מדד הפלורליזם עוקב מדי שנה אחר מגוון רכיבים המבטאים יחסים בין קבוצות בישראל. כמה מרכיבים אלה חוזרים על עצמם מדי שנה, או מדי כמה שנים, ולכן מתאפשרת השוואה בין מה שהיה לבין מה שהווה.

השנה, לאחר חמש שנים, חזרנו על שאלה בעניין רמת הכפייה הדתית או החילונית בישראל כפי שתופסים אותה יהודים ממגזרים שונים. שוב יש להדגיש כי השאלון הוצג השנה ברקע המתח החברתי־פוליטי בישראל וברקע העובדה שהמחנות הפוליטיים מתאפיינים כיום, עוד יותר מבעבר, גם בהבדלים ביניהם ברמת הדתיות. הקואליציה השלטת בישראל היום מורכבת מקבוצות שרבות מהן דתיות וחרדיות, ולעומתה רוב ניכר מתומכי האופוזיציה הם חילונים או מסורתיים לא־דתיים. עם זאת, רשמים ותחושות בקשר לכפייה דתית או חילונית בישראל אינם חדשים. ב־2018 התברר שישנה תחושה חזקה למדי של כפייה דתית, העולה ככל שזזים על הציר לכיוון החילוני, ולעומת זאת תחושה מסוימת (פחות חזקה) של כפייה חילונית כאשר זזים על הציר לכיוון הדתי־חרדי.

בתחושה הראשונה – כפייה דתית – לא ראינו השנה שינוי גדול. שיעורם של החילונים הסבורים שיש בישראל כפייה דתית חזקה גבוה מאוד, ועל סולם של כפייה מ־1 (אין כפייה כלל) עד 10 (יש כפייה משמעותית מאוד) הציון הממוצע של המשיבים החילונים הוא מעל 7. עלייה מסוימת לעומת מה שראינו לפני חמש שנים נרשמה דווקא בתמונת המראה – של הטענה על כפייה חילונית מצד הציבור החרדי והדתי. כמו בשאלון לפני חצי עשור, גם השנה תמונת הכפייה החילונית מקבילה, והפוכה, לתמונת הכפייה הדתית, אלא שהפעם, יותר מבעבר, הטענה על כפייה חילונית מצד המחנה החרדי־דתי מתקרבת בעוצמתה לזו של המחנה החילוני על כפייה דתית. למעשה, 61% מהחרדים דירגו את עוצמת הכפייה החילונית בציון מעל 7 (מתוך 10), וכך גם 49% מהדתיים.

משמעות הממצאים היא שגם בהקשר של תחושת הכפייה בשני המחנות, מדינת ישראל נמצאת במצב של קיטוב – התחושות הניכרות בשני קצות הציר הן של טענה לכפייה ״עלינו״ אך הכרה חלשה בטענת הכפייה ״שלנו״. כך: 61% מהחרדים דירגו את הכפייה הדתית בישראל בציון 1–3, ו־54% מהדתיים דירגו אותה בציון 1–4. כלומר, בציבור החרדי והדתי אין הסכמה עם ההיגד שישנה כפייה דתית חזקה בישראל. בד בבד, 61% מקרב הציבור החילוני דירגו את הכפייה החילונית בישראל בציון 1–2. כלומר, הכרה חלשה מאוד בכך שישנה כפייה חילונית בישראל. מקרב הציבור המסורתי הלא־דתי 64% דירגו את הכפייה החילונית בציון 1–5 – הכרה חלשה למדי בכך שישנה כפייה חילונית בישראל. בלי קשר לשאלה העובדתית מי צודק (שלא קל להכריע בה), ברור כי בישראל שוררת מחלוקת על העובדות בתפיסת המציאות, וזו מכבידה מאוד על קביעת הֶסדרים אזרחיים משביעי רצון. כאשר כל צד מניח כי הוא זה שסובל מכפייה בעוד הוא עצמו איננו כופה על הצד השני, צפוי שהנכונות לפשרות במחלוקות על ההסדרים של דת ומדינה תהיה חלשה.

בחינה עיתית נוספת מול נתוני השנה שעברה נעשתה השנה בנושא תחושת השותפות של יהודים וערבים בישראל. הבדיקה התבקשה בגלל שינוי הנסיבות המשמעותי: בשנה שעברה כיהנה בישראל ממשלה הנתמכת על ידי קואליציה שהייתה חברה בה גם מפלגה ערבית, ואילו השנה נמצאת בשלטון ממשלה שכמה ממפלגותיה שוללות במפורש שותפות קואליציונית עם מפלגות ערביות. למרות שינויים אלה לא ניכרים פערים גדולים מאוד ביחס של יהודים וערבים לעתיד המשותף של שתי האוכלוסיות: ישנה עלייה קלה בקרב היהודים בהכרה בעתיד משותף זה, בצד ירידה קלה בקרב הערבים. הקבוצה שבה חל השינוי הגדול ביותר, על פי הסקר, היא קבוצת היהודים תומכי המרכז הפוליטי – אצלם עלה שיעור ה״מאוד מסכימים״ עם האמירה שלכל הישראלים יש עתיד משותף – מ־33% ל־47%.

ואולם עלייה זו אינה ייחודית לתומכי מרכז, אלא ניכרת גם בקרב חברי שאר הקבוצות (על פי מפתח פוליטי), בשיעורים שונים. מעניין, בהקשר המתודולוגי, שהבדלים אלה ניכרים הן כאשר אנו משווים את נתוני הסקר הנוכחי לנתוני הסקר הקודם באופן כללי, והן בהשוואה פרטנית של מי שהשיבו לשני הסקרים (קרוב ל־600 משיבים). כלומר, אותם ישראלים שהשיבו לשאלון ב־2022 וענו שוב ב־2023 שינו את עמדתם. החריג היחיד בעניין זה היו משיבים חרדים – תשובותיהם השנה חופפות כמעט ללא חריגות לתשובותיהם בסקר השנה שעברה.