים הומניסטיים ויהודיות ששורשיה דתיים. השילוב הזה מחייב לעיתים את היכולת לחולל קסמים. לאחר 75 שנות ריבונות הושג הרבה, אבל עיצוב זהותה של המדינה עוד לפנינו, והוא יהיה מלאכה לכל דור לענות בה כדי לקיים ובה בעת לקדם את המדינה היהודית.
במפנה המאה התשע עשרה, נישאים על גלי אביב העמים האירופי, ביקשו חוזי המדינה להקים מדינת לאום יהודית בארץ ישראל. למן הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 ועד לימינו אלו אתגר היהודיות והגדרתה מטריד, ואולי אף רודף, את המדינה היהודית. מהי היהודיות של המדינה היהודית, שאלו את עצמם ראשוני הציונות ושואלים את עצמם יהודים ואזרחים במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת.
חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ורבים מן ההוגים הציונים שקדמו להקמת המדינה, רצו ישראל יהודית, אבל כזו שליהודיות שלה תוכן אחר מזה שהכירו בעבר. הם יצאו לפרויקט היסטורי שתכליתו חילון היהודיות והפרדת הרכיבים הדתיים שהיו ליבתה של היהודיות לפחות מאז איבדו היהודים את הזיקה המדינית לארץ ישראל עם חורבן בית המקדש השני. כמוהם, גם דוד בן־גוריון ומייסדי המדינה האחרים שאיתו היו שותפים ברובם למאמץ זה. הם רצו מדינה יהודית, אבל כזו שלרכיבים הדתיים של היהודיות יש בה נוכחות שולית והשפעה קטנה ככל האפשר.
לאחר שלושה דורות של קיום ריבוני נראה כי מפעלם כשל. המדד העולמי שבוחן את תפיסת הדתיוּת במדינות בעולם מצא שבשנת 2022 ישראל נמצאת בעניין זה במקום השני, מייד אחרי סעודיה. בשנת 2021 הובילה ישראל את הרשימה (World Index, 2020/2021). כלומר, היא נתפסה בעיני הנסקרים כמדינה הדתית בעולם. גם מחקרים שנעשים בתוך ישראל מראים כי גודלה של האוכלוסייה הדתית ורמת הזיקה לדת של האוכלוסייה היהודית־ישראלית נמצאים במגמת עלייה. גם קיומם השכיח של הסדרים חוקיים בנושאים שיש בהם משמעות לנורמות דתיות מוכיח כי הניסיון להקים מדינה יהודית שבה לממדים הדתיים של היהודיות לא תהיה דריסת רגל כשל. הדת, כמאפיין הזהותי של מדינת הלאום היהודית, היא עובדה. כיצד ישפיע הדבר על עתידה של ישראל?
מידת־מה של כאוס זהותי מאפיינת גם את המדינות המתקדמות והליברליות ביותר, גם אלו שיש להן חוקה כתובה ומסורת שלטונית ארוכה ויציבה. לכאוס הזה יש ביטוי בחוק ובפרקטיקה. במובנים שאנחנו עוסקים בהם כאן – של אפיון זהותה של המדינה היהודית – הכוונה למתח הנגרם מן האופי של יהודיותה של ישראל. לצידו מתקיים המתח שבין זהותה היהודית, הלאומית והדתית של המדינה לבין זהותה הדמוקרטית־ליברלית. לנוכח מתחים אלו ישראל נראית כאוטית ממדינות מערביות אחרות. לעומת מדינות מערביות דמוקרטיות שהאחידות הערכית בהן חזקה יותר, בישראל מתרחשת מאז הקמתה, וביתר שאת בארבעת העשורים האחרונים, התגוששות בלתי פוסקת בין שני רכיבי הזהות "יהודית" ו"דמוקרטית" – בין יהודית־לאומית־חילונית ובין יהודית בעלת אופי דתי מודגש. תוצאת ההתגוששות הזו היא אי־בהירות נורמטיבית עמוקה והיעדר הסכמה כלשהי על רכיבי היסוד הזהותיים של המדינה. להתגוששות הזו יש גם השלכות בעולם החוקתי וההסדרי.
לישראל אין חוקה כתובה. הפולמוס כבר בשחר ימיה על המשמעות של יהודיותה הוא אחת הסיבות לכך. אבל בחלוף השנים יצרה המדינה חוקה המתבססת על הכרזת העצמאות ובנויה מחוקי יסוד שחוקקו, פרקים־פרקים, במשך 75 שנות קיומה של המדינה. הן הכרזת העצמאות, הן חוקי היסוד שחוקקו בשנת 1992 והן "חוק הלאום" 2018 קיבעו את אופייה הדואלי, המסובך, של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בכך למעשה יצקו הנורמות החוקתיות הללו את חוקתה של המדינה על גבי יסודות שיש להם פוטנציאל התנגשות גדול.
גם בהיבטים ההסדריים – קרי, חקיקה שיש לה השלכות על אופייה הזהותי של המדינה – האי־סדר והאי־הסכמה שולטים בכיפה. בשׁוּרה של סוגיות הנוגעות לכל יהודי־ישראלי, ואף לכל ישראלי באשר הוא, אשר יש להן גם היבטים יהודיים־דתיים מובהקים, ההסדרה דומה לשמיכת טלאים. שתי הסוגיות המשמעותיות ביותר הממחישות זאת הן שאלת "מיהו יהודי" והגדרת היהודיות לעניין הגירה לישראל. אבל גם בסוגיות אחרות – כמו מעמד אישי, מנוחת השבת, מתן שירותי דת או חובת השוויון כשזו מתנגשת עם אמונה דתית – ההסדרים עשויים כמו תצרף שאחדים מחלקיו חסרים. בסוגיות הללו יש גם פערים גדולים בין המצוי למחוקק, והאכיפה של ההסדרים החוקיים רפה.
המתחים הללו מערערים את החברה הישראלית. משום כך נעשו במרוצת השנים ניסיונות רבים להגיע להסדרה מוסכמת של הסוגיות העיקריות המאפיינות אותם – באמצעות חקיקה, באמצעות פסיקה של בית המשפט העליון ובאמצעות אמנות חברתיות. במבט לאחור, ולנוכח השסעים המעמיקים בחברה הישראלית, נשאלת השאלה אם יש תקווה ליצירת זהות שתכונן מכנה משותף ערכי בחברה הישראלית; האם יש אפשרות ליצירת הסדרים שיבטאו את הזהות הזו; האם יש אפשרות להביא ל"קץ הסכסוך" החברתי הזה?
תשובתי הקצרה היא: לאו. ובהרחבה: שאלת היחס בין מאפייניה היהודיים של ישראל למאפייניה הדמוקרטיים, בייחוד לנוכח המתח השורר ביניהם, ושאלת אופייה של היהודיות – בין הלאומי לדתי – הן שאלות יסוד זהותיות. הן נוגעות בליבת הקיום והאמונות של הקבוצות האתניות – יהודים וערבים – והזהותיות – יהודים חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. לכל אחת מהקבוצות הללו תפיסה אחרת של הדמוקרטיה, ולא זו בלבד אלא שבין הקבוצות היהודיות השוֹנוּת בתפיסת היהודיוּת ומשמעותה למדינת ישראל גדולה. זהותה של מדינה באשר היא, וכך גם זו של מדינת ישראל, אינה שוקטת על מקומה. גם במדינות שהחוקה שלהן כתובה ויציבה דוגמת ארצות הברית, שאלות הנוגעות לעומק הזהות וההזדהות של קבוצות בחברה נתונות במחלוקת, וזו משפיעה על זהותה של המדינה ומשנה אותה, ובישראל על אחת כמה וכמה. לישראל אין חוקה כתובה ומוסכמת, והשסעים החברתיים בה, על כל ציריהם המשתנים, עמוקים. האפשרות להגיע להסדרה שלאחריה לא יהיו עוד מתחים סביב עניינים מהותיים קלושה.
לנוכח היסטוריה יהודית מפוארת בצד שנות ריבונות קצרות היו צריכים מקימי מדינת ישראל ליצור יש מאין את הפלא – את התרכובת, את המגדלור הערכי ואת המבנה ההסדרי של המדינה היהודית. בצאתם לדרך הייתה באמתחתם מורשת אינטלקטואלית־דתית־ערכית מפוארת אבל מורשת לאומית דלה. אימוץ של זהות הנשענת על שני עמודי יסוד – ערכים דתיים לצד רעיון הלאומיות וערכים ליברליים – שכל אחד מהם נושא עומק ערכי חשוב אבל ששורר ביניהם מתח מובנה הוא עצמו מעשה רב השראה. גיבוש הזהויות הערכיות הללו לכדי תרכובת אחת מתפקדת – מדינה – הנושאת בגאון את שני היסודות הערכיים הללו הוא כמעט אלכימיה.
את הדיוקן הערכי־חוקתי־הסדרי של מדינת ישראל אפשר לתאר ככאוס, אבל גם כפסיפס מעשה אומן. במשך העשורים שחלפו מאז הקמת המדינה הלך הפסיפס הזה והשתכלל, הלך והתגוון. הוא בא לידי ביטוי בתרבות המשפטית שהתפתחה כאן ובכתיבה האינטלקטואלית על אופייה וזהותה של המדינה, וגם ביום־יום הפוליטי, החברתי ואפילו הכלכלי, והוא משוקע בנורמות החוקתיות של ישראל. אילו היה הרמב"ם, ענק הרוח היהודי בן המאה השתים עשרה, שמדינה יהודית עתידית העסיקה את מחשבותיו, סר לבקר בישראל המודרנית, אין ספק שהיה מתפעם מן השילוב של ערכי היסוד היהודיים שהוא היה שותף לזיקוקם עם מעשה מדינה מערבי ומודרני. אנו, שחיים את המציאות היום־יומית, איננו ערים לפלא. אבל מבט רחב יריעה שמזמינות חגיגות ה־75 ינכיח אותו.
האם במציאות הזו יוכלו אזרחי ישראל – היהודים והלא־יהודים – להרגיש בבית במדינתם? תשובה אפשרית לכך טמונה בהבחנה בין חדרי הבית לבין חלליו המשותפים, קרי בין יישובים וערים בעלי אופי מובחן לבין מרחב כלל־ישראלי ניטרלי. בעוד ביישובים הומוגניים, שתושביהם חולקים זהות אחת, יוכלו הישראלים החיים בהם להרגיש לגמרי בבית, הרי בתוך המרחבים המשותפים, ובחלל הערכי־חוקי המשותף, יחוש כל אחת ואחד מהם שייכות אך גם זרות. שכן אם בנות ובני אחת הקבוצות ירגישו שם תחושת ביתיות שלמה, משמעות הדבר היא שבנות ובני הקבוצות האחרות הודרו.
אשר על כן, התקווה שמדינת ישראל היהודית והחברה הישראלית יצליחו ליצור זהות כל־ישראלית מוסכמת, שתיחקק בסלע חוקתי ותשמר את דיוקנה לאורך זמן, נראית היום תקוות שווא. יתרה מזו, משמעותה האפשרית של הגשמת תקווה זו היא הענקת מעמד של בכורה בוויכוח הישראלי לתפיסה אחת על פני אחרת, ומשום כך הדרת ישראלים רבים. האפשרות ששני עמודי היסוד ימשיכו להיות אבני הבניין הערכיות של המדינה כאשר המבנה המדויק המיוסד עליהן משתנה לפי רוחות הזמן סבירה יותר, ובמצב הדברים הקיים גם נכונה יותר מכינון חוקה כעת.
ואף על פי כן יש להזהיר מפני שתי סכנות האורבות לנו: האחת, אם ישראל תיטה בחדות ל"צד" אחד ותרדד מאוד את אחד משני היסודות הללו – יהודיוּת או דמוקרטיוּת – היא תאבד את צלמה; והשנייה, מן הראוי שיהיה ברור לכל מי שקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית יקר לליבם כי אַל לו לוויכוח להגיע כדי מלחמת חורמה איש באחיו. ועוד: צריך להיות מוסכם כי שני היסודות הערכיים הללו יוסיפו לשמש הבסיס האיתן לכל מבנה שייכון מעליהם. ערכיה של מדינת ישראל היהודית ותרבותה החוקתית, המשפטית וההסדרית היהודית הם בגדר פלא, ושומה על כולנו להמשיך לטפח ולעצב אותם ולשמור עליהם מכל משמר.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס. משפטן, חוקר בנושאי דת ומדינה, סופר ופובליציסט.