דמוקרטיה

לחברה הישראלית דרושים מנהיגים שלא בורחים מהכרעות

מול הפלסטינים אנו מעדיפים לנהל את הסכסוך, ובתוכנו אנו מעדיפים לנהל את הסתירה. בשנתה ה-75 ישראל לא נראית כמי שמסוגלת לעצב בעצמה את גורלה.

רבים מן המפגינים נגד ניסיון ההפיכה המשטרית משתוקקים להשיג הכרעה בסוגיות יסוד הנוגעות לאופייה של ישראל: חוקה, מגילת זכויות אדם, קץ הכיבוש וכדומה. אבל הדיאלקטיקה הפוליטית האכזרית גורמת לתנופה המופלאה שהם מייצרים להעצים דווקא את כוחו של המרכז הפוליטי הישראלי שעניינו להימלט מהכרעות שכאלה.

המשבר הנוכחי חושף שוב את חדלונה המתמשך של החברה הישראלית להגדיר יעדים מוסכמים ולנווט את דרכה כאומה סולידארית שחבריה חשים שותפות גורל. השסעים הפעורים בתוכנו, יחד עם השיטה הקואליציונית, מעודדים התנהלות פוליטית שתכליתה לעקוף מחלוקות עקרוניות. אמנות אי-קבלת ההחלטות הפכה למשלח ידם המועדף של מנהיגי ישראל החפצים לאחוז בהגה השלטון.

הם מצטרפים אל העולם הפוליטי חדורים בתחושת שליחות להטביע חותם על דרכה של המדינה, אך עד מהרה מגלים שהקרעים הפורמים את רקמתה של החברה הישראלית כה עמוקים, עד שאין מוצא אלא לדלג מעליהם ולדשדש הלאה.

בראייתם, גם אם מצבו של החולה מחייב ניתוח רדיקלי, יש לדחות את ההליך למועד לא ידוע כי המטופל מותש מכדי לעמוד בו. גישה זו משקפת היטב את רצון רוב הציבור, שמעדיף קואליציית מרכז הנשלטת על ידי מפלגות נטולות תיאבון לגרור את המדינה למאבקים עקרוניים. לא בכדי מלמדים הסקרים האחרונים שהליכוד משלם מחיר אלקטורלי משמעותי על ניסיונו להוביל את ישראל להכרעה בסוגיות יסוד. בני גנץ, לעומת זאת, זוכה לאהדה רבה כי הוא מסמל את מי שבכוחו לערפל מחלוקות ולהתרחק מנקיטת עמדות מעוררות מדון.

קשה להניח שבכוח המחאה ליצור קסם כפול – גם לגרום למהפך בהגיון של הפוליטיקה הישראלית להימנע מהכרעות בסוגיות יסוד, וגם לנצח בקרב הרעיוני מול המחנה שחושב אחרת.

מפגינים באיילון. צילום: יוסי זליגר, TPS

במוקדם או במאוחר, הקואליציה שתוביל את המדינה תחזור לעסוק בייצוב מתמשך של מאזן הכוחות הפנים-ישראלי מבלי שתכריע בסוגיית יסוד. הציבור החילוני-ליברלי, שהפך למגזר שמודע לזהותו ולכוחו, יצטרך להסתגל לשגרה פוליטית אפרורית שבה כל צד מנסה להטות את הספינה לכיוון הרצוי לו תוך זהירות שלא לעורר מגזר שחש מקופח מלהטביע את הספינה על כול יושביה.

במציאות שכזו, אי-היכולת להכריע בנושאי פנים קונה זמן למגמות דמוגרפיות המצמקות יותר ויותר את חלקו של הציבור הליברלי בסך הכללי של אוכלוסיית ישראל. במקביל, המשך הסטטוס-קוו המדומה מול הפלסטינים קונה זמן לאלה המבקשים להרחיב את מפעל ההתנחלות כדי למנוע את פתרון שתי מדינות. היעדר היכולת לקבל הכרעות בסוגיות יסוד מוצא אפוא ביטוי הן בסוגיות פנים והן בסוגיות חוץ. מול הפלסטינים אנו מעדיפים לנהל את הסכסוך, ובתוכנו אנו מעדיפים לנהל את הסתירה.

חברי הכנסת לפיד גנץ וליברמן. צילום: גדעון מרקוביץ' TPS

מבלי שהגדרנו את יעדינו כאומה אנו גולשים למציאות בעלת היגיון פנימי הרסני: בעוד אי-פתרון הבעיה הפלסטינית מוביל למציאות של מדינה דו-לאומית, השחיקה הדמוגרפית בכוחו של המחנה הליברלי מונעת את הבטחת מחויבותה של ישראל לערכים דמוקרטיים ולזכויות אדם.

שני תהליכים אלה משלימים אחד את משנהו ויוצרים את התשתית לגרסת האפרטהייד מבית היוצר הישראלי. ניתן אמנם לשרטט תרחיש שבמסגרתו גורם חיצוני או משבר אלים בולמים התממשות תרחיש זה, אך לא ניתן להתעלם מן המסקנה העגומה: בשנתה ה-75 ישראל לא נראית כמי שמסוגלת לעצב בעצמה את גורלה.

פורסם לראשונה ב-ynet