הרעיון שעמד בבסיס התהליך המדיני עם הפלסטינים היה שהארץ שייכת לשני העמים. ממשלות הימין האחרונות כפרו בכך וכעת חלקים במערב מאמינים שהארץ אכן שייכת רק לעם אחד, שאינו העם היהודי.
אחד הדברים מעוררי התדהמה בגל הנוכחי של הפגנות פרו-פלסטיניות בארה"ב ובאירופה הוא עד כמה הן מהדהדות את האידיאולוגיה של חמאס: "From the River to the Sea, Palestine shall be free!" עמדת השמאל הפרוגרסיבי, השולטת כמדומה בהפגנות הללו, לא דוגלת בנסיגה של ישראל מן השטחים הכבושים, לא בפתרון שתי המדינות ואף לא ב"שטחים תמורת שלום"; היא קוראת לבטל את מדינת ישראל ובמקומה, בין הנהר לים, להקים את "פלסטין החופשית".
איך זה קרה? בעיני מתבוננים רבים, בייחוד כאן בישראל (ואני ביניהם), הייתה זו הפתעה מוחלטת. אני מציע שזוהי התוצאה הלא-מכוּונת של קיצו של תהליך אוסלו. הסכמי אוסלו נבנו סביב נרטיב יסוד בנוגע לישראל, המשקף את ההכרה בכך שארץ ישראל, קרי כברת הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון, שייכת לשני עמים – היהודי והפלסטיני. לפיכך נראה היה שהדבר ההגיוני וההוגן הוא לחלק את הארץ ולאפשר לשני העמים לממש את זכותם להגדרה עצמית.
זאת היתה, כמובן, העמדה הישראלית-ציונית מזה זמן רב. היא הסכימה לחלוקת הארץ ב-1937, ב-1947 וב-1993. עד 2015 בערך, הלגיטימציה של מדינת ישראל הייתה מובנת מאליה.
אלא שמאז 2015 התברר בהדרגה שממשלת הימין בישראל דוחה את תהליך אוסלו מכול וכול, ומחפשת דרכים לחתור מתחתיו ומתחת לרשות הפלסטינית – נציגת העם הפלסטיני שהייתה אמורה להיות שותפתה של ישראל בתהליך.
תוצאה אחת של שלילת תהליך אוסלו הייתה שבכך נשלל גם הנרטיב הבסיסי שעמד ביסודו. שלילת תהליך השלום גם הציגה את תפיסת "שני העמים" כשגויה. למתבונן מן הצד לא נותר אלא להסיק שאם הארץ ש"מן הנהר ועד הים" לא שייכת לשני העמים, הרי שהיא שייכת לעם אחד. רבים בימין הישראלי חשבו שהדבר יעמוד לזכותה של ישראל ולטובתם שלהם; כלומר, שהעולם יבין איכשהו כי כל דונם אדמה בין הירדן לים שייך אך ורק לעם היהודי.
אולם מתברר שבית המשפט של דעת הקהל העולמית חשב אחרת. אם הארץ שייכת רק לעם אחד, הרי שה"קייס" של הפלסטינים חזק יותר. הם זכו בתיוג הילידים הנרדפים; האנדרדוג שנכבש בכוח הזרוע הצבאית. גם הפלסטינים מצידם מחקו לחלוטין את חלקם במלחמת 1948 והחליפו אותו בנרטיב של "טיהור אתני". למרבה האירוניה, הימין הישראלי סייע בידי הפלסטינים לנצח בקרָב על יחסי הציבור. אנשי הימין לא גיבשו מעולם אסטרטגיה שתעצים את כוח השכנוע של טענתם. כנראה חשבו שאם רק יחזרו עליה שוב ושוב בקול גדול ובראש מורם, העולם יקנה אותה. אבל העולם, אם לנקוט לשון בוטה, לא נמצא במצב רוח לקניות.
הפלסטינים הוסיפו עוצמה ועומק לטענותיהם בכך שאימצו תסריט אקדמי רב השפעה: דה-קולוניזציה. לפי תפיסה זו, כל הישראלים, אפילו תל-אביבים מבטן ומלידה, הם "מתנחלים" זרים וקולוניאליסטים. יתר על כן, מֵעולו של מתנחל קולוניאליסטי יש להשתחרר ב"כל דרך ובכל האמצעים הנדרשים", כפי שניסחו זאת הוגי הדעות הידועים פרנץ פאנון וז'אן-פול סארטר. את הישות הקולוניאלית יש לבטל בצורה אלימה, והישות הילידית (קרי הפלסטינית) צריכה לתפוס את מקומה.
כמובן, ישראל עדיין נהנית מתמיכה רחבה בקרב הציבור האמריקני. אך ככל שקבוצת הגיל צעירה יותר, כך הולכת ורוֹוחת בה השקפת הדה-קולוניזציה של חמאס. כפי שמראה גל המחאות הנוכחי בקמפוסים, השקפה זו פופולרית במיוחד באוניברסיטאות יוקרתיות, אשר הרבה מהסטודנטים בהן צפויים לתפוס בעתיד עמדות של כוח בכלכלה ובפוליטיקה.
ישראל חייבת להפנים עד כמה פעולותיה שלה מקדמות את הנרטיבים של אויביה. ההתמודדות על בסיס מודעות זאת , חייבת להוות היבט בתכנון האסטרטגי של המדינה.