המדינה לא תהיה יהודית יותר אם תרחיק מעצמה אנשים הרואים עצמם יהודים או אם תסרב להגדיר כיהודים את מי שאביהם יהודי או את מי שזיקתם ליהודיותם ברורה כשמש
מדינה דמוקרטית היא מסגרת מדינית שהאנשים החיים בה הם אזרחים ולא "נתינים". האזרחים זכאים ליהנות משורה של זכויות אדם, ההולכת ומתארכת עם השנים, ואף קובעים, מעת לעת, מי ינהיג אותם. הארגון Freedom House קובע, מדי שנה בשנה, את דירוג הדמוקרטיות בעולם על סמך קריטריונים אוניברסליים. על פי קריטריונים אלה ישראל משויכת לקבוצת המדינות הפגומות (flawed states), יחד עם עוד דמוקרטיות ותיקות ממנה.
הגדרת המדינה היהודית קשה יותר מהגדרת מדינות אחרות, ואחד הביטויים לקושי זה הוא שעד היום נמשך הוויכוח בשאלה אם תרגום כותרת ספרו הקנוני של בנימין זאב תיאודור הרצל, שנכתב בגרמנית ופורסם ב־1896 בשם Der Judenstaat, צריך להיות "מדינת היהודים" או "מדינה יהודית". על פי העולה מכתביו ומיומנו האישי של הרצל, סביר מאוד להניח שכוונתו הייתה ל"מדינת היהודים", והוא רצה שהיא תקום בחמש שנים, ולא בחמישים. ואולם חזון הקמתה לא הצליח למנוע את שואת יהודי אירופה. הרצל, בחושיו החדים, הבין את הצורך הדחוף בהצלתם ברקע האנטישמיות הגוברת, ובספרו, כמו גם בפעילותו הדיפלומטית, הבהיר כי מטרתו היא, קודם לכול, להציל פיזית יהודים. לצורך זה הוא אפילו העלה את הרעיון ההזוי של התנצרות כל יהודי אירופה.
הרצל, בעיניי, היה הגדול מכולם. הצלחת מפעלו הגדולה ביותר הייתה הצהרת בלפור, 13 שנים לאחר מותו. החמצתו הגדולה ביותר הייתה אי־מימושה של ההצהרה בידי יהודי העולם, כל עוד אפשר היה לממשה, מייד לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.
מדינה יהודית היא – לפני הכול – מדינת היהודים, שבה רוב יהודי יציב. רוב זה קובע את חוקיה של המדינה, והוא זה המבטיח את ההתאזרחות המהירה של היהודים הבאים בשעריה, לאחר שנים ארוכות, עד להקמתה, של הגבלות על עליית היהודים לישראל.
מדינה יהודית־דמוקרטית אינה יכולה להבטיח את הרוב היהודי באמצעות נטילת זכויות הצבעה ממי שאינם יהודים או על ידי הרחקת מי שאינם יהודים מגבולותיה. היא כן יכולה להבטיח את הרוב היהודי בקרבה, אבל בשתי דרכים בלבד: קביעת גבולות אשר יבטיחו את הרוב היהודי בשטח הנמצא בשליטתה הישירה והעקיפה של המדינה והגירת יהודים בהיקפים גדולים מאוד לישראל. בין המושגים "דמוקרטית" ו"יהודית" שורר מתח, והמתח הזה לא ייפתר באבחת עט או חרב. הוויכוח על החלטות מסוימות (כמו "חוק הלאום") והותרת מוסדות המנציחים אפליית מיעוטים על כנם (כמו הקרן הקיימת לישראל) ימשיכו לעלות על סדר יומה של ההנהגה הישראלית, וזו תצטרך להתמודד איתם. אבל הטענה שעצם קיומה של מדינת יהודים הוא פגיעה בדמוקרטיה ובמיעוט הערבי היא טענת שווא. מדובר במתח שיימשך גם בעתיד, אך לא בסתירה מניה וביה. המתח הזה הוא אחד ממאפייניה החשובים של מדינת ישראל.
הרוב היהודי שיבטיח שישראל תהיה מדינת היהודים צריך להיות מורכב משני חלקים: חלק אחד הוא זה של יהודים על פי מוצאם, והחלק השני – יהודים על פי החלטתם, תודעתם והגדרתם העצמית. אין שום הצדקה לכך שבמצב שרוב היהודים החיים בישראל אינם אדוקים יוענק המונופול על הקביעה "מיהו יהודי?" דווקא למיעוט היהודי־אורתודוקסי.
בעולם המודרני, שבו הגדרתו של אדם אינה נעשית על פי דתו ואשר חיים בו אנשים דתיים, אתאיסטים ואגנוסטיקנים, מן הראוי שהחברה היהודית בישראל ומחוצה לה תקבל בזרועות פתוחות את מי שמבקשים להצטרף אליה, ובתנאי כמובן שהיא משוכנעת כי הוא או היא עושים זאת בתום לב. מי שצריכים לקבוע את "תום הלב" הם מי שהקהילות היהודיות בעולם והמדינה מינו אותם לתפקיד.
ההנחיה שהעביר בשעתו, בשנות החמישים, שר הפנים ישראל בר־יהודה למשרד האוכלוסין (שהפך לימים ל"רשות האוכלוסין"), ש"אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי, יש לרשום אותו כיהודי, ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות", הייתה, בעיניי, היהודית ביותר והאנושית ביותר שאפשר להנחותה.
ברקע הוויכוח הציבורי שהתנהל בארץ בשנת 1958 בשאלת "מיהו יהודי?" החליטה הממשלה כי מי שמגדיר עצמו יהודי אינו יכול להיות בן דת אחרת. בעקבות החלטה זו נמנעה מן הנזיר "האח דניאל" (ששמו המקורי היה שמואל אהרון אוסוולד רופאייזן, ואשר היה יהודי ציוני שהציל כ־300 יהודים מגטו מיר בתקופת השואה) האפשרות לזכות באזרחות ישראלית על פי חוק השבות. באופן פרדוקסלי, מכיוון שההלכה אינה מכירה בהמרת דתו של יהודי, אילו היו פועלים לאורה היה צורך להעניק לו אישור ליהודיותו. דווקא החוק החילוני הוא שקבע כי לא ייתכן שנזיר נוצרי יעלה לישראל כיהודי.
קיתונות של דיו נשפכו על החלטת בג"ץ שלא לרשום את האח דניאל כיהודי, ועד היום נמשך הפולמוס בעניין צדקת ההחלטה, אבל עובדה היא שברגע קריטי נדרש לקבלת ההחלטה חוק חילוני כדי להכריע, אגב התעלמות מן הנורמה הדתית. מתברר אפוא כי אין בסיס לטענה שאם הרשות הממלכתית תהיה מי שתכריע בשאלת "תום הלב", כי אז ייכנסו בשערי ישראל אנשים רבים אשר, בתום לב, מזוהים עם גורלו של העם היהודי וכי בעקבות זאת ייווצרו שני עמים יהודיים שלא יתערבבו זה בזה.
זה שנים שיש בידי הממסד הרבני ספרי יוחסין של ממזרים לפי ההלכה ושל אנשים שהוריהם נישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל שהוכרו בישראל. הממסד הרבני מונע מקבוצה גדולה של ישראלים להינשא בכלל או להינשא לאנשים בעלי מאפיינים מסוימים דוגמת כוהנים וגרושות או כוהנים וגיורות (שילדיהם מכונים "חללי כהונה"), והחברה הישראלית לא התפרקה בשל כך. ודאי מותר לדתיים אדוקים להימנע מלהינשא לממזרות, לגיורות, לגרושות או לאחרות, אך הימנעות זו אינה אמורה לחייב את הרוב היהודי. על הרוב לאפשר למיעוט האדוק לדבוק בחוקותיו, אך אל לו להעניק לו את זכות הווטו על חייהם הפרטיים של מי שמרכיבים את הרוב היהודי בישראל.
אנחנו, הרוב היהודי בישראל, לא נוכל להגיע להסכמה משותפת על ערכיה של המדינה שלנו. המכנה המשותף שלנו אינו ערכי כי אם היסטורי. יש בנו רחמנים ואכזרים, תורמים ושאינם תורמים, נקמנים ושאינם נקמנים, מסתגרים בארבע אמותינו ופתוחים לעולם, שמרנים וליברלים, חילונים ואדוקים ודתיים מאוד וגם מסורתיים.
בעיני חלקים בציבור הדתי מדינה יהודית היא מדינה המקיימת את מצוות הדת. ואולם בעיני רוב הציבור, מדינה יהודית היא מדינה שעברית היא שפת רוב אזרחיה, שמערכת החינוך ולוח החופשות שלה מתנהלים על פי החגים היהודיים, ובעיקר – מדינה המאפשרת גם לאנשים שאינם מקיימים פולחן דתי להבטיח את המשכיות העם היהודי.
מדינת ישראל קמה כפתרון ליהודים והיא הפכה להיות פתרון ליהדות הלא־דתית בכך שהיא מאפשרת להעביר את הסיפור היהודי מדור לדור גם בלי שנתפלל שלוש פעמים ביום ונקפיד על קלה כחמורה. בצד הבטחת קיומו הפיזי של העם היהודי וההתחייבות שלא יהיה יהודי בעולם שלא יוכל למצוא מקלט בישראל או לא יקבל אזרחות ישראלית, הריכוז היהודי הגדול בישראל מבטיח גם את המשכיות העם היהודי. רוב הילדים הישראלים שאחד מהוריהם יהודי והשני לא־יהודי מזהים את עצמם כחלק מהאתוס היהודי והגורל היהודי.
העמיוּת היהודית המחברת כיום במידה רבה בין יהודי העולם נוצרת מן הקשר שלנו למורשת היהודית ולאו דווקא לדת היהודית. העם היהודי מעביר, מדור לדור, לפיד, ומה שמצית ומשמר את הלהבה שלו הם הדת המונותאיסטית, שאימצה מנהגים רבים מתרבויות שקדמו לה (ובכלל זה גם ברית המילה), פולחן המתייחס גם להשגחה פרטית וגם להשגחה קולקטיבית, אלוהים מיוחד לעם ישראל, מערכה נחושה נגד עובדי האלילים, סבל מתמשך ועמידה מול אימפריות, פרקי ריבונות קצרים בארץ ישראל, גלות, ועוד גלות, מאבק הישרדות בגולה, התייצבות מול שנאת יהודים חסרת פשר, שואה נוראה והקמת הבית השלישי; וגם לא מעט גאווה – על ספר הספרים, על הגניוס היהודי, על יכולת ההישרדות, על מרכזיותו של החינוך, על הניצחונות הצבאיים, על אומת ההיי־טק. זהו המכלול.
במדינת ישראל אפשר לחבוש כיפה וגם שטריימל בלי להסתכל לצדדים מחשש לגילויי אנטישמיות. אפשר גם שלא לקיים את מצוות ההלכה ואף על פי כן לחיות כפטריוט יהודי וישראלי.
להבטיח במדינת ישראל רוב יהודי יציב, לוודא שיהיה שוויון מלא למיעוט הערבי הגדול שחי כאן, לחיות חיים נורמליים – שאין בהם כפייה על המיעוט הדתי – לשאוף להיות עם סגולה בזכות מעשינו ולא משום שזהו הדי־אן־איי שלנו, לעשות מאמץ עליון כדי שהחיים הנורמליים והנאותים שלנו לא יתרחשו על חשבונם של אחרים ועל גבם של אחרים, להיות חלק מן העולם הנאור, לא להתבייש במעשינו, לא למצוא עצמנו תמיד בצד המצטדק, להיאבק בשנאת יהודים, להבטיח קשר טוב ומתמשך עם יהודי העולם, ובעיקר עם הקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל, האמריקאית – כל אלה אמורים, בעיניי, להיות ערכיה המשותפים של המדינה היהודית־דמוקרטית.
ובאשר לסוגיית "מיהו יהודי?" – מן הראוי להשיב לחיינו את הנחייתו של בר־יהודה ולאפשר לכל מי שרואה עצמו יהודי להתקבל בשערינו, ובתנאי שהוא מגיע לכאן בתום לב. אם יעלה החשד שאין מדובר באדם שיש לו קשר מיוחד עם ישראל ואם יתברר שהוא אינו יכול להוכיח כל זיקה לעם היהודי, לא נהיה מחויבים, מוסרית, לקולטו אל תוכנו.
ודאי שהרבנות הממסדית לא תאמץ את זיהוי האנשים שיצטרפו אלינו בלי להיות יהודים "כהלכה" כיהודים, וזה בסדר גמור. אם הם ירצו בנישואים דתיים, יהיה עליהם להתגייר. אבל המדינה לא תעסוק בגיור ממלכתי, וצה"ל לא יגויס לטובת סוגיית הגיור. ההפרדה בין הגדרת היהודי על פי הודעתו לבין הגדרתו על פי מוצאו תאפשר לאנשים רבים שזכו לאזרחות מכוח חוק השבות ושאינם יהודים על פי הרבנות להירשם כיהודים, אך בלי שייאלצו להישבע שבועות שקריות על כוונתם לחיות בישראל חיים דתיים ולחנך את ילדיהם במוסדות חינוך דתיים.
המדינה לא תהיה יהודית יותר אם תרחיק מעצמה אנשים הרואים עצמם יהודים או אם תסרב להגדיר כיהודים את מי שאביהם יהודי או את מי שזיקתם ליהודיותם ברורה כשמש. ההפך הוא הנכון: מדינת ישראל תהיה יהודית הרבה יותר אם יתממש חזונו של שר הפנים ישראל בר־יהודה ולצד השער הרבני ייפתח גם שער אזרחי להכרה ביהודיותו של אדם.
ד"ר יוסי ביילין הוא יו"ר ארגון הסטודנטים היהודי "הלל ישראל", יוזם התוכנית "תגלית" ושר לשעבר בממשלות ישראל.