מזה כשנה אנחנו מחכים שאחרי החגים יתחדש הכול. ולאסוננו הרוח החדשה נוגעת רק בחלקנו. יש החשים את רוממות רוח הגבורה ואחרים חשים את רוחו של מלאך המוות המנשבת במנהרות החמאס ובשרידי הבתים העשנים
במוצאי הימים הנוראים מתחילים לומר ‘משיב הרוח’. בשמחת תורה האחרון, עוד בטרם הכריז שליח הציבור ‘משיב הרוח’, אנחנו נפוצנו לכל רוח. מלאי חרדה, פליאה, השתוממות ותמהון לבב. ומאז לא נושבת בקרבנו רוח אחת, אלא רוחות שונות. רוחות סותרות. וכל רוח רואה בעצמה את הרוח הטובה, וברעותה רוח עוועים. ולכל רוח זמן משלה, ולוח שנה משלה, וזיכרון משלה. האם מתקפת החמאס החלה בשבעה באוקטובר, או שמא בבוקר שמחת תורה נפתחה מלחמת משיב הרוח?
ומאז אותו היום איננו מסוגלים אפילו לבכות ביחד, ובוודאי שלא לשמוח ביחד. חלק מאיתנו נאחזים בכל שביב ידיעה על ‘הסדרה’, ‘הפוגה’, או ‘הפסקת אש’, שתביא איתה אולי אולי גם את שחרור החטופים, ועבור החלק האחר כל ידיעה כזו מתקבלת בבוז כ’כישלון’, ‘תבוסה’, ו’שובה של הקונספציה’. ומנגד כל חיסול ממוקד יותר, בכיר יותר, דרמטי יותר, מלווה בשאגות שמחה, ומזמורי תודה מצד אחד, ומהעבר האחר הוא מתקבל בחרדה, מה יעלה בגורלו של אלון אהל? כיצד הוא ישפיע על רומי גונן? הללו מחלקים מגרשים על חוף הים של עזה ועל גדות הליטני, ואלו משוועים שכבר ישובו הביתה. חצי העם נמצא ב’שעתנו הקשה’, והמחצית האחרת כבר מתפייטת על ‘שעתנו היפה’.
מזה כשנה אנחנו מחכים שאחרי החגים יתחדש הכול. ולאסוננו הרוח החדשה נוגעת רק בחלקנו. יש החשים את רוממות רוח הגבורה, ואף נטעו למענה אוהל. ואחרים חשים את רוחו של מלאך המוות המנשבת במנהרות החמאס ובשרידי הבתים העשנים. ואף לאלו ישנו מאהל, אך כמטחווי קשת מאוהל הגבורה. ובין אוהל לאוהל, ובין רוח אחת לאחרת אנחנו הולכים ונקרעים, הולכים ומתפוררים, הולכים וכלים. ולמען הגביר את האסון, הרי שאיננו מסכימים אפילו על עצם קיומו של הקרע הפנימי המכרסם בנו.
והתהום שהולכת ונפערת במהירות מחרידה לקול מצהלות שמחה וזעקות שבר, איננה מאפשרת אפילו להעלות קווים לדמותה של תקווה משותפת. ולו יכולתי הייתי נס למלון אורחים במדבר, כמו הנביא ההוא, וכמו המשורר שברח מעיר ההריגה למדבר הלאה. אבל המדבר זרוע טילים ומלונות האורחים גדושים בפליטים. ואין מנוס, ואין לאן לברוח, ואין לי ארץ אחרת במיוחד כאשר אדמתי בוערת. ולא נותרה לי ברירה אלא לשרטט קווים לתקווה. והתקווה הזו תיבנה ותיכונן מהדם המותז, מהעצמות המנופצות, מהגופות המפוחמות, משברי הבתים, מהזחל הקרוע של הטנק במסיבה ברעים. והמלט המחבר בין כל אלו יהיה דומיה וצלמוות, וקול שופר עם היציאה לקרב, ומטחי כבוד לחייל שנפל. והיא לא תיבנה בידיים גסות, אלא בעיניים דומעות.
רק משנביט בעינינו לעומק התהום שכרינו לעצמנו בגבהות לב ובעיוורון, ונטה אוזן לאימה החרישית, ורק משנבין שאנו על קוטב העיצבון, ועוד מכת ברזל אחת של אח באחיו, והננו נופלים מאחרי פרגוד שטוף דם, ורק לאחר שתנקב את ליבנו אנקת האנוסות, ומוחנו יפולח ממבטי השבים מגיא ההריגה, רק לאחר שנכיר שהובסנו בעווננו, ושניצחון הרוח האחת על האחרת הוא כיליון הגוף והנפש לכולנו, רק אז נעמוד על סודן של העצמות היבשות, שקרמו עור ובשר וקרבו זה לזו: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָ-י ה’ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" (יחזקאל לז, ט).
מארבע רוחות, שונות, מנוגדות, הנושאות עימן זעקות צער שונות, תקוות הפוכות, רצונות מקוטבים, מהרוחות הסותרות הללו נוצרת רוח אחת. ורק היא הרוח האחת שנבנתה מארבע הרוחות כולן, רק היא תעניק חיים בהרוגינו, במתינו, ובנו.
והרוח הזו היא רוח האלוקים מעל פני תהום, ואז יהי אור. ולא יהיה זה אור שבעת הימים, ולא ירושלים אורו של עולם, לא אורו של משיח, וגם לא עוטה אור כשלמה. יהיה זה אור הפועל משדרות שקם לעמלו. אור מנורת הלילה של הרפתן בקיבוץ. אור השומר הניצב על משמרתו מול הלבנון. אור הטרקטור המפלח תלמים בטרם הנצה חמה, אורם של פועלי במה, המתקינים את ציוד הסאונד למסיבה. אור בית כנסת בקרית שמונה באשמורת הבוקר בחודש הסליחות.
ואנו שהתאבלנו על השריפה, ועל השחיטה ועל הטבח ועל האונס והטומאה, אנו שבכינו על הרוגי מלחמה, אנו האבלים על החורבן, ועל אובדן הארץ, ואבדן האדם נשוב ונזכה לראות בבניין. לו יהי.
הרב ד"ר מאיר בן שחר הוא מרצה להיסטוריה במכללת שאנן ובאוניברסיטה הפתוחה.