ישראל מעולם לא רצתה להפוך לישראלית. מה הייתה יכולה להיות המשמעות של להפוך לישראלית? המשמעות הייתה כינון תרבות משותפת עשירה דייה כדי לשמש נקודת מפגש בין יהודים ובין לא־יהודים. הדברים האלה היו מחזקים את הדמוקרטיה, ולמרבה האירוניה – גם את היהודיוּת.
מיום הקמתה מנסה ישראל לרבֵּעַ את המעגל; להיות יהודית ודמוקרטית בתקווה להשיג את מה שכל מדינה רוצה להשיג: ליצור מסגרת משפטית אוניברסלית, שהיא מכילה ושוויונית ובה בעת נותנת לאנשים החיים בה את ההרגשה שהם קהילה היסטורית החולקת גורל משותף. אבל בואו נודה על האמת: ישראל נכשלה, גם אם הכישלון מפואר.
מדוע נכשלה ישראל כישלון כל כך נחרץ? יהודים נרדפו, נודו ונרצחו גם בשל היותם חלק מדת וגם בשל היותם חלק מעַם. משום כך הייתה הציונות נחושה בשאיפתה לספק בית לאומי וריבונות מדינית הן לשייכים לדת היהודית והן לשייכים לעם היהודי. היא התכוונה לספק להם בית לא כאתנוקרטיה אלא כדמוקרטיה, כמבנה שלטוני המייצג את כל האנשים החיים בשטח מסוים, על כל הרבגוניות והמורכבות שלהם. ואולם לא עלה בידה לעשות זאת מכיוון שהאזרחות, בייחוד זו שהמדינה מעניקה לעולים החדשים, הייתה תלויה במידה כה רבה בשאלה "מיהו יהודי?".
ואולם העמים שמדינות עשויות מהם הם ישויות מורכבות. בישראל המורכבות הזאת נחלקת לשניים: המדינה הוקמה בשטח שחיים בו ערבים. מסיבות שאיננו יכולים לקבלן, אבל כן יכולים להבינן, הערבים הודרו מלכתחילה מן ההגדרה של המדינה היהודית. היות שישראל נועדה להיות הבית הלאומי של היהודים שנרדפו באופן כה מזעזע, המדינה שבדרך הייתה חייבת לאשר ולאשש את העמיוּת שלה. המורכבות השנייה מאיימת לא פחות, שכן הגדרת האנשים שהמדינה אמורה לייצג היא חמקמקה, רבת פנים ושנויה במחלוקת קשה. להלן אתמקד במורכבות השנייה. ברור כמובן שיש לה השלכות רבות עוצמה על המורכבות הראשונה.
*
מה הופך אדם שהוא בן שבט האשָנְטי, בן שבט הטוטסי או בן העם היהודי למה שהוא? כלומר, מה מקנה לו את זהותו? לשאלה זו תשובה אובייקטיבית ותשובה סובייקטיבית (Appiah, 2018). זהות אפשר לבסס על קריטריונים אובייקטיביים, כגון מוצא או ייחוס אבות (למשל, ניתוחי די־אן־איי מראים כי רוב היהודים מוצאם מהמזרח התיכון) או על אורחות חיים (לדוגמה, סגידה לאותו אל באותה שפה); זהות יכולה להיקבע גם על פי הזדהות סובייקטיבית של פרטים עם קבוצה (רות המואבייה היא הדוגמה הפרדיגמטית לכך). לפעמים קבוצות שמות דגש על הממד האובייקטיבי בזהותן, בייחוד כשהן רוצות למנוע חדירת זרים לקבוצה. כך למשל, החל מן המאה השנייה לספירה הכריעה היהדות הרבנית, ואף פסקה, כי יהודיותו של תינוק תיקבע על פי אימו (Cohen, 1985). בעשותם כך הכניסו הרבנים ממד מעין־אובייקטיבי להגדרה של יהודיות. קשרי דם (שנעשו דרך חשיבה מרכזית באירופה של ימי הביניים בנושא של גבולות קבוצה וזהות קבוצתית) נהיו הגורם העיקרי בחשיבה על השתייכות לעם היהודי. פרימו לוי סיפר שכאשר הגיע למחנה הריכוז, היהודים האשכנזים לא ראו בו יהודי משום שלא דיבר יידיש (Levi, 1995). במקרה הזה השפה שימשה הקריטריון המעין־אובייקטיבי להשתייכות לעם. בעיניהם הוא באמת לא היה יהודי. לעומת זאת, האנוסים (יהודים שהומרו בכפייה לנצרות בספרד) קיימו כלפי חוץ את המנהגים הקתוליים אך בתוכם הרגישו יהודים, ובכך גילמו את ההגדרה הסובייקטיבית של יהודיות. בדומה לכך אנשים יכולים לטעון להשתייכותם לנצרות באמצעות הזדהות סובייקטיבית בלבד. לעיתים קרובות ההגדרות האובייקטיביות של זהות אינן תואמות את ההגדרות הסובייקטיביות ומעלות שאלות, מתחים וקשיים בהתנהלות בעניין זה. לעיתים תכופות פחות הן חופפות באופן מושלם כמעט, כמו במקרה של החברה החרדית.
המודרניוּת סיבכה את המתחים הללו עוד יותר. התרת הקשר שבין היהודיוּת לבין הדת חשפה הן את הרב־ממדיות של העם היהודי הן את השרירותיות של ההגדרות המוקדמות של הרבנים. יהודים באים ממגוון מוצאים אתניים. למשל, הם עשויים להיות מקבוצות אתניות ערביות או אירופיות, מה שנהוג לכנות מזרחים (ספרדים) או אשכנזים; הם עשויים להשתייך ללאומים שונים, דוגמת היהודים האמריקאים והיהודים הצרפתים, שאינם דוברים אותה שפה ואינם חולקים אותה תרבות; הם יכולים להיות מגזעים שונים (לבנים, שחורים, אסייתים) וגם מגזע לא מוגדר (יהודים נחשבו לא־לבנים במשך רוב שנותיה של המאה העשרים). הם גם יכולים לעבוד את האל בדרכים רבות ושונות, כפי שמעידה קשת הזרמים הרחבה למן הרפורמים ועד לחרדים. ריבוי הממדים הזה הופך את היהדות לעשירה ומגוונת, אך גם לקשה במיוחד להגדרה. לפיכך, כשמדינת ישראל הייתה צריכה להחליט למי להעניק אזרחות, היא בחרה בהגדרה האובייקטיבית של הרבנים.
*
ישראל רצתה להשיג מה שכל מדינה רוצה להשיג: היא רצתה לבנות מוסדות הוגנים ולעצב תרבות לאומית שתחבר יחד את כל אזרחיה, על כל המגוון שלהם. נוסף על כך היא רצתה להיות מדינת מקלט לכל היהודים הנרדפים בעולם (רק לארמניה יש היום יחסים דומים עם התפוצות שלה). רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם עשו מאמץ לבסס קריטריונים אובייקטיביים לאזרחות, אך הן לא ניסו לאפיין את הזהות של הקבוצה והניחו לה להתפתח מתוך מכנים משותפים ותרבות לאומית. אבל ישראל עשתה בדיוק זאת: זמן קצר אחרי הקמתה היא שאלה במפורש מיהו יהודי, מתוך רצון להבהיר במידת מה את העמימות בקרב האוכלוסייה המגוּונת שלה. בשנת 1958 פנה ראש הממשלה דוד בן־גוריון ל־51 אישי ציבור מלומדים (כולם גברים!) ושאל אותם מיהו יהודי. במילים אחרות, מי זכאי לחיות בתחומי ישראל במסגרת חוק השבוּת. הייתה זו תגובה מוזרה של רפלקסיביות, שהעידה הן על הבלבול ששרר בעניין הזהות היהודית והן על השאיפה לפזר את הערפל. פעולה זו גם הראתה עד כמה המדינה תלויה בהגדרה מראש של מיהו יהודי, שנתפסה כמקבילה לזהותה של המדינה עצמה. ככל הידוע לי, אין עוד מדינה בעולם שבחנה באופן רשמי, ישיר ומפורש כזה את ההגדרה של האנשים שאמורים להיות אזרחיה. מי יכול להגדיר מיהו או מהו צרפתי או אמריקאי? ההגדרות רבות כל כך שממילא הן אינן רלוונטיות להתנהלות של המדינה. לא כן בישראל. כאן התשובה לשאלה לא הפתיעה איש, ואכן המדינה נכנעה בסופו של דבר לרצונם של הרבנים. וכך נקבע שיהודי הוא כל מי שהממסד הרבני מגדיר אותו כיהודי – אדם שנולד לאם יהודייה או שהתגייר בגיור אורתודוקסי. לתשובה זו היו הכוח של אמת מוחלטת והעוצמה של אובייקטיביות מאחר שהרבנים הכריזו כי להיות יהודי הוא עובדה, לא בחירה. הגדרה זו סתרה את תשובתו של אחד בלבד מקרב 51 הנשאלים – שופט בית המשפט העליון חיים כהן, שהותיר מקום רחב בהרבה להגדרות סובייקטיביות של יהודיות (למשל, הענקת היתר להורים להחליט אם לרשום את בנם או בתם כיהודים בעלותם לישראל).
זהויות, ככלל, הן עניין מורכב ונתון לשינויים, ויהודיוּת על אחת כמה וכמה, בהתחשב בכך שהיהודים שייכים ללאומים ולמוצאים אתניים שונים ונוקטים פרקטיקות דתיות מגוונות. המתחים בין ההגדרות האובייקטיביות והסובייקטיביות של היהודיוּת מלווים את מדינת ישראל לאורך השנים. ודוק: המתחים מן הסוג הזה אינם בלעדיים לישראל. האם הקורסיקאים הם צרפתים או, כפי שהם טוענים, עם נפרד וייחודי? האם הבסקים הם צרפתים, ספרדים או לא זה ולא זה? התשובה הנכונה לשאלה זו היא: מי יודע? תלוי את מי שואלים; תלוי באיזה תחום שיפוט מינהלי הם חיים; תלוי במי הם נלחמים. זהויות, בניגוד למה שמקובל לייחס להן, כמוהן כחולות נודדים; הן מרחבים מטושטשים וחלקלקים. משום כך רות המואבייה היא פרדיגמה לזהות: יותר מכל דמות מקראית אחרת היא הדמות שעומדת כנגד הממסד הרבני; היא מדגימה היטב כי זהות אינה דבר קבוע. אפשר לנטוש זהות, לאמץ זהות, לשאת ולתת עליה או לבחור בה באופן חופשי, והיא מתוּקפת מרגע שאחרים מכירים בה. זה מה שהופך זהויות לכל כך עשירות ונרחבות. זה מה שהופך עַם לישות חיה ונושמת. אבל יש עוד נקודה: עם כל העמימות של זהותם, הקורסיקאים והצרפתים חיים יחד, לא למרות אלא בגלל העובדה שהם הותירו את שאלת הזהות הקורסיקאית פתוחה. דווקא משום שנעמי לא ביקשה לראות את תעודת הלידה של רות, יכלה רות להצטרף לעמה של נעמי ולהינשא לבועז. כך מצליחות קבוצות לחיות יחד: על ידי קביעת עובדות בשטח, על ידי ויתור על המוני דיונים והחלטות בנוגע למה שקושר אותן ומה שמגדיר אותן. נדיר שזהות חקוקה בסלע. זו גם הסיבה שהיא פוליטית ושעושים לה פוליטיזציה. אילו בחרנו בהגדרתו של השופט חיים כהן, הייתה לנו מדינה אחרת לגמרי. בחרו בהגדרה אחת של יהודיוּת ותקבלו מדינה אחת; בחרו באחרת, והרי לכם מדינה אחרת. ההגדרות הללו הן הבניות בעלות משמעות פוליטית עמוקה. מדינת ישראל והרבנים שהגדירו מהי זהות יהודית חיים באשליה שיהודים הם ישויות בעלות תכונות ממשיות, מוגדרות ואובייקטיביות ושיש להגדירם באופן נוקשה. אבל ההפך הוא הנכון. האופן שישראל מגדירה את היהודיוּת הוא שיוצר את הישויות החיות בה. הדתיים הלאומיים ופלג חרדי מסוים, לדוגמה, הם תוצרים של מדינת ישראל.
הענקת אזרחות היא אחת הפריווילגיות החשובות של מימוש כוחה של המדינה. פריווילגיה זו מגדירה מי רשאים להיכנס לשטח המדינה, מי רשאים להישאר בו, מי יכולים ליהנות ממשאבי המדינה ומי לא; כיצד המדינה מתחברת לתושבים שאינם אזרחים; כיצד היא מותחת את הגבול בין מי שחיים בתוכה למי שחיים מחוצה לה; איך המדינה ואזרחיה מתפשטים לשטחים נוספים; באיזה אופן המדינה נפתחת לעולם; כיצד היא מחדשת את עצמה באמצעות נישואי תערובת ומיזוג של קבוצות אוכלוסייה. בפועל, ישראל בחרה בהגדרה מעורבת של אזרחות. ההגדרה התבססה על jus soli (דין הקרקע, קביעת האזרחות על פי מקום הלידה), שהרי הערבים שנשארו בארץ קיבלו אזרחות, אבל היא בעיקר התבססה על jus sunguinis (דין הדם, קביעת האזרחות על פי המוצא), שכן חוק השבות היה בלעדי ליהודים. (במדינות רבות נהוגים נהלים מעורבים בעניין האזרחות.) כאשר המדינה החליטה, לנוכח ריבוי הממדים הסובייקטיביים והאובייקטיביים של היהודיות, להניח לרבנים לקבוע את מהותה של היהודיות, היא בחרה במה שיוהאן פיכטה (מי שהעניק תוקף פורמלי ל"דין הדם") כינה "לאומיות אובייקטיבית", אשר לשיטתו הייתה מבוססת על "דם, גזע ושפה". ישראל רצתה לאומיות אובייקטיבית ומצאה אותה בהגדרה הרבנית, אבל בשינוי: רק מי שיש להם לפחות סבתא יהודייה אחת או סבא יהודי אחד זכאים ליהנות מחוק השבות (אזרחות). אלא שאותם אזרחים עצמם אינם יכולים להתחתן בתחומי המדינה אם אינם מתאימים להגדרה המסורתית של היהדות הרבנית. במילים אחרות, למדינה החילונית הייתה הזכות להגדיר מי ייכנס לתחומה ויירשם כישראלי, אבל כשהיה עליה להחליט באיזה אופן הזכות הזאת תועבר הלאה, היא החזירה את השאלה לרבנים. בדרך זו היא ייסדה משטר פוליטי ותרבותי מעורב משונה למדי, המבוסס מצד אחד על לאומיות, שכללה הגדרה רחבה ורופפת למדי של יהודיות, ומן הצד האחר על הגדרה דתית מגבילה ביותר של יהודיות ואזרחות הנשלטות בידי הרבנים, שבידיהם הופקדה הזכות החשובה ביותר של המדינה.
יש כאן שתי נקודות חשובות, אחת מובנת מאליה והשנייה פחות. ראשית, הרבנים קיבלו כוח מוחלט בתחום מכריע שהפילוסוף מישל פוקו היה משייך אותו למה שכינה "biopower rights", זכויות הקשורות בחיים עצמם כגון לידה, נישואים, גירושים ומוות. ושנית, הגדרת היהודיות המבוססת על המדינה הייתה כמובן נחותה מזו הדתית, שכן היא הקנתה פחות זכויות: הגדרת המדינה הבטיחה זכויות כלכליות ומדיניות; ההגדרה הדתית הבטיחה את כל הזכויות – מדיניות, כלכליות וגם זכויות הקשורות למהלך החיים. יצוין שהגדרת המדינה ליהודיוּת מתכתבת עם הרציונל וההיגיון החילוני של מדינה השואפת להגביר את כוחה באמצעות גידול האוכלוסייה. ההגדרה הדתית, לעומת זאת, מתכתבת עם זכות הכניסה לעַם והחברות בו על פי הגדרתו הקדומה יותר, הגדרה מגבילה מאוד שעסוקה בהדרת האחר על בסיס החזון של טוהרת העם. כך נוצרו בתוך העם היהודי שתי קטגוריות מובחנות של אזרחים, ואולי אפילו יותר.
יהודים מברית המועצות לשעבר הם מספיק יהודים בשביל להיכנס לארץ ולהיות מגויסים לצבא, אבל הם לא מספיק יהודים בשביל להיקבר כיהודים. במאמר שלו באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה קובע שוקי פרידמן: "המצב הנוכחי בו על מצחם של 1.2 מיליון ישראלים מוטבע אות קיין של ספק יהדות, ספק ישראליות, ושבו הם שק חבטות של גורמים ממלכתיים המייצגים רשמית את היהדות בישראל, הוא בלתי נסבל ודורש שינוי קיצוני" (פרידמן, 2020). ישראל לא ויתרה מעולם על ההגדרה הקדומה של יהודיות המבוססת על ההשקפה הדתית של טוהרת העם והעלימה עין מכך שזוהי הגדרה עוינת מיסודה לשני רעיונות פוליטיים: הדמוקרטיה וכוחה של המדינה.
*
במשך רוב שנותיה התפתחה היהדות כדת מיעוט אשר מסיבותיה התאולוגיות הייתה דת של זהות המכוּונת למנוע מיהודים להיטמע בקרב לא־יהודים או להידמות להם. דיני מזון מסובכים להפליא, דיני קשרי דם ודיני המרת דת סבבו סביב הניסיון לחסום את האפשרויות לעירוב של יהודים עם לא־יהודים – יעד ראוי להערכה כשמדובר במיעוט נרדף הנחוש לשמר את תרבותו. שליחותה העיקרית של היהדות מאז ומתמיד הייתה להגן על חבריה מפני התבוללות. לשם הגשמת מטרה זו ההלכה היהודית שוללת כניסת זרים לדת ואוסרת על קשרים בין יהודים ללא־יהודים, והכול על בסיס יצירת היררכיה בין בני אדם. כאשר הדברים נעשים במרחב הפרטי, אף אחת ממצוות היהדות שקוראות להתבדלות איננה אנטי־דמוקרטית. יש להן משמעות תאולוגית עמוקה (כגון קיום הברית עם אלוהים) שאנשים יכולים לאמצה לפי בחירתם. ואולם כאשר האמונות הללו עוברות למרחב הציבורי, יש לבחון את תוכנן בקפידה ולחשוף את הקונפליקט עם עקרונות היסוד של הדמוקרטיה.[1] האם דת כזאת, שגובשה כדת של מיעוט, יכולה לעבור שינוי ולהיות תרבות הרוב במדינה דמוקרטית? התשובה פשוטה: דת המפחדת באופן כפייתי מפני התבוללות, התערבבות ומגע עם האחר אינה מסוגלת לספק את הבסיס לקולקטיב דמוקרטי.
לדמוקרטיות יש שלושה מאפיינים מגדירים לכל הפחות: הן אוניברסליסטיות ומניחות כנקודת מוצא שיש שוויון בסיסי בין כל בני האדם; הן אינקלוסיביות, משום שהן שואפות לכלול באמנה החברתית את כל הקבוצות החברתיות; והן מפרידות הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, שכן רק הפרדה כזאת מבטיחה שהמדינה תשמש בוררת הוגנת במקרה של סכסוך ותסדיר את היחסים בין אוכלוסיית הרוב לבין המיעוטים. ניטרליות זו כנקודת מוצא של המדינה גם מאפשרת לה לכונן תרבות משותפת, המאפשרת לקבוצות שונות להזדהות עם הקולקטיב. גם אם הניטרליות הזאת מושגת באופן חלקי בלבד, השלום החברתי נשמר. כל הדמוקרטיות הגדולות מבוססות על ההגדרות האוניברסליסטיות האלה של בני אדם ועל הפרדת הדת מהמדינה. (ההבדלים בין האוניברסליזם האמריקאי לצרפתי אינם מסתירים את נקודות הדמיון המהותיות ביניהם מבחינה זו.) מדינה המבוססת על הגדרת זהות קדמונית של אזרחיה אינה מסוגלת לממש את שני רכיבי המפתח הללו של הדמוקרטיה.
העובדה שקשה לערבב דת עם דמוקרטיה אינה מפתיעה במיוחד. היבט מדובר פחות של מצב עניינים זה הוא שהדבר מחליש את יכולתה של המדינה לגבש תרבות לאומית, מה שמערער למעשה את כוחה שלה. המדינה הופכת לקליפה ריקה משוללת כל תוכן ממשי בידיהן של קבוצות המנצלות אותה לתועלתן – כדי לסחוט ממנה משאבים – אך אינן רואות בה מקור סמכות תרבותי ומוסרי. בסופו של דבר, אחיזה דתית שכזאת במדינה חותרת תחת עצם משמעותה וייעודה של הלאומיות.
מדוע זה קורה?
במקור הייתה הלאומיות פרויקט אוניברסליסטי במובן זה שהיא הבטיחה אחווה אופקית (Smith, 1979). הלאומיות ביטלה את החברוּת השבטית ופעלה ליצירת דגם חדש של קהילה, מעֵבר למעמד, מוצא אתני ודת. זו הסיבה שהיסטורית, הלאומיות התחברה היטב עם הדמוקרטיה. אנחנו נוטים לשכוח זאת משום שאנחנו מבלבלים בין לאומיות לבין הגרסאות הגזעניות שלה. מדינות מודרניות שאבו את כוחן מיכולתן ליצור מבנים של אחווה אופקית ומיכולתן להסדיר קונפליקטים חברתיים. מדינות דתיות מתפקדות ביעילות רק כאשר האוכלוסייה החיה תחת שלטונן היא הומוגנית ורק כאשר אין לה שום דרישות לזכויות דמוקרטיות. אבל מדינות דתיות שמחילות חוקים על קבוצות שרואות את עצמן כזכאיות ליחס שוויוני אינן יכולות שלא ליצור פיצול ועימות, משום שמדינות כאלה מצדדות בצד אחד ולכן אינן יכולות לשמש בוררות בקונפליקט חברתי, תרבותי או דתי. ולראיה: לפני חמישים שנה יכלה ישראל לתבוע את זכותה לייצג את העם היהודי כולו, בתוך הארץ ומחוצה לה. היום היא איבדה את כוחה ואת הלגיטימיות שלה בקרב רבות מהקהילות היהודיות ברחבי העולם. את הכוח שהיא צברה בכלכלה ובטכנולוגיה היא איבדה ביכולתה לייצג את העם.
ישראל מעולם לא רצתה להפוך לישראלית. זה הפרדוקס הטרגי של לאומיות שאינה מעיזה להיות לאומיות. מה הייתה יכולה להיות המשמעות של להפוך לישראלית? המשמעות הייתה שהמדינה מאפשרת למגוון ההגדרות של יהודיוּת לפרוח ולהתרחב; המשמעות הייתה כינון תרבות משותפת עשירה דייה כדי לשמש נקודת מפגש בין יהודים ובין לא־יהודים. הדברים האלה היו מחזקים את הדמוקרטיה, ולמרבה האירוניה – גם את היהודיוּת.
במקום לעודד את ריבוי הזהויות, מדינת ישראל החליטה לייסד משטר המושתת על הגדרת יהודיוּת קבועה, הנשלטת בידי הרבנות האורתודוקסית. במדינת ישראל, רות, האֵם הקדומה של המשיח היהודי, לא הייתה מורשית להינשא לבועז או להישאר בארץ לאחר שפג תוקפה של אשרת השהייה שלה.
מקורות
פרידמן, שוקי (2020, 12 בינואר). הרבנות הראשית נגד 1.2 מיליון יהודים. אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה (פורסם לראשונה בהארץ).
Appiah, Kwame Anthony (2018). The lies that bind: Rethinking identity. Profile Books.
Cohen, Shaye J. D. (1985). The origins of the matrilineal principle in Rabbinic Law. AJS Review, 10(1), 19–53.
Gorski, Philip S., & Samuel L. Perry (2022). The flag and the cross: White Christian nationalism and the threat to American democracy. Oxford University Press.
Levi, Primo (1995). Le Devoir de mémoire. Mille et une nuits.
Smith, Anthony D. S. (1979). Nationalism in the twentieth century. Australian National University Press.
פרופ' אווה אילוז היא סוציולוגית; המנהלת האקדמית של בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה (EHESS) בפריז, חברה במרכז לחקר הרציונליות ומופקדת על הקתדרה לסוציולוגיה ע"ש רוז אייזק באוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתת מחקר בכירה במכון ון ליר.
[1] אותו דבר ניתן לומר גם על האוונגליסטים בארצות הברית, המהווים איום של ממש על הדמוקרטיה בדיוק בשל מאמציהם הבלתי נלאים לחלץ את הדת מן המרחב הפרטי ולהפוך לפוסקים בקונפליקט האידאולוגי במרחב הציבורי. ראו Gorski & Perry, 2022.