כדי שישראל תוכל לממש בהצלחה את הפוטנציאל הטמון בה ולחגוג את יום הולדתה המאה, על הציבור היהודי להבין שהאוכלוסייה הערבית אינה אויבתו. נהפוך הוא. מדובר בידידים החולקים קשת רחבה של אינטרסים הדדיים.
במסתו "לכמה מולדת זקוק האדם?" מסביר הוגה הדעות היהודי ז'אן אמרי (Améry) כי אומנם כסף עשוי לפעמים להיות תחליף זמני למולדת – עד כדי כך שהניב הלטיני ubi bene, ibi patria ("במקום שטוב להיות, שם המולדת") קיבל גרסה שלפיה הכסף הוא המולדת: ubi dollar, ibi patria ("במקום שהדולר נמצא, שם המולדת") – אבל ברור שהוא תחליף חיוור, כזה שניתן בקלות להמרה באחר ואין בו כדי לספק את הביטחון שיכולה לתת ארץ מולדת. ואכן, יהודים לכל אורך ההיסטוריה נהנו משגשוג כלכלי ברבות ממדינותיהם המארחות, אבל הם מעולם לא הרגישו בטוחים כמו שהם מרגישים היום במדינת ישראל.
ולמרות זאת מדינת ישראל של היום מאמינה משום מה שהציבור הערבי החי בה יוותר על שאיפתו לביטחון שארץ מולדת מספקת בתמורה לפיתוח כלכלי. יש הנחה לא־מוצהרת – ולפעמים מוצהרת – שהרעפת תקציבים נדיבים על האוכלוסייה הערבית, במסגרת תוכניות הנותנות מענה חלקי וראשוני לפערים החברתיים־כלכליים, שהעמיקו יותר ויותר במשך שנים רבות של אפליה, יש בכוחה לעמעם את תחושת הזרות. אבל כשגורמי הסמכות מעניקים (באיחור) תקציבים ביד רחבה בעוד היד השנייה קפוצה לאגרוף המאיים על הקיום ועל הזהות של הערבים בישראל, הללו אינם יכולים לקבל בשוויון נפש לא את הכסף ולא את המהלומה. ממשלה המאשרת תוכניות לפיתוח כלכלי חסר תקדים בחברה הערבית ובד בבד מקדמת תעמולה של דה־לגיטימציה על גבם של ה"מוטבים" אינה יכולה לכונן ברית פוליטית שבבסיסה שותפות אמיתית.
במרוצת 15 השנים האחרונות קיבלה החברה הערבית בישראל תקציבים ממשלתיים בסכום חסר תקדים של קרוב ל־50 מיליארד שקלים לשיפור מצבה החברתי־כלכלי. ובכל זאת אותם פוליטיקאים עצמם שאישרו את ההחלטות הללו גם דחפו בכוח את "חוק הלאום" הישראלי – ולא על בסיס הסכמה רחבה, כמחויב בחקיקת חוקי יסוד המרכיבים את ספר החוקים, אלא ביד חזקה ומתוך התעלמות מוחלטת מן השאיפות הקולקטיביות של הערבים בישראל. הציבור הערבי אינו מוזכר בחוק כקבוצה שזו גם ארץ המולדת שלה, גורם השוויון הושמט במתכוון, והשפה הערבית הורדה בדרגה – משפה "רשמית" לשפה בעלת "מעמד מיוחד".
האי־שוויון האזרחי והלאומי שמקדמות ממשלות ישראל מחלחל גם לגופים ממשלתיים אחרים, ואף לאזרחי המדינה היהודים, וכך התכלית של פיתוח כלכלי מאבדת מערכה האמיתי, גם אם פיתוח זה מאפשר רמת רווחה מסוימת. תקציבים יכולים, לדוגמה, לקדם רכישת השכלה גבוהה איכותית, אך כשצעירים ערבים שהשלימו את לימודיהם מתקשים להיכנס לשוק העבודה משום שאחד מתנאי הסף הוא להיות "חייל משוחרר", הסכומים שהושקעו בהשכלתם מאבדים מערכם. כך גם בַּמקרה של משפחה החוסכת סכום כסף גדול לקניית בית, אבל נמנעת ממנה האפשרות לקנות בית ביישוב יהודי לפי בחירתה בתואנה של "אי־התאמה למרקם הקהילתי", ולא רק זה אלא שהיא נאלצת להתמודד עם מחאות על סף דלתה בהובלת פקידים בכירים ברשות המקומית. מה הטעם להעניק אישורי כניסה לערבים המבקשים לקחת את ילדיהם לבריכה הסמוכה אם בהגיעם נאמר להם ש"הבריכה מיועדת לתושבי היישוב [היהודי] בלבד"? והרשימה ארוכה.
חינוך לאזרחות
הניסיונות לפיתוח כלכלי של האוכלוסייה הערבית בישראל נידונים לכישלון כל עוד הם מותנים בדרישה מתמדת מן הערבים הפלסטינים החיים במדינה להקריב רכיב מרכזי בתחושת השייכות שלהם לעם הפלסטיני. כבר משנותיה הראשונות של המדינה, לאחר שהתברר בתום המלחמה שגירוש הערבים שנשארו בתוך גבולות ישראל לא יצלח, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לגבש מעין עסקת חליפין לא־כתובה עם האוכלוסייה הערבית שלפיה המדינה, מצידה, תקצה משאבים לשיפור זכויות הפרט, לפיתוח כלכלי ולקידום שוויון אזרחי לערבים, והיישובים הערביים, מצידם, יפרחו; בתי הספר הערביים (בפיקוח קפדני של משרד הביטחון והשב"כ) יחנכו ל"ישראליוּת", בד בבד עם מניעת עלייתם של קולות "לאומניים קיצוניים", וכך תיסלל דרכם של נשים וגברים צעירים להשכלה גבוהה, לתעסוקה ולתואר המיוחל "ערבים משכילים"; שירותי הבריאות יתנו מענה לצרכים השונים; ובין היהודים לערבים ישרור שוויון אזרחי מלא. בתמורה לכל הטוב הזה, כל שעל הערבים לעשות הוא להשיל מעליהם את זהותם הפלסטינית.
עסקת החליפין הזאת לא צלחה מכמה סיבות. ראשית, המדינה לא קיימה את חלקה בעסקה, שכן למן הרגע הראשון היא חילקה כספי ציבור בעיקר ליהודים, ובכך מנעה אפשרויות לפיתוח כלכלי באוכלוסייה הערבית ויצרה פערים אדירים ובלתי נתפסים בין יהודים לערבים; שנית, מאז ועד היום נכשלה המדינה שוב ושוב בהבטחת שוויון אזרחי לכול; ושלישית, גם אילו הייתה המדינה ממלאת את חלקה בעסקה, רוב האזרחים הערבים לא היו מוכנים מלכתחילה להתכחש לזהותם הפלסטינית או להתנכר לה, גם לא בתמורה לכל הכסף שבעולם. אומנם הם אימצו רכיבים נוספים של זהות והשתייכות – ולכן הם מצאו עצמם לא פעם, במילותיו של המשורר נזיה ח'יר, "הולכים לישון עם זהות ישראלית וקמים בבוקר עם צער פלסטיני" – אבל הם מעולם לא נטשו את הזיקה הראשונית העמוקה לשפת האם שלהם, לנופי הילדות ולזיכרונות הקולקטיביים. יתר על כן, הם מעולם לא זנחו את רגשי הסולידריות עם אחיהם משוללי הזכויות החיים תחת משטר צבאי.
מדוע, אם כן, הם המשיכו להיות פלסטינים? דבריו של האינטלקטואל הציוני אחד העם באשר ליהודים הולמים כאן: "שאלו את האש, מפני מה היא בוערת! שאלו את השמש, מפני מה זורחת! שאלו את האילן, מפני מה הוא גדל!… כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי. אין ביכלתנו לבלתי היות מה שהננו" (אחד העם, "דרך הרוח", על פרשת דרכים, 1895). גם אנחנו איננוּ יכולים לזנוח את הרכיבים החשובים שמעצבים אותנו או לעקור אותם מליבנו.
הצעה לשינוי פרדיגמה
המצב הנוכחי – שבו הסמלים הלאומיים של המדינה, ההמנון, החגים, המועדים הלאומיים, שמות הרחובות והמרחב הציבורי הכללי משקפים ומשמרים את המסורות העתיקות של העם היהודי אגב דחיקת הסיפור הפלסטיני לפינה – הוא מציאות שאינה יכולה להימשך. בהחלט אפשר, עם זאת, שלארץ מסוימת יהיו סיפורים אחדים המסופרים עליה מכמה נקודות מבט של קבוצות האוכלוסייה החיות בה. אין סיבה שהאזרחים הערבים בישראל לא יראו את הסיפור הקולקטיבי שלהם מסופר במרחב הציבורי, ואפילו מיוצג בסמלי המדינה ובמוסדותיה.
בדיוק כפי שהמדינה מייעדת תקציבים להנצחת מנהיגים ואתרי מורשת יהודיים, כך עליה להקצות תקציבים להנצחת מנהיגים ואתרי מורשת החשובים לאזרחים הערבים. יתרה מזו, את הפיקוח על התקציבים הללו ועל אופן חלוקתם יש להפקיד בידי המנהיגות הערבית בישראל. הסיפור הפלסטיני צריך לקבל ביטוי גם במסגרת פעילותה של ועדת השמות הממשלתית. אחת הדרכים להשיג את היעד הזה היא להבטיח ייצוג הולם של ערבים בוועדה, כך שקולם של החברים הערבים בה יקבל ביטוי של ממש בדיונים.
גם בממשלה ובמשרדיה, אשר כל מי שעובד בהם כל השנים הם נציגים יהודים שמגינים בעיקר על האינטרסים של קבוצות יהודיות, יש להבטיח ייצוג הולם לערבים. התפקידים האמונים על קבלת החלטות נתונים רובם ככולם בידי יהודים, אף על פי שהניסיון מוכיח שיכולתם מוגבלת במתן מענה לצרכים הייחודיים של האזרחים הערבים. מצב זה חייב להשתנות. אפשר בהחלט למנות שר חקלאות ערבי, שרת בריאות ערבייה, שר תרבות ערבי או שרה ערבייה לשוויון חברתי בלי לחשוש שבכך יקיץ הקץ על החלום הציוני. יש למנות אנשים מקרב עובדי השירות הציבורי הערבים גם לתפקידים בכירים, ולא רק בתחומים הקשורים לחברה הערבית אלא גם לתפקידים המעורבים בקביעת המדיניות הכוללת של מדינת ישראל. לא חסרים גברים ונשים ערבים שיש להם כל הכישורים הנדרשים למשימות אלה.
נוסף על הייצוג הסמלי והממשי והייצוג בממשלה ובמשרדיה יש לנקוט עוד כמה פעולות חשובות:
הראשונה, יש לבטל את חוק הלאום ולחוקק תחתיו חוק יסוד המבוסס על קונצנזוס רחב, שיגובש בעקבות שיח מכבד.
השנייה, יש לאפשר לאזרחים הערבים אוטונומיה בתחומים כגון חינוך, תרבות ושפה, לטפח אוטונומיה זו ולהגן עליה. כשם שלמפלגות החרדיות והדתיות־לאומיות יש אוטונומיה בחינוך ילדיהם לזהות ולערכים, כך גם זכותם של אזרחי ישראל הערבים להשתמש במערכת החינוך כדי להנחיל לילדינו את הנרטיב הפלסטיני, כמו גם את זכותנו לזכור את האסון שלנו (הנכּבה) ולהתאבל עליו.
השלישית, מנהיגים פוליטיים מכל קצות הקשת חייבים להוקיע כל ניסיון לדה־לגיטימציה של הציבור הערבי – למן האשמות של חברי כנסת ערבים המתוארים דרך קבע כ"גַיִס חמישי" ועד לשימוש בסטראוטיפים גזעניים כלפי ערבים בתקשורת ובמקומות אחרים.
הרביעית, והחשובה ביותר: יש להגדיר את סיום הכיבוש כיעד בעל חשיבות עליונה ולחתור ללא הרף להשגתו. אין לראות בכיבוש מכשול שאפשר לדלג מעליו בקלות רק כדי לעסוק באזרחים הערבים בהקשר של "ענייניה הפנימיים של מדינת ישראל".
כדי שישראל תוכל לממש בהצלחה את הפוטנציאל הטמון בה ולחגוג את יום הולדתה המאה, על הציבור היהודי להבין שהאוכלוסייה הערבית אינה אויבתו. נהפוך הוא. מדובר בידידים החולקים קשת רחבה של אינטרסים הדדיים. בה בעת, הציבור היהודי חייב להכיר במחיר שעליו לשלם למען שיתוף פעולה עם הציבור הערבי – לא מחיר כלכלי, כי אם, כפי שהדגמתי כאן, הכרה בזכותם של הערבים להיות פלסטינים הן בתוך ביתם והן במרחב הציבורי הישראלי, ובלי לתבוע מהם להקריב את תחושת השייכות שלהם לעם הפלסטיני.
ד"ר נסרין חדאד חאג'־יחיא היא מייסדת־שותפה של חברת נאס מחקר וייעוץ ושותפה בקרן פורטלנד ישראל.