נאום הנשיאה חיות היה חריג ודרמטי. הוא שידר חשש גדול, אפילו מצוקה. תכניו חשובים, אבל העובדה שמי שעומדת בראש הרשות השופטת בחרה בטון חריף כזה משמעותית לא פחות.
הנאום ולאחריו תגובתו החריפה של שר המשפטים מחדדים את הרגע המסוכן בפניו ניצבת מדינת ישראל. אם שתי הרכבות הללו ימשיכו לדהור אחת מול השניה יש סכנה ממשית להתנגשות חזיתית מדממת. רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, כולם חייבים להוריד את הלהבות, לנסות לשמוע את הצד האחר בכנות, ולהגיע לפשרות מוסכמות על המסגרת החוקתית בה מתנהלים חיינו כאן.
במסגרת כנס על המשפט הציבורי, נשאה אתמול נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות את נאום חייה. הנאום שבו הביעה התנגדות חריפה לרפורמות שמקדמת הממשלה במערכת המשפט היה מנומק ומבוסס על עובדות ונתונים. אבל הוא היה בעיקר זעקה גדולה ומרה. קריאת אזהרה, נדירה עד מאוד מפי מי שנושאת בתפקיד כה רם ורגיש, כנגד מה שנראה בעיניה וכנראה גם בעיני רוב המשפטנים בישראל, כמהלך שיפגע באופן אנוש בעצמאותה של מערכת המשפט ובמשטר הדמוקרטי של ישראל.
לב הטיעון של הנשיאה חיות ברור, ואין צורך להיות מומחה במשט חוקתי כדי להבין אותו. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב. היא גם הגנה על זכויות הפרט. העיקרון הדמוקרטי היסודי ביותר זה שבלעדיו אנחנו מסתכנים בגלישה לשלטון סמכותי בואכה דיקטטורה של רוב, הוא הפרדת הרשויות. אם הרפורמה אכן תתבצע כפי שהצהיר עליה שר המשפטים וכפי שאפשר ללמוד מתזכירי חוק שכבר הופצו, בישראל תהיה רשות שלטונית אחת: הממשלה. נכון, על הנייר הרשות המבצעת-הממשלה והרשות המחוקקת – הכנסת, הן רשויות נפרדות שאמורות לאזן זו את זו. אבל במבנה המשטרי ובמצב הפוליטי העכשווי בישראל מדובר בפועל ברשות אחת. הממשלה מסוגלת להעביר כמעט כל חוק יסוד או חוק שיעלה בדעתה בכנסת. משקל הנגד היחיד לממשלה, והרשות שיכולה לאזן אותה היא בית המשפט העליון.
הרפורמה מציעה להעניק לממשלה כוח בלתי מוגבל. היא זו שתחוקק חוקים שרומסים זכויות אדם באמצעות פסקת התגברות ברוב של 61 ח"כים. היא זו שתחוקק חוקי יסוד שלא ניתן יהיה לבקר אותם. היא זו שתמנה שופטים על בסיס עמדותיהם הפוליטיות. כוחו של בית המשפט העליון יינטל ממנו. עילת הסבירות, מכשיר משפטי חשוב ביכולת למנוע עוולות שלטוניות תבוטל. היכולת שלו להפעיל ביקורת משפטית על חוקי הכנסת כמעט ולא תהיה קיימת. אם כל זה חלילה יקרה, מה ימנע מהרוב לשלוט ללא מיצרים? מי ימנע מהממשלה לפגוע בזכויותיו של הפרט ושל בני המיעוט? מה יעמוד ביננו לבין האפשרות של עריצות הרוב?
למצדדי הרפורמה טיעונים ענייניים סדורים משלהם. אבל שר המשפטים בחר בתגובה לנאום לתקוף את הנשיאה חיות ואת עצם קריאת החרום שהשמיע. במילים קשות הוא האשים את חיות בנאום פוליטי ובבחירת צד ובקריאה שמשמעותה, הלכה למעשה להבעיר את הרחובות והצטרפות ל"יאיר לפיד ויאיר גולן". כבוד בין הרשויות, לצערנו אין כאן.
עימות בין הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון מלווה את ישראל כבר שלושה עשורים, אבל דומה שגובה הלהבות הנוכחי הוא חסר תקדים. בין הרשויות וברחוב, וכשמשמאל בוחרים בשפה מתלהמת ובאיומים במרי. אם הרפורמה תחוקק כפי שהיא מוצעת ללא נכונות להידברות ולפשרות, זה עלול להיות אסון ליכולתן של רשויות השלטון לתפקד. מעבר למחאה הציבורית, צפויה לנו התנגשות מוסדית שתקעקע את היסודות השלטוניים שלנו, ועשויה לדרדר את המציאות היומיומית, השבירה ממילא, אל עבר כאוס.