המכון למדיניות העם היהודי

בדו״ח כמה חלקים המתייחסים למלחמה מול איראן, לבנון ועזה, אמון בהנהגה ובניצחון, לכידות חברתית וזהות פוליטית.

הממצאים העיקריים

• הציבור רחוק מתחושת הכרעה באיראן: רק מיעוט סבור שרוב המטרות הושגו פערים
• בהערכת הישגי המערכה מול איראן: רוב בימין מזהה השגת מטרות עם זאת, רוב
• גדול בציבור הישראלי עדיין תומך בהחלטה לצאת למלחמה באיראן אכזבה בלבנון:
• למעלה ממחצית מהישראלים מעריכים שהמדינה רחוקה מהשגת מטרותיה הערכה חיובית
• יותר לחזית עזה: מחצית סבורים שהושגו רוב או חלק גדול מהמטרות צניחה
• משמעותית בשיעור הישראלים המאמינים ששלטון חמאס ברצועה יופל שני שליש
• מהישראלים שוללים היתכנות להתיישבות יהודית בעזה תחושת הניצחון הכללית
• במלחמה בשפל לעומת חודשים קודמים שישה מכל עשרה ישראלים מביעים חוסר אמון
• בראש הממשלה בנימין נתניהו שחיקה מתמשכת באמון בנשיא טראמפ לאחר שיא במרץ
• האחרון דאגה מתמשכת: שמונה מכל עשרה ישראלים מודאגים ממצב הלכידות החברתי
• הגורמים המשפיעים על הלכידות: שיא של שלוש שנים בהתמקדות בשסע הדתי־חילוני
• הציבור מזהה קושי חברתי בחשיפת עמדות, בעיקר של תומכי עמדות ימין הישראלים
• מקשיחים עמדות ומעדיפים את המדיניות הרצויה להם גם במחיר של פגיעה באחדות
• השיקולים המנחים את ההגדרה הפוליטית: הנושא הישראלי־פלשתיני וחזון תרבותי

להורדת גרסת PDF של הקובץ לחצו כאן. 

עם חתימת דו״ח זה ארה״ב ואיראן כבר חתומות על הסכם לסיום המלחמה. נתוני הסקר נאספו בשבוע הראשון של יוני, כאשר הסתמן אך טרם נחתם הסכם.

רוב (55%) הציבור הישראלי הביע דאגה מההשלכות האפשריות של ההסכם על ישראל, לעומת רבע (23%) הסבורים כי הוא טוב לישראל וחמישית (22%) שבעת עריכת הסקר טרם גיבשו עמדה סופית. קיים פער בין עמדות היהודים לאלה של הערבים על ההסכם: רוב (64%) המשיבים היהודים סבורים כי ההסכם יהיה לא טוב עבור מדינת ישראל, כאשר הנתח הדומיננטי בקבוצה זו (40%) בוחר בביטוי הנחרץ “מאוד לא טוב”, ו-24% מעריכים אותו כ”קצת לא טוב”. לעומת זאת, רק מיעוט מצומצם (13%) מהיהודים רואים בהסכם פוטנציאל חיובי ורבע (23%) סבורים כי מוקדם מדי לדעת. תמונת המצב מתהפכת בקרב המשיבים הערבים, שם רוב (61%) העריכו את ההסכם כחיובי עבור ישראל (29% מאוד טוב ו-32% קצת טוב), אל מול חמישית (22%) שהעריכו אותו בשלילה.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית מציג תמונת מצב שבה הערכת ההסכם כ”מאוד לא טוב לישראל” היא העמדה המובילה בכלל המחנות. באופן דומה, בסכימה של דרגות הסיכון השליליות (“קצת לא טוב” ו”מאוד לא טוב” יחד) נרשם רוב בכל הקבוצות האידאולוגיות הסבור כי ההסכם לסיום המלחמה לא טוב לישראל. ההסכמה חוצת המחנות באה לידי ביטוי גם בפילוח לפי הצבעה בבחירות 2022: רוב הסבור כי ההסכם יהיה לא טוב לישראל נרשם הן בקרב מצביעי הקואליציה (77% ממצביעי הציונות הדתית, 54% ממצביעי הליכוד, 53% מצביעי ש”ס ו-50% ממצביעי יהדות התורה) והן בקרב מצביעי האופוזיציה (85% ממצביעי ישראל ביתנו, 76% ממצביעי המחנה הממלכתי, 71% ממצביעי יש עתיד, 66% ממצביעי העבודה, 58% ממצביעי מרצ).

לאור ההסכם המתגבש, הציבור נוטה לספקנות בהערכת השגת המטרות במלחמה נגד איראן. בקרב היהודים, רק מיעוט זניח (7%) סבור כי ישראל השיגה את רוב או כל המטרות בחזית איראן, בעוד שהקבוצה הגדולה ביותר (38%) מעריכה כי היו לישראל כמה הישגים אך המצב אינו קרוב למה שרצתה. שליש (30%) נוספים מהיהודים אוחזים בעמדת ביניים שעל פיה לא בטוח שהושגו רוב המטרות, אך הושגו חלק גדול מהן. מנגד, חמישית מהציבור היהודי אומרים כי היו לישראל מעט מאוד הישגים וחלקם סבורים כי המלחמה אף פגעה במדינה. בקרב המשיבים הערבים נרשמת עמדה נחרצת אף יותר: ארבעה מכל עשרה (38%) שוללים הישגים משמעותיים.

פילוח הנתונים לפי השקפה פוליטית מציג מתאם עקבי, שבו תפיסת ההצלחה מתרכזת בימין בעוד שבמרכז ובשמאל ישנה שלילה גוברת של הישגי המערכה. בימין נרשמת שביעות הרצון הגבוהה ביותר, כאשר מחצית מהמשיבים (53%) אומרים שהושגו חלק גדול מהמטרות, ושמינית (12%) נוספים קובעים כי ישראל השיגה את רוב או כל המטרות באיראן. בימין-מרכז נרשמת מגמה דומה, אם כי חלשה יותר, שבה שליש (33%) מזהים השגת חלק גדול ו-6% מזהים הצלחה מלאה. ככל שנעים שמאלה על הציר הפוליטי, תמונת המצב משתנה והביקורת מתעצמת: במרכז ובשמאל-מרכז מחצית מהמשיבים סבורים כי היו הישגים אך המצב רחוק מהרצוי (48% ו-49% בהתאמה), כאשר שיעור הטוענים שהמלחמה פגעה בישראל עומד על שישית במרכז ועולה לרבע בשמאל-מרכז. בקצה השמאלי של המפה הפוליטית המגמה מגיעה לשיאה. רוב (55%) קובעים כי הלחימה פגעה במדינה ורבע מזהים מעט מאוד הישגים.

בחינה לאחור של עמדות הציבור בתחילת המלחמה, מעלה כי רוב (58%) מגבים גם במבט לאחור את ההחלטה לצאת למערכה, חמישית (20%) אומרים שתמכו ביציאה למערכה וכעת אומרים כי ייתכן שזו היתה שגיאה, וחמישית (21%) מעידים כי התנגדו לה מלכתחילה. בקרב המשיבים היהודים נרשמת דומיננטיות של תמיכה מתמשכת במערכה. רוב המשיבים (69%) מצהירים כי תמכו במלחמה וכי זו הייתה העמדה הנכונה, בעוד ששמינית מעידים כי תמכו בה אך אינם בטוחים כעת בצדקת המהלך. 7% מהיהודים מביעים חרטה מסוימת ומציינים כי תמכו במלחמה אך חושבים כעת כי טעו, ועשירית נוספים טוענים כי לא תמכו במערכה מלכתחילה. תמונת המצב מתהפכת במגזר הערבי, שבו שני שלישים (65%) מעידים כי לא תמכו במלחמה. מבין המשיבים הערבים שכן תמכו בה בראשיתה, עשירית מחזיקים בעמדתם, עשירית מטילים בה ספק כעת ו-7% סבורים כי טעו.

קיים מתאם ישיר בין מיקום על הציר האידאולוגי לבין ההערכה לאחור של התמיכה ביציאה למלחמה. בקרב המזהים עצמם “ימין” נרשם קונצנזוס, כאשר רוב גורף (96%) קובעים כי תמכו במלחמה וכי זו הייתה ההחלטה הנכונה. מגמה זו נותרת חזקה מאוד גם בימין-מרכז, עם שלושה רבעים (75%) שמעידים כי תמכו במלחמה ותומכים בה גם היום ושמינית (13%) שתמכו בה וכעת מגלים ספקנות מסוימת. בקרב המזהים עצמם “מרכז” יש פיצול: קרוב למחצית (45%) מחזיקים בעמדתם המקורית כי המלחמה הייתה מוצדקת, שליש (33%) תמכו במלחמה תחילה אך אינם בטוחים בכך כעת, עשירית (11%) סבורים ששגו בתמיכתם ועשירית נוספים (9%) לא תמכו במלחמה מלכתחילה. ככל שנעים שמאלה, הביקורת וההתנגדות מתגברות: בשמאל-מרכז רק שליש (34%) עוד מחזיקים בתמיכתם המקורית, בעוד שחמישית (21%) מגדירים את תמיכתם כטעות ורבע נוספים (24%) מצהירים שלא תמכו במלחמה כלל.

בחודש האחרון אירעו תקריות רבות באזור צפון ישראל ובשטח שבשליטת צה״ל בלבנון. אירועים אלו התרחשו תחת מעטפת רשמית של “הפסקת אש” – כאשר בפועל, הלחימה נמשכה.

רוב הישראלים (57%) מציגים רמות שונות של אכזבה מההישגי ישראל בחזית לבנון, כאשר 34% מעריכים שהיו כמה הישגים אך המצב אינו קרוב למה שרצתה המדינה, 10% מזהים מעט מאוד הישגים, ו-13% קובעים כי הלחימה פגעה בישראל. מנגד ארבעה מכל עשרה ישראלים מזהים הצלחה גדולה בלבנון (של השגת רוב או חלק גדול ממטרות הלחימה). בקרב היהודים, שיעור אפסי סבור כי ישראל השיגה את רוב או כל המטרות, בעוד שארבעה מכל עשרה (38%) מעריכים כי היו לישראל כמה הישגים, אך המצב אינו קרוב למה שרצתה. שליש מהיהודים (33%) אוחזים בעמדת ביניים שלפיה לא בטוח שהושגו רוב המטרות, אך סבורים שהושגו חלק גדול מהן, בעוד שחמישית מבטאים עמדה ביקורתית מובהקת (10% מזהים מעט מאוד הישגים ו-10% קובעים כי המלחמה חסרת השגים ופגעה במדינה). בקרב הערבים נרשם פיצול גדול אף יותר: רבע מהם (25%) משוכנעים כי המלחמה הסתיימה בפגיעה בישראל ללא כל הישגים, ושיעור זהה (25%) סבורים דווקא כי הושגו חלק גדול מהמטרות, לצד עשירית (10%) המזהים הצלחה מלאה.

בקרב המזהים עצמם “ימין” נרשמת שביעות הרצון הגבוהה ביותר מהמצב בחזית לבנון, כאשר שישה מכל עשרה (60%) סבורים שהושגו רוב המטרות או חלק גדול מהן. בימין-מרכז העמדה הדומיננטית נוטה לספקנות מתונה, כאשר ארבעה מכל עשרה (40%) מזהים כמה הישגים אך רחוק מהרצוי, לצד שליש (36%) הסבורים שהושגו חלק גדול מהמטרות. ככל שנעים שמאלה על הציר האידאולוגי, רמת הביקורת מחריפה: במרכז ובשמאל-מרכז רוב המשיבים סבורים שהתוצאות רחוקות ממה שישראל רצתה (51% ו-45% בהתאמה), כאשר שיעור הטוענים שהמלחמה פגעה במדינה עומד על שמינית במרכז ועולה לחמישית בשמאל-מרכז. בקצה השמאלי של המפה שורר קונצנזוס שלילי: רוב (55%) קובעים כי המלחמה פגעה במדינה.

הערכת הציבור בנוגע להשגת מטרות המלחמה בעזה מציגה נטייה מעט חיובית יותר בהשוואה לחזיתות האחרות. מחצית מהישראלים (50%) מזהים הצלחה, לעומת שלושה מעל עשרה (29%) המזהים כמה הישגים אך סבורים כי התוצאה רחוקה ממה שישראל רצתה וחמישית (18%) הסבורים כי היו לישראל מעט מאוד הישגים או לא היו בכלל והמלחמה פגעה בה. המשיבים היהודים מפגינים רמת ביטחון גבוהה יותר בנוגע לעזה כשאר רוב (52%) מזהים הצלחה, שליש סבורים שההישגים לא קרובים למה שישראל רצתה ו-14% הטוענים למעט הישגים או פגיעה. מנגד, הציבור הערבי מציג חלוקה מבוזרת יותר: 40% מזהים הצלחה, 16% מזהים הישגים חלקיים, ואילו שליש קובעים כי היו מעט מאוד הישגים או שהמלחמה הזיקה לישראל.

בימין תחושת ההישג היא חזקה יותר, כאשר שלושה רבעים מהמזהים עצמם “ימין” ושישה מכל עשרה מהמזהים עצמם “ימין-מרכז” מזהים הצלחה ממשית במערכה. במרכז ובשמאל-מרכז העמדה הדומיננטית נוטה לספקנות, כאשר הקבוצה הגדולה ביותר סבורה שהושגו כמה הישגים אך המצב רחוק ממה שישראל רצתה (40% ו-54% בהתאמה). בקצה השמאלי המגמה מגיעה לשלילה מובהקת של הישגי המלחמה בעזה.

בהמשך לשאלת ההישגים בעזה, בחנו מה הישראלים חושבים שיקרה לשלטון חמאס בסוף המלחמה בעזה (שאולי כבר הסתיימה). בהשוואה לשנה שעברה, נרשמה עלייה משמעותית בשיעור הסבורים כי שלטון חמאס ימשיך להתקיים כפי שהוא – מ-27% ביוני 2025 ל-42% בחודש הנוכחי, בעוד ששיעור המאמינים כי שלטון חמאס יופל ולא יתקיים יותר נחתך כמעט בחצי, מ-30% ל-17%. באופן דומה לשנה שעברה, גם החודש שליש (30%) מהישראלים מעריכים כי שלטון חמאס ימשיך להתקיים בשם אחר. במיוחד בקרב המשיבים היהודים חלה עלייה משמעותית בהערכה כי חמאס ישמור על שלטונו (מ-23% ל-43%) לצד צניחה באמונה כי יפול ולא יקום יותר (מ-34% ל-18%). בשונה מהמגזר היהודי, הציבור הערבי מציג יציבות בין השנים, כאשר 40% מעריכים כי שלטון חמאס ימשיך להתקיים, רבע (25%) סבורים שימשיך בשם אחר, ו-15% מאמינים כי השלטון יופל.

קיים קשר ישיר בין מיקום אידאולוגי לבין הערכת הסיכוי להפלת חמאס, כאשר תפיסת ההכרעה המלאה מרוכזת בימין באופן כמעט בלעדי, בעוד שבמרכז ובשמאל ההערכה היא כי יעד זה של ישראל לא יושג. שליש מהמזדהים כימין מעריכים כי חמאס יופל ולא יתקיים יותר, לעומת רבע הסבורים שימשיך להתקיים ושליש הסבורים שימשיך בשם אחר. בימין-מרכז רמת האופטימיות נחלשת, כאשר רק חמישית מאמינים בהפלת השלטון, שליש צופים המשכיות בשם אחר, והקבוצה הגדולה ביותר (44%) סבורה כי חמאס ימשיך להתקיים במתכונתו הנוכחית. ככל שנעים שמאלה, הציפייה להפלת חמאס נעלמת כמעט כליל: במרכז ובשמאל-מרכז נרשם שיעור זהה וזניח של 4% בלבד המאמינים בהפלת השלטון, מול שני שליש (62%) בשני המחנות המשוכנעים כי חמאס ימשיך להתקיים. בקצה השמאלי המגמה מגיעה לשיאה, כאשר שיעור אפסי מאמינים כי שלטון חמאס יופל, חמישית סבורים שימשיך להתקיים בשם אחר, ורוב של שלושה רבעים מהמשיבים (74%) קובעים כי ארגון חמאס ימשיך להתקיים.

הערכת הציבור הישראלי בנוגע לאפשרות הקמת יישובים יהודיים ברצועת עזה משקפת יציבות גבוהה בהשוואה לשנה שעברה ונטייה של רוב הישראלים לשלול תרחיש זה. שני שליש (65%) מהציבור הישראלי מעריכים כעת כי ישראל לא תקים יישובים יהודיים בתוך הרצועה, בעוד שרבע (25%) צופים הקמת יישובים בטווח של שנתיים-שלוש (18% במקומות הסמוכים לגבול ו-7% בעומק השטח). בפילוח המגזרי, עמדה זו דומיננטית עוד יותר בקרב הציבור היהודי, שבו רוב (69%) סבורים כי לא יוקמו יישובים, 18% צופים התיישבות סמוכת גבול, ורק 6% מאמינים בהקמת יישובים בעומק השטח. במגזר הערבי נרשמה השנה מגמת עליה בשלילת התרחיש: שיעור המעריכים כי ישראל לא תקים יישובים ברצועה עלה מ-41% ביוני 2025 ל-48% החודש, בעוד ששיעור המאמינים בהקמת יישובים בעומק השטח ירד מ-22% ל-15%.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית מציג קונצנזוס רחב השולל את היתכנות המהלך במרכז ובשמאל, לעומת פיצול ניכר במחנה הימין. במרכז ובשמאל שוררת תמימות דעים כמעט מוחלטת כי ישראל לא תקים יישובים ברצועה, עם 91% בשמאל-מרכז, 80% במרכז ו-74% בשמאל. בימין-מרכז נרשמת מגמה דומה, שבה רוב גדול של 79% מעריכים כי לא יוקמו יישובים, 12% צופים הקמה סמוך לגבול ושיעור אפסי בלבד סבורים שיקומו ישובים בעומק השטח. מנגד, מחצית מהמזהים עצמם “ימין” שותפים להערכה הכללית כי ישראל לא תקים יישובים יהודיים, אולם נתח משמעותי של 46% סבורים כי המהלך אכן יתרחש בטווח של שנתיים-שלוש, כאשר 36% צופים התיישבות במקומות הסמוכים לגבול ו-10% מאמינים בהקמת יישובים בעומק השטח.

בחינת תחושת הניצחון של הציבור הישראלי במערכה הרב-חזיתית החודש מלמדת על התייצבות העמדות ברמת שפל יחסית, הממשיכה את המגמה של החודש הקודם (בהקשר זה יש לציין שוב כי הסקר נערך לפני ההודעה הסופית על ההסכם ארה״ב-איראן, והתבטאויות הנשיא דונלד טראמפ שנלוו אליו). שני שלישים מהציבור הישראלי אינם חשים שישראל מנצחת: למעלה משליש (38%) מבטאים תחושת ניצחון בדירוג נמוך, בעוד שרבע אוחזים בעמדת ביניים, ורק 37% שותפים לתחושת ניצחון – נתונים כמעט זהים לנתוני סקר מאי.

אחרי כמה חודשים שבהם לא בחנו את האמון של הישראלים בראש הממשלה בנימין נתניהו, נרשמה החודש תמונת מצב יציבה ומקוטבת, השומרת על המגמות שתועדו בסוף שנת 2025. החודש נרשם פיצול כמעט שווה בציבור הכללי בין אלו המביעים אמון בראש הממשלה לבין אלו השוללים אותו: ארבעה מכל עשרה ישראלים (40%) מעידים על רמת אמון גבוהה, המתחלקת באופן שווה בין 20% המדווחים על אמון “מאוד גבוה” ו-20% המדווחים על אמון “די גבוה”. מנגד, למעלה ממחצית מהציבור (58%) מביעים חוסם אמון בנתניהו, כאשר רובם המוחץ נוקטים בעמדה הביקורתית והנחרצת ביותר – 44% מעידים על אמון “מאוד נמוך” בראש הממשלה, בעוד ש-14% הנותרים מגדירים את רמת האמון שלהם כ”די נמוכה”. השוואה לנתוני דצמבר 2025 מחדדת את היציבות היחסית בעמדות הציבור, עם שינויים מינוריים בלבד שאינם חורגים מטווח של אחוזים בודדים, נתון שיכול להעיד על התקבעות תפיסת מנהיגותו של נתניהו בקרב המחנות השונים בחברה הישראלית.

בחינת רמת האמון של הציבור הישראלי בדונלד טראמפ חושפת נסיגה מובהקת באמון הציבורי, המאופיינת בירידה חדה בציון המקסימלי ובעלייה במדדי השלילה. החודש רק שמינית (12%) מהישראלים מעידים על “אמון רב” בטראמפ – נתון המהווה ירידה משמעותית לעומת 21% שנרשמו בחודש מאי, ורחוק מאוד מנקודת השיא שנמדדה במרץ האחרון (34%) ימים ספורים אחרי תחילת מבצע “שאגת הארי”. הקבוצה המובילה במדגם ממשיכה להיות אלו האוחזים ב”אמון מסוים” עם 45% (עליה קלה מ-41% במאי – כאמור, כל זה טרום ההסכם עם איראן). מנגד, חוסר האמון המוחלט מתחזק: שיעור הישראלים המצהירים כי “אין לי אמון” בטראמפ עלה ל-37% החודש, בהשוואה ל-32% בחודש הקודם. הנתונים שנרשמו החודש דומים להפליא למגמה הכללית שנרשמה בנקודת הזמן הנוכחית אשתקד (יוני 2025: 12% אמון רב, 46% אמון מסוים ו-38% אין אמון), דבר שיכול להצביע על תנודתיות מחזורית בעמדות הציבור הישראלי, המגיב ברגישות להתפתחויות הפוליטיות והדיפלומטיות.

הציבור הישראלי מודאג ממצב הלכידות החברתית בישראל. זו דאגה עמוקה, נרחבת ויציבה בשנים האחרונות, כאשר רוב גדול מעיד על דאגה לעתיד החברה. החודש שלושה רבעים מהישראלים (78%) אמרו שהם מודאגים ממצב הלכידות. מנגד, רק חמישית (19%) אינם שותפים לדאגה. מבט על שלוש השנים האחרונות חושף יציבות ברמת הדאגה הגבוהה של הישראלים. תחושת השבר החברתי הפכה למאפיין קבוע ומובנה בתודעה הציבורית. היהודים מציגים את רמת הדאגה הגבוהה יותר, כאשר שמונה מכל עשרה מהם חשים דאגה מהמצב. בקרב הערבים נרשמת החודש תמונה מתונה במעט אך עדיין שלילית: למרות שרמת הדאגה הכללית עומדת על שלושה רבעים, רובם נוקטים בעמדת הביניים “אני די מודאג/ת” (40%), בעוד ששיעור המדווחים על דאגה חריפה נמוך בהשוואה ליהודים ועומד על 32%. בבחינת המגמה לאורך זמן בקרב המשיבים הערבים, ניכר כי לאחר התמתנות מסוימת ברמות הדאגה הכוללות שנרשמה אשתקד, החודש התקבעו העמדות על שיעור זהה של מודאגים.

בפילוח אידאולוגי נרשם כי הדאגה בנוגע ללכידות החברתית בישראל מתחזקת ככל שנעים שמאלה. בקצה הימני של המפה, נרשמת העמדה המתונה ביותר, שבה הקבוצה המובילה היא של מי שאומרים “די מודאגים” (40%), לצד חמישית (22%) “מאוד מודאגים”, ושליש (36%) שאינם מודאגים כלל או די לא מודאגים. מגמה זו משתня כבר בימין-מרכז, שם רמת הדאגה הכוללת מזנקת ל-84% והתשובה הדומיננטית הופכת ל”מאוד מודאגים” (47%). במרכז ובשמאל-מרכז רוב גדול מדווחים על דאגה עמוקה (67% ו-72% בהתאמה), ושיעור הלא-מודאגים צונח לאחוזים בודדים.

כמו בשנה שעברה, החודש בחנו שוב גם איזה מתח בין קבוצות שונות הישראלים מזהים כזה שהכי משפיע על הלכידות. בעוד שהשסע הפוליטי נותר הגורם המשפיע ביותר, חלה עלייה בשיעור הסבורים כי השסע הדתי-חילוני דומיננטי. בקרב כלל הישראלים, המתח בין ימין לשמאל מוביל עם 46%, אך מדובר בירידה ניכרת לעומת שנה שעברה (56% ביוני 2025). מנגד, חלה עלייה משמעותית בשיעור התופסים את המתח בין דתיים לחילונים כמרכזי, שעלה ל-32% (שיא של שלוש שנים, לעומת 20% ביוני 25). פילוח מגזרי מציג פערים בתפיסות: בציבור היהודי, מחצית (52%) מזהים את המתח הפוליטי כמשפיע ביותר ושליש (36%) מצביעים על המתח הדתי-חילוני (עלייה מ-23% בשנה שעברה), בעוד שהמתח הלאומי (יהודים-ערבים) נתפס כזניח ועומד על 3% בלבד. לעומת זאת, בקרב המשיבים הערבים, השסע הלאומי בין יהודים לערבים נותר הדומיננטי ביותר בפער ניכר עם 44% (המשך מגמת ירידה מ-55% ב-2024 ו-50% ב-2025), כאשר במקביל נרשמה גם אצלם עלייה בזיהוי של השסע הדתי-חילוני כמשמעותי. (18% השנה לעומת 9% בשנה שעברה).

בחודש מאי פורסם מטעם ראש הממשלה סרטון בשם “אבא, אמא – אני ביביסט”. הסרטון עורר סערה ציבורית, כשהציג סיטואציה שבה צעיר “יוצא מהארון” הפוליטי בפני הוריו אנשי השמאל ומתוודה על היותו תומך נתניהו – מהלך המלווה בחשש כבד מתגובת סביבתו הקרובה. בחנו החודש האם הישראלים סבורים שימנים אכן מתביישים לחשוף את עמדתם בסביבה שלהם. מהנתונים עולה כי הסרטון תיאר תופעה שהישראלים מניחים את קיומה: רובם (59%) מסכימים כי יש תופעה של אנשי ימין המתביישים להצהיר על עמדותיהם בפני סביבתם. מנגד, שליש (32%) סבורים כי תופעה זו כמעט ולא קיימת או לא קיימת כלל. בקרב הערבים שיעור הסבורים כי כמעט ואין ישראלים בעלי עמדות ימין שמתביישים להגיד זאת או בכלל אין כאלה (39%) – גבוה מאשר שיעור היהודים הסבורים כך (29%).

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית חושף פער גדול בין המחנות הפוליטיים, הממחיש כיצד חוויית הבושה נתפסת כעובדה בעיקר במחנה הימין עצמו. בקרב המשיבים המגדירים עצמם כ”ימין”, רוב גדול (85%) משוכנעים כי ישנם תומכי ימין המתביישים לחשוף את עמדותיהם. תפיסה זו נותרת חזקה מאוד גם בימין-מרכז, שם שני שלישים מהמשיבים (66%) מזהים קושי חברתי כזה. מנגד, ככל שנעים שמאלה על הציר האידאולוגי, ההכרה בקיומה של בושה חברתית של אנשי הימין פוחתת בהדרגה: במחנה המרכז 41% מזהים את קיומה של התופעה (אל מול 42% השוללים אותה), ובמחנות השמאל-מרכז והשמאל הרוב הגדול קובע כי כמעט או בכלל אין אנשי ימין המתביישים בעמדותיהם (64% ו-51% בהתאמה).

פרישה דומה של תשובות, אך בעוצמה נמוכה משמעותית, נרשמת גם ביחס לשאלה ההפוכה: האם יש תומכי שמאל שמתקשים לחשוף את עמדתם בסביבה החברתית שהם חיים בה. מקרב כלל הישראלים, קרוב למחצית מהמשיבים (46%) סבורים כי יש אנשי שמאל המתביישים להצהיר על עמדותיהם, למול 45% השוללים את קיומה של התופעה. פילוח מגזרי מראה כי בעוד שבקרב הציבור היהודי הדעות חלוקות באופן שווה (45% מזהים בושה חברתית לעומת 48% ששוללים אותה), במגזר הערבי התחושה נוטה לקיומו של קושי חברתי: מחצית מהמשיבים הערבים (53%) מעריכים כי ישנם אנשי שמאל המתביישים לחשוף את עמדותיהם, ורק שליש (30%) סבורים שאין כאלה.

פילוח הממצאים לפי השקפה פוליטית מציג שוב קשר הדוק בין השיוך האידאולוגי של המשיב לבין זיהוי תחושת הבושה, כאשר הפעם ישראלים בקוטב מהמרכז ושמאלה הם שמדווחים על חוויית הבושה בעוצמה הגבוהה ביותר. בקצה השמאלי של המפה, רוב (80%) מעידים כי תומכי המחנה שלהם מתביישים להביע את עמדתם. תפיסה זו נותרת דומיננטית גם בשמאל-מרכז (69% מזהים קושי לעומת 23% ששוללים), ואף במחנה המרכז היא עמדת הרוב עם 54%. מנגד, כאשר נעים ימינה על הציר הפוליטי, ההכרה בקושי של תומכי השמאל יורדת: בימין-מרכז 53% שוללים את קיומה של התופעה, ובימין שני שלישים (67%) קובעים כי אין אנשי שמאל המתביישים בעמדותיהם (38% כמעט אין ו-29% בכלל אין). למעשה, 85% מהמזדהים כימין מדווחים על בושה אצל אנשי ימין, ו-80% מהמזדהים כשמאל מדווחים על בושה אצל אנשי שמאל. אך העובדה שהימין גדול מספרית הרבה יותר מהשמאל באה לידי ביטוי בתוצאה הכללית.

כמו בשנה שעברה בחנו החודש כמה חשוב לישראלים שהמדיניות של ישראל תהיה ״כמו שהם רוצים״. כאשר 0 מסמן – “לא חשוב בכלל” ו־10 מסמן “חשוב מאוד” – הממוצע של התשובות לשאלה “כמה חשוב לך שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שאת/ה רוצה” עומד על 7.92. כלומר, מרבית הישראלים מעידים כי חשוב להם שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שהם רוצים. ממוצע זה גבוה מעט ביחס לממוצע שנרשם בשנתיים האחרונות בשאלה זו (7.47 בשנת 2024 ו-7.49 בשנת 2025). בקרב היהודים נרשם ממוצע גבוה יותר (8.2) ביחס לזה שנרשם אצל הערבים (6.81). בשתי הקבוצות הממוצע שנרשם השנה גבוה מזה שנרשם בשנתיים הקודמות.

הממוצע בקרב המשתייכים לקבוצות הנמצאות בקצוות המפה הפוליטית גבוה מזה של אלו הנמצאות במרכז המפה הפוליטית. כלומר, למשתייכים לקבוצות האידיאולוגיות “שמאל” ו”ימין” חשוב יותר שהמדיניות של ישראל תהיה כמו שהם רוצים, מאשר למשתייכים לקבוצות “שמאל-מרכז”, “מרכז” ו”ימין-מרכז”. ביחס לשנתיים הקודמות, כלל הקבוצות האידיאולוגיות הקשיחו את עמדותיהן, מגמה שונה מזו שנרשמה בשנה שעברה, אז נרשמה עלייה רק בקרב הקבוצות בקצוות ואילו קבוצות המרכז התרככו מעט.

בשאלה דומה הנוגעת לחשיבות שהמשיבים רואים לאחדות בחברה הישראלית – הממוצע עמד על 7.91. זו עלייה קלה ביחס לשנה שעברה שבה הממוצע עמד על 7.83. מעניין לציין כי מגמה זו נרשמה השנה רק בקרב הערבים. עם זאת, הממוצע של היהודים בשאלה זו גבוה מזה של הערבים, כלומר, הם רואים ערך גדול יותר באחדות מאשר הערבים. בחלוקה אידאולוגית חלה ירידה קלה בממוצע של כלל הקבוצות האידאולוגיות, מלבד קבוצת ה”שמאל” שבה נרשמה עלייה קלה.

בהמשך לשאלות אלה, בחנו החודש גם מספר שאלות על פשרות שהמשיבים מוכנים לעשות כדי לחזק את הלכידות. המשיבים התבקשו למקם את עמדתם על סקלה שבצידה האחד ״מקסימום אחדות בחברה״ (ופחות ייצוג לעמדות שלהם) – ובצידה השני ייצוג מקסימלי למדיניות שהם רוצים (במחיר של פחות לכידות בחברה).

השנה נמשכה מגמת ההתחזקות של רצון הישראלים שהמדיניות תתאם את עמדותיהם, גם כשהמשמעות היא פחות לכידות בחברה הישראלית. שינוי זה נרשם רק בקרב יהודים ואילו בקרב הערבים נרשמה מגמה הפוכה. ככל שמתקדמים מקבוצות הקצה (ימין – הקבוצה הגדולה בישראל, ושמאל – הקטנה בישראל) לכיוון המרכז (ימין-מרכז, מרכז, שמאל-מרכז), עולה הרצון של המשיבים בלכידות ועולה הנכונות לוותר לשם כך על עמדות.

‏עכשיו נסה למקם את הסמן על המקום שהוא בעיניך האיזון הנכון בין הרצון שלך שהמדיניות תהיה כמו שאתה רוצה‏,‏ לבין הרצון שלך שבחברה הישראלית תהיה אחדות. ‏(‏כלומר‏,‏ ככל שתשים את הסמן בכיוון העמדות שלך תהיה פחות אחדות‏,‏ וככל שתשים אותו בכיוון אחדות המדיניות תהיה פחות לפי העמדות שלך‏)‏

לאחר ששאלת האיזון בין מדיניות ללכידות נבחנה באופן עקרוני, פנינו לבחון אותה ביחס לכמה נושאים ספציפיים. כלומר, כמה חשוב שהמדיניות בנושא מסוים תהיה בהתאם לאידיאולוגיה של המשיב – לעומת האפשרות שהמדיניות תהיה פחות לפי עמדתו אבל תביא ליתר לכידות חברתית. בשאלה על הסוגייה של יחסי ישראל והפלשתינים המשיכה השנה מגמת הירידה בנכונות של ישראלים לוותר על מימוש עמדותיהם לטובת לכידות חברתית. ירידה זו נרשמה גם היא רק בקרב היהודים ואילו בקרב הערבים נרשמה עלייה במידת הנכונות לביצוע פשרות בהקשר הפלשתיני לצורך יצירת לכידות.

בדומה לשאלה הקודמת, גם בשאלה זו, ככל שמתקרבים למרכז המפה האידאולוגית, עולה הרצון באחדות גם במחיר של פשרה מדינית או אידיאולוגית. בקרב המזהים עצמם “שמאל” נרשם הציון המעיד על הרצון הכי מובהק במימוש מדיניות גם על חשבון לכידות (2.46-), כלומר הם הקבוצה שהכי פחות מוכנה להתפשר על המדיניות בנושא ישראל והפלשתינים לטובת לכידות חברתית. אחריה באה קבוצת ה”ימין” (2.42-), שגם בה נכונות נמוכה לוותר על עמדות לטובת לכידות.

באותו אופן, בחנו גם את הרצון לממש עמדות באופן מלא לעומת הנכונות להתפשר על מדיניות לטובת לכידות – בהקשר ל״יחסי הממשלה ומערכת המשפט״. ביחס לשנה שעברה חלה ירידה במידת הנכונות של הישראלים להתפשר בהקשר זה. בדומה לשאלות הקודמות בנושא – גם כאן מגמה זו נרשמה רק בקרב היהודים ואילו בקרב הערבים נרשמה המגמה ההפוכה – נכונות גבוהה יותר להתפשר בנושא יחסי הממשלה ומערכת המשפט, על מנת שבחברה הישראלית תהיה יותר אחדות.

הסכסוך הישראלי-פלשתיני נותר השיקול המוביל (26%) בבחירה של ישראלים לאיזה מחנה פוליטי הם משתייכים, אך נושא זה איבד מעט מחשיבותו ביחס לשנה שעברה (30%). במקביל, נרשמה עלייה קלה בחשיבותם של ״החזון התרבותי״ ו״החזון הדתי״ כאלה שמובילים ישראלים להזדהות עם מחנה פוליטי מסויّم. בפילוח המגזרי ניכר כי בקרב הציבור היהודי חלה תזוזה לאורך שלוש השנים האחרונות: משקלו של הנושא הישראלי-פלשתיני ירד ב-4% והנושא הכלכלי איבד 5%, בעוד שהחזון הדתי רשם עלייה. מנגד, במגזר הערבי נרשמה מגמה הפוכה של עלייה במידת החשיבות שמוקנית לנושא הישראלי-פלשתיני, שהפך לשיקול המרכזי המוביל לצד הנושא הכלכלי. עוד מעניין לציין כי שיעור המשיבים הערבים שבחרו באפשרות “אף אחד מאלה” נותר גבוה, אך רשם ירידה מ-37% ל-29%.

בחינת הגורמים המגדירים את השיוך למחנה ה”ימין” בעיני הציבור הישראלי חושפת הסכמה רחבה וגורפת כי סוגיית הליבה המדינית – ההתנגדות להקמת מדינה פלשתינית – היא סממן הזהות המרכזי והחשוב ביותר של המחנה, בעוד שיתר המאפיינים הפוליטיים, המשפטיים והפרסונליים זוכים למשקל נמוך ומבוזר בהרבה. בקרב כלל הישראלים, התנגדות למדינה פלשתינית מובילה בפער עצום עם 64% (ומגיעה לשיא של 69% בקרב הציבור היהודי ו-45% בקרב הערבים), כאשר במקום השני והשלישי ניצבות ההתנגדות לישיבה עם מפלגות ערביות (29%) והתמיכה ברפורמה המשפטית המקורית (32%). בקרב המזהים עצמם “ימין” ההגדרה העצמית נשענת על שלוש רגליים אידאולוגיות: התנגדות למדינה פלשתינית (79%), תמיכה ברפורמה המשפטית (54%) והתנגדות לשותפות קואליציונית עם מפלגות ערביות (35%). מנגד, מעמדו של ראש הממשלה נתניהו כסמל זהות של הימין נתפס כחשוב במיוחד להגדרת הימין דווקא בעיני מי שאינם תומכי ימין.

בעוד שבימין רק עשירית תופסים את התמיכה בהמשך כהונתו של נתניהו כמאפיין מגדיר של איש ימין אמיתי (ו-19% בימין-מרכז), דווקא במחנות השמאל-מרכז (38%) והשמאל (45%) נוטים לייחס לימין אופי פרסונלי הממוקד בתמיכה בנתניהו. נתונים דומים נרשמו גם ביחס להתנגדות לוועדת חקירה ממלכתית וההתנגדות לישיבה עם ערבים בקואליציה. סוגיות כלכליות וסקטוריאליות, כמו הורדת מיסים או תמיכה בבחורי ישיבות, נותרות בשולי הגדרת הזהות הימנית עבור כלל המחנות.

נתוני סקר יוני של המכון למדיניות העם היהודי נאספו בין התאריכים 2-8.6.2026 איסוף הנתונים במגזר היהודי באמצעות הפאנל של אתר המדד (547 משיבים), ובמגזר הערבי באמצעות חברת אפקאר (225 מרואיינים, כמחציתם אינטרנטי ומחציתם טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו על פי הצבעה ודתיות כדי לייצג את עמדת אוכלוסיית הבוגרים בישראל. שמואל רוזנר ונח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ׳ דוד שטיינברג.