ההנהגה החרדית מצאה אויב ישן-חדש: מערכת החינוך הממלכתית-חרדית.
בשבוע שעבר אמר ח"כ משה גפני כי "לא תהיה מציאות של ממ"ח חרדי" והרב גרשון אדלשטיין, מנהיג הציבור הליטאי, השווה והעלה כשקבע: "מי שמלמד בממ"ח מפסיד את עולם הבא שלו". למתבונן מהצד, זה נראה כמו עוד מאבק פנים-חרדי קטנוני. אלא שבפועל, השלכותיה של המלחמה הזו על כולנו הן עצומות. ניצחון בה יותיר את החברה החרדית ענייה ומתבדלת ועם תרומה הולכת וקטנה ביחס לגודלה לחברה הישראלית ולמדינת ישראל.
25% מהילדים בחינוך העברי בישראל הם חרדים. הציבור הזה, במספרים אבסולוטיים, גדל בקצב של 3.7% בשנה לעומת 2.3% בשאר מערכת החינוך. רוב עצום של הילדים החרדים, 96%, לומדים במוסדות החרדיים הלא רשמיים. המוסדות הללו מקיימים זיקה רופפת בלשון המעטה למערכת הממלכתית. תוכנית הלימודים שלהם לרוב אינה כוללת לימודי ליבה מלאים, אם בכלל, הפיקוח עליהם דל או לא קיים, והקשר שלהם למדינה הוא בעיקר תקציבי. דרך ניהולם כושלת ובמקרים רבים הם משתמשים מקור הכנסה לעסקנים לא פחות משהם מוסדות חינוך. במבט על, זוהי מערכת כאוטית שמתנהלת בסטנדרטים של אמצע המאה הקודמת.
ב-2014 הקים שר החינוך שי פירון את הזרם הממלכתי חרדי (ממ"ח). הרעיון היה לקלוט את מערכת החינוך החרדית לתוך זו הישראלית, להחיל עליה סטנדרטים מדינתיים של פיקוח ולקבוע מסגרת מחייבת ומשמעותית יותר של לימודי ליבה. במילים אחרות, להתחיל להפוך את החינוך החרדי מאקס-טריטוריה לחלק מהמדינה. הרעיון נשמע הגיוני ונכון, אבל בפועל זכה להצלחה דלה. כיום רק כ-3% מהמוסדות החרדיים משתייכים לממ"ח. בין אלו, רוב גדול של המוסדות הם של זרמים חרדיים שוליים, כמו חב"ד, ברסלב וקבוצות קטנות אחרות. המיינסטרים החרדי אינו נמצא בהם.
בעקבות הגידול במספר החרדים הפחות שמרניים בשנים האחרונות והרצון של אלה להעניק לילדיהם השכלה שתאפשר להם חיים מעל לקו העוני, נעשים ניסיונות להקים בתי ספר ממלכתיים חרדיים בכמה ריכוזים חרדיים משמעותיים כמו אלעד, ירושלים ובני ברק. ההורים הללו מבקשים כי ילדיהם יתחנכו במערכת חינוך מודרנית יותר, שיש בה סטנדרטים מינימליים הן בהיבט התוכני והן בהיבט הפיזי, ושהיא חלק מהמדינה הישראלית.
למרות השוליות של הזרם המתהווה הזה, ההנהגה החרדית הכריזה עליו מלחמת חורמה. ניסיונות של הורים בערים חרדיות להקים בתי ספר כאלו נתקלים בחומה בצורה. המערכות העירוניות נאבקות בכך והקהילה מוקיעה כל הורה שמסייע ליוזמות או שולח את ילדיו לבתי הספר הללו. דבריהם של ח"כ גפני והרב אדלשטיין הם חוליה נוספת במופע האימים החרדי הזה.
גפני ואדלשטיין יודעים בדיוק ממה הם מפחדים. מערכת החינוך החרדית היא בסיס הכוח של ההנהגה החרדית. שימור הבורות ומניעת יכולתם של הבנים החרדים להתפרנס בכבוד; שימור המשטר הקהילתי ששולט בהתנהגות ההורים דרך מוסדות החינוך והקבלה אליהם; מחלבת התקציבים הענקית שמפרנסת תועפות של עסקנים וחצרות – כל אלו הם תנאי סף לשימור המנגנון החרדי הישן. אם המערכת הזו חלילה תהפוך למפוקחת, תאפשר לימודי ליבה שבתורם יאפשרו השכלה מקצועית מכניסה, לא תאפשר שליטה של רבנים ועסקנים במי מתקבל לאיפה – הכל יקרוס. על ראשם.
החרדים הם היום 13% מהישראלים (1.22 מיליון). לפי השנתון לחברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה, גילם החציוני הוא 16. אם לא יתרחש שינוי דרסטי בהקדם; אם הווקטורים הנוכחיים של היעדר השכלה, מעורבות בחברה, שירות צבאי או אזרחי ותעסוקה ימשיכו – ישראל תקרוס תחת העול המתגבר הזה ותראה בעתיד הלא רחוק אחרת לגמרי. כלי אפשרי לשינוי הוא חיזוק הזרם הממלכתי חרדי. אם הממשלה הבאה לא תשכיל לעשות זאת, לממשלות שיבואו אחריה זה כבר יכול להיות מאוחר מדי. אבל האחריות מוטלת גם על חרדים רבים שרוצים ומפחדים. אם הם לא ישכילו להתעמת עם ההנהגה שלהם, שהדבר האחרון שהיא רוצה הוא טובתם, לא להם ולא למדינה תהיה תקומה.