שעות בודדות של לחימה בעצימות גבוהה, בלי שישראל נאלצה להרוג איש מאויביה, הבהירו כי אין אנו "עם לבדד ישכון", וגם אין תוחלת להתנהלות היהירה הנגזרת מקביעה שגויה זו, בבחינת "ובגויים לא יתחשב".
בלימת המתקפה האיראנית הנרחבת על ישראל חשפה מציאות אסטרטגית חדשה. הקואליציה האזורית שעל כינונה עמלה ארה"ב בשנים האחרונות לא רק הביאה לקריסת המהלך הצבאי של טהראן, אלא גם מוטטה את התפישה האסטרטגית שהנחתה את דרכה של ישראל מאז הקמתה.
אל שלל המחדלים של הממשלה הנוכחית יש להוסיף את התעלמותה מן השינויים האסטרטגיים המפליגים הרוחשים תחת רגלינו, ואת כישלונה בעדכון מהלכיה המדיניים והצבאיים בהתאם. ממשלת ישראל טומנת את ראשה בחול ומסרבת, מטעמים פוליטיים אנוכיים או מתוך בורות, לחשב מחדש את מסלולה האסטרטגי של המדינה. וכך, בעיצומו של משבר לאומי אדיר, ישראל מובלת על ידי הנהגה הלוקה בעיוורון אסטרטגי שמביא להחלטות הרות אסון ולהחמצת הזדמנויות יקרות ערך.
שורשיה של תפישת הביטחון הישראלית נעוצים ברעיון "קיר הברזל", שניסח זאב ז'בוטינסקי ב–1923, ובהמשך אומץ במהותו על ידי דוד בן־גוריון. בבסיס התפישה ההנחה שהעולם הערבי מסרב להכיר בריבונות ישראלית, ולכן עלינו לבנות "קיר ברזל", חומה בצורה, שבחלוף הזמן יאלץ את אויבינו להכיר במדינת ישראל כעובדה קיימת. עקרונות התפישה צומחים מתחושה מתמדת של בדידות ואיום קיומי. היטיב לנסח את הדברים משה דיין על קברו של רועי רוטברג (1956): "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב — וייכרתו חיינו". ואכן, בבסיס תפישת הביטחון של ישראל מאז ועד היום ניצבת ההנחה שנגזרה עלינו מלחמה מתמדת שבה עלינו להתמודד לבד.
הנחה זו נותרה מקובעת למרות סימנים ברורים לשינוי שהתרחשו לנגד עינינו: השלום עם מצרים, ועידת מדריד, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, יוזמת השלום הערבית, הסכמי אברהם. מעצבי תפישת הביטחון הישראלית לא עדכנו את משנתם בהתאם לשינויים אלה, ונמנעו לגזור מן המציאות האסטרטגית החדשה מדיניות הולמת במגוון תחומים. הלילה שבין 13 ו–14 באפריל 2024 חייב לשים קץ לקיבעון האסטרטגי שבו אנו לוקים, משום שבלילה היסטורי זה הופרכו באופן מהדהד הנחות היסוד המיושנות: מדינות ערביות ומערביות נחלצו באופן פעיל להגנתה של ישראל, ששוב אינה בודדה מול אויביה.
כמה שעות של לחימה בעצימות גבוהה, בלי שישראל נאלצה להרוג איש מאויביה, הבהירו כי אין אנו "עם לבדד ישכון", וגם אין תוחלת להתנהלות היהירה הנגזרת מקביעה שגויה זו, בבחינת "ובגויים לא יתחשב". הוכח שאנו לא לבד במערכה, ולנוכח איומים ביכולתנו לשתף פעולה עם כוחות אזוריים ובינלאומיים שהאינטרסים שלהם זהים לשלנו.
תפישת הביטחון הלאומי המעודכנת של ישראל צריכה לכן למקד מאמץ באפיקים הבאים, השזורים זה בזה:
• ביצור המערך האזורי בתמיכה אמריקאית ומדינות מערביות נוספות. מערך זה הוכיח שאינו נמר של נייר, אלא הוא כוח רב־עוצמה המשתף פעולה ביעילות כדי לבלום בהצלחה מתקפה איראנית כבדה על ישראל. קואליציה כזאת היא המענה לאיומיה של איראן, למאמציה להצטייד בנשק גרעיני ולסיוע שהיא מעניקה לגורמי טרור באזורנו. היומרה כאילו בכוחה של ישראל להתמודד לבדה נוכח מגוון איומים אלה, היא אשליה המסכנת את עתידה.
• טיפוח היחסים עם ארה"ב ועם המערב. בניית מערך אזורי מחייב הובלה אמריקאית פעילה. החודשים האחרונים המחישו היטב עד כמה ישראל זקוקה למשענת האמריקאית, מדינית וצבאית כאחד. יחסינו עם ארה"ב (ועם יהדות אמריקה) מבטיחים הן את שמירת יתרונו האיכותי של צה"ל, והן את עמידתנו בפני לחצים בזירה הבינלאומית. ממשלה שמקלה ראש באינטרס האמריקאי ושריה מתבטאים בזלזול כלפי נשיא ארה"ב, פוגעת בביטחון הלאומי שלנו. בהקשר זה, יש להקפיד גם על טיפוח יחסינו עם מדינות אירופה, תוך הבנה ששימור האופי הדמוקרטי־ליברלי של ישראל כמדינה שומרת חוק הוא תנאי בסיסי לשימור יחסים אלה, שהוכיחו את חשיבותם בבלימת המתקפה האיראנית.
• הצגת אופק אמין לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. על ישראל להחליף את מדיניות "ניהול הסכסוך" במדיניות של "ניהול ההסדר המדיני". התקדמות להסדר אזורי שיוביל להקמת מדינה פלסטינית בלתי חמושה תבטיח לא רק את אופייה הדמוקרטי והיהודי של ישראל, אלא גם את יציבות הקואליציה האזורית בתמיכת המערב, ולכן את עצם ביטחונה של ישראל. הסדר עם הפלסטינים יחליש את הציר הרדיקלי השולל את קיומה של ישראל ויגביר את כוחו של המחנה המתון בעולם הערבי, שאמנם לא נהפך "לציוני", אך הוא הולך ומשלים עם קיומה של ישראל ונכון לשתף פעולה עמה. אופק מדיני זה צריך להנחות גם את התנהלותנו בעזה, ועל בסיסו יש לפעול לעיצוב "היום שאחרי" מלחמתנו בחמאס.
תפישת ביטחון לאומי מתאימה למגמות השינוי באזורנו חייבת אפוא להישען על שלושה יסודות: "חוסן אזרחי", "כוח צבאי" ו"לגיטימציה בינלאומית". מלאכת גיבושה של תפישה כזו מחייבת הבנה אסטרטגית הבנויה על שילוב שיקולים מתחומים החורגים מעולמם של לובשי המדים, ועל כן אין להפקיד מלאכה זו בידי צה"ל, ואסור שהיא תצטמצם למונחים הצבאיים השגורים: "הרתעה", "התראה", "הכרעה", "הגנה". בנוסף להיבט הצבאי, יש לשקלל נתונים מתחומי המדיניות, איכות היחסים עם מדינות העולם, המעמד והלגיטימציה הבינלאומית, הכלכלה, המדע, החוסן החברתי הפנימי, הקשר עם יהדות התפוצות ועוד. רכיבים אלה — לא רק טנקים, צוללות ומטוסים — מייצרים יחדיו את הביטחון הלאומי ואת ההרתעה הישראלית.
מרתק לגלות כי הציבור הישראלי מודע יותר ממנהיגיו לכורח להתאים את תפישת הביטחון הלאומי למציאות החדשה. ברוח זו, 74% מהציבור בישראל הביעו התנגדות למתקפה ישראלית באיראן אם מחירה כרוך בערעור הברית הביטחונית עם ארה"ב (צוות חוקרים בראשות ד"ר נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית, 15.4). זאת ועוד, כאשר הסכם ישראלי־פלסטיני מוצג כמרכיב בהסדר ביטחוני רחב (ולא כעומד בפני עצמו), 53% מהציבור הישראלי הביעו תמיכה ב"הסדר מדיני ביטחוני בתמיכת ארה"ב, הכולל הסכמה למיסוד מדינה פלסטינית בתמורה להכרת מדינות ערב במדינת ישראל ולהסכמי נורמליזציה של ישראל עם מדינות ערב" (סקר בראשות פרופ' עירן הלפרין, מרכז אקורד באוניברסיטה העברית, 14.2).
למרות שהציבור בשל למנהיגות המתווה באומץ תפישת ביטחון לאומית מעודכנת, מנהיגות שכזו טרם הופיעה. כל אלה השואפים להדיח את ראש הממשלה חייבים להבהיר לא רק כיצד יירשו את כיסאו, אלא גם כיצד יחליפו את תפישת הביטחון הלאומי של נתניהו, שהתנפצה, בתפישה שמספקת מענה לאתגרים ולהזדמנויות שלפנינו.