חשוב שהמדינה תחזק את רכיב הישראליות, שהוא רכיב הזהות המשותף לכל האזרחיות והאזרחים, יהודים וערבים כאחד, בכל הנוגע לאופנים שבהם האזרחים תופסים את עצמם ותופסים זה את זה. על המדינה לתפוס את אזרחיה קודם לכול, או לפחות בה בעת, על פי רכיב הזהות המשותף הזה.
כל עם זכאי להגדרה עצמית בדרך של הקמת מדינת לאום. יש עם יהודי. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובה הוא מגדיר עצמו. ואולם הציונות היא תנועה לאומית יוצאת דופן. היא צמחה מחוץ לטריטוריה הלאומית. כאשר שב העם היהודי לארץ ישראל היא הייתה מיושבת. כמו כן, במחצית הראשונה של המאה העשרים היגרו ערבים ממקומות שונים במזרח התיכון לארץ ישראל. בעקבות זאת, כחמישית מאזרחי מדינת ישראל דהיום משתייכים למיעוט הלאומי הערבי, שהוא מיעוט לאומי גדול למדי, ובשטחים המנוהלים על ידי ישראל מאז 1967 חיים מיליוני פלסטינים.
יש הרואים בדמוקרטיה בעיקר פרוצדורה ליצירת מנגנונים לקבלת ההחלטות הפוליטיות של מדינות. אבל דמוקרטיה היא הרבה יותר מפרוצדורה. מכיוון שכל הליך פוליטי מייצר קבוצת רוב וקבוצות מיעוט, אי־אפשר לנתק את הצמד "דמוקרטיה ליברלית" שכן דמוקרטיה שאינה ליברלית היא כזו שבה הרוב יפגע בזכויות המיעוט. התיבה "ליברלית" אמורה לצייד אפוא את המיעוט במנגנונים להגנה על זכויותיו, ובעיקר ההכרה בזכויות הליברליות והפעלת בית משפט חוקתי להגנת אותן הזכויות, קל וחומר כאשר מדובר ב"מיעוט קבוע" כמו המיעוט הלאומי הערבי החי בישראל. לפיכך כאשר מדברים על ישראל כעל "מדינה יהודית" יש לזכור שעליה להיות גם דמוקרטיה ליברלית, ולו כדי להקנות את ההגנה הראויה למיעוט הערבי החי בה.
מכיוון שישראל צריכה להמשיך להיות מדינת הלאום של העם היהודי, הדינים החלים על ההגירה למדינה ועל ההתאזרחות בה, הנותנים עדיפות ליהודים על פני ערבים, צריכים להיוותר על מכונם. כמו כן, הפרהסיה בחלקי המדינה שרוב תושביהם יהודים צריכה לשאת אופי יהודי, למשל ימי השבתון והחגים צריכים להיות על פי לוח השנה היהודי והשילוט צריך להיות בשפה העברית.
מאז שני חוקי היסוד של 1992 – חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק־יסוד: חופש העיסוק – הפכה הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית" למעין ההגדרה הרשמית של ישראל. אבל הנוסחה הזו, עם כל חשיבותה, היא נוסחה חסרה משום שהיא אינה נותנת ביטוי לקיומו של המיעוט הלאומי הערבי בקרב אזרחי המדינה.[1] מסיבה זו הציעו המשפטן אמנון רובינשטיין וההיסטוריון אלכסנדר יעקובסון, וגם האגודה לזכויות האזרח, שבהגדרת המדינה יינתן ביטוי לכך שחלק מאזרחי המדינה משתייכים למיעוט הלאומי הערבי (יעקובסון ורובינשטיין, 2003, 195, 212, 351). אני הצעתי שישראל תגדיר עצמה "מדינה יהודית ודמוקרטית, רב־תרבותית", או, לחלופין, "מדינה יהודית ודמוקרטית, ובה מיעוט לאומי ערבי" (מאוטנר, 2008, 362). כפי שכתב יעקובסון: "השאיפה צריכה להיות שבמדינה המגשימה את זכותו של העם היהודי לעצמאות לא יהיו אזרחים שירגישו כי המדינה אינה מדינתם" (יעקובסון, 2012, 713).
הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית" יוצרת את הרושם שרכיב ה"יהודית" שבהגדרת המדינה הוא שווה משקל לרכיב ה"דמוקרטית" – כלומר ליברלית – שבהגדרה. תפיסה זו אכן עולה מן הוויכוח בעניין זה שהתקיים בין השופט אהרן ברק והשופט מנחם אלון סמוך לאחר חקיקתם של שני חוקי היסוד של 1992. ואולם תפיסה זו של מעמדם של שני הרכיבים שבהגדרת המדינה מטעה. מכיוון שמדינת ישראל רתומה למימוש החזון הלאומי של העם היהודי, המצב האמיתי שלה הוא שהרכיב הדומיננטי בחייה הוא רכיב ה"יהודית", כלומר רכיב הלאומיות היהודית, השזורה בדתיות היהודית, ושתיהן מחזקות זו את זו אהדדי. לעומת זאת רכיב ה"דמוקרטית", כלומר רכיב הליברליות של המדינה, יכול לבוא לידי ביטוי רק במידה שרכיב ה"יהודית" מוכן לסבול אותו ולהותיר לו מקום. בניסוח אחר: הלאומיות היהודית היא פרדיגמת היסוד של הקיום הישראלי, ומעמדו של הרכיב הליברלי בחיי המדינה הוא משני ושיורי. מסקנה זו עולה בבירור בין השאר משורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון באשר למעשיה של ישראל בשטחים. בית המשפט הכשיר באופן נרחב את פעולות הביטחון של המדינה בשטחים (דוגמת פיצוץ ואטימה של בתים) ומנע בעקביות כל הכרה בסרבני גיוס שסירבו לשרת בשטחים מכוח העילה של סרבנות מצפון. ולא רק זה אלא שלמרות הסברה המבוססת שעל פי המשפט הבינלאומי ההתנחלויות בשטחים הן לא־חוקיות, בית המשפט דחה בעקביות כל ניסיון לגרום לו לדון בחוקיות של ההתנחלויות. אילו פעל בית המשפט אחרת, הוא היה נאלץ לצאת נגד הפרויקט העיקרי של הלאומיות היהודית בעשורים האחרונים, היינו המשך ההחזקה בשטחים והביסוס וההרחבה של מפעל ההתנחלות בהם.
אין בישראל צורת קיום יהודית אחת; יש מגוון של צורות חיים יהודיים. גרשום שלום כתב שלא היה לאורך ההיסטוריה מופע אחד, מהותני, של היהדות, אלא צורות שונות של קיום יהודי (ראו למשל, שלום, 1982, כרך א, 29–30). ומשה הלברטל כתב שיהודיות "היא הרחבה של הקטגוריה של משפחה, וכפי שויטגנשטיין טוען, בין בני משפחה יש רק דמיון משפחתי, לא מהות אחת שהם מופעים שונים שלה". והוסיף: "המופעים ההיסטוריים העכשוויים של יהודיות אינם מאפשרים סינתזה מהותנית ואחידה" (הלברטל, 2002, 246–247). אם מצרפים לעובדת הפלורליזם היהודי הזה את עובדת קיומו של המיעוט הלאומי הערבי במדינה, כי אז מבינים עד כמה חשוב לשמר את הערכים הליברליים בחייה של מדינת ישראל.
הליברליזם יוצא מנקודת מוצא של ריבוי הטוב, היינו ריבוי של דרכי חיים אפשריות, והוא מבקש להגן על המשך קיומן של דרכי החיים האלה. בעצם, יש להוסיף לליברליזם הישראלי גם רכיבים של החשיבה הרב־תרבותית, שהיא ילידת הליברליזם, שאמורה להזריק לחיים בארץ את הבנת הצורך לנהוג כבוד בתרבויות – על שום התפקיד המכונן שהן ממלאות בחייהם של בני אדם ועל שום ההבנה בדבר הצורך לנהוג בסובלנות כלפי תרבויות, בדבר החלקיות של תרבויות ובדבר פוטנציאל ההעשרה הטמון במצב הרב־תרבותי. כחלק מגישתה הרב־תרבותית, המדינה צריכה לאמץ את עקרון הביזור באופן שיאפשר לקבוצות שונות לחיות לפי תרבותן ברמה התת־מדינתית (למשל ברמה המוניציפלית). למרבה הצער, "מלחמת התרבות" שמלווה את העם היהודי מאז צמיחת ההשכלה היהודית בברלין בסוף המאה השמונה עשרה שָבה והתלקחה בעצימות גבוהה בישראל בשנות השבעים של המאה העשרים, ולא זו בלבד אלא שצד אחד למלחמה הזו, הצד הדתי, מחויב חלקית בלבד, ולעתים בכלל לא, לערכי הליברליזם והרב־תרבותיות.
הציונות, כמו כל תנועה לאומית אחרת, ביקשה ללכד יחדיו (א) קבוצה של בני אדם שחָלקו קשר משותף של אתניות, זיכרון היסטורי, שפה, תרבות ודת (ב) בטריטוריה ההיסטורית של הקבוצה (ג) במטרה להשיג ריבונות מדינתית בטריטוריה. בלאומיות היהודית – הציונות – התקיימו משך המחצית הראשונה של המאה העשרים שני רכיבים נוספים: (ד) בניית חברת מופת ("אור לגויים"), קרי חברה המבוססת על צדק חברתי, אחריות אישית והימנעות מניצולו של האחר; ו־(ה) עילוי האדם – הציונות חתרה ליצירת אדם המפתח את כישוריו האינטלקטואליים והרוחניים והמגלה אחריות כלפי הכלל ונכון לתרום ולהקריב לטובת הכלל.
בעשורים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים חל שינוי ברכיבים הפנימיים של הלאומיות היהודית. הרכיב של השגת ריבונות מדינתית עבור העם היהודי התממש, ואילו הרכיבים של בניית חברה חדשה ועילוי האדם, בגרסתם החילונית, התנוונו (בין השאר בגלל הפיכת הנאו־ליברליזם לאידאולוגיה הכלכלית־חברתית־פוליטית השלטת בקרב הקבוצה שאני מכנה "ההגמונים לשעבר הליברלים"). רכיב הטריטוריה נעשה אפוא דומיננטי והשתלט על הלאומיות היהודית. בחמישה וחצי העשורים שמאז מלחמת ששת הימים נעשה היעד של המשך ההחזקה בטריטוריה של יהודה ושומרון והביסוס וההרחבה של מפעל ההתנחלות באזור ליעד המרכזי של הלאומיות היהודית.
ואולם משטר הכיבוש מנוגד באופן מקוטב לערכיו המרכזיים של הליברליזם, שכן הוא מכפיף בני אדם לשלטון צבאי, מונע מהם את זכויותיהם הפוליטיות, היינו היכולת לקיים הליך פוליטי שבו הם יקבעו את השלטון שיחול עליהם ושיהיה תלוי בהעדפות שלהם ובבחירות החוזרות שלהם, וגם שולל מהם את הזכויות הליברליות הבסיסיות. יתר על כן, מעשיהם של מתנחלים אקטיביסטים בשטחים נעשים לאורן של שלוש תאולוגיות דתיות מרכזיות: התאולוגיה המשיחית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) ובנו הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה), שעל פיה המשך ההחזקה ביהודה ושומרון הוא המצווה הדתית העליונה ואין לוותר אפילו על מטר אחד מהשטח; התאולוגיה של הרב יצחק גינזבורג, שעל פיה יש להחליף את מוסדות המדינה הנוכחיים במוסדות המבוססים על ההלכה שבראשם "המלך המשיח", ויש לגרום לכך ששום נוכרי לא יתגורר בשטחי ארץ ישראל; והתאולוגיה של הרב מאיר כהנא, שגם על פיה יש לגרום לכך ששום נוכרי לא יתגורר בשטחי ארץ ישראל. התאולוגיה הראשונה כיוונה את מעשיהם של אנשי "גוש אמונים", והתאולוגיה השנייה והשלישית מדריכות את מעשיהם של אנשי "נוער הגבעות". כשם שגוש אמונים זכה לסיוע לוגיסטי מצד כל מוסדות המדינה, ואף לחסות הצבא והמשטרה, כך גם נוער הגבעות. הרבה מסדר היום של המדינה והרבה מאופייה היהודי נקבעים אפוא בשטחים בידי קבוצות של מתנחלים אקטיביסטים הפועלים בהשראתן של תאולוגיות שהאחת מהן משיחית, השנייה משיחית וקיצונית והשלישית גזענית ואלימה.
הכיבוש גם חותר תחת המשך קיומו של הליברליזם בישראל משום שההתנגדות לכיבוש מולידה תגובת נגד של הרשויות הפוליטיות של המדינה ושל ארגונים של החברה האזרחית. תכליתה של תגובת נגד זו היא פגיעה בארגוני זכויות האדם, בחופש הביטוי, בחופש הביטוי האמנותי, בחופש הביטוי האקדמי, באמנים, בעיתונאים, בחברי כנסת ערבים ובבית המשפט העליון. יתר על כן, הכיבוש חושף את הלאומיות היהודית להאשמה שמה שרואים בכיבוש התקיים בלאומיות היהודית החל מיומה הראשון, היינו שהיא לא הייתה מפעל צודק להצלת נפשם של נרדפים, כי אם מפעל של קולוניאליזם התיישבותי שנועד לאפשר את הצלת נפשם של נרדפים במחיר של השתלטות על חבל ארץ מיושב והדרה של אוכלוסייתו הילידית ממנו. לשון אחר, הכיבוש מצייר את המפעל הציוני מראשיתו כלא־צודק. אם הלאומיות היהודית לא תשתנה, כלומר תמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית, זו שבמרכזה הטריטוריה, היינו הכיבוש וההתנחלות, היא תמשיך לשחוק את עקרונותיו של הליברליזם הישראלי ולחתור תחת המשך קיומו.
ליברלים ישראלים צריכים לפעול אפוא בראש ובראשונה לשינוי האיזון הפנימי הנוכחי בין רכיביה של הלאומיות היהודית. עליהם לפעול לביטול רכיב הטריטוריה, השולט בלאומיות היהודית זה למעלה מחמישה עשורים. ובמילים אחרות, עליהם לפעול לחתימה על הסכם שלום בין מדינת ישראל לבין הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני באופן שיביא לסיום הכיבוש. בד בבד על הליברלים הישראלים לפעול כדי לגרום ללאומיות היהודית להחזיר את הרכיבים של בניית חברת מופת ועילוי האדם, אלו שהתנוונו בעשורים האחרונים, למעמדם הקודם בה.
המדינה צריכה לעסוק בטיפוח התרבות הלאומית ה"גבוהה", היינו בטיפוח היצירה האמנותית המתחוללת בגדרי התרבות הלאומית (דוגמת ספרות, תאטרון, קולנוע, מוזיקה ומחול). המדינה צריכה לעסוק גם בטיפוח השפה הלאומית והזיכרון ההיסטורי הלאומי. בדומה לכך, המדינה צריכה לעסוק בשימור ובהפצה של מיטב היצירה האמנותית והתרבותית שיצרו בנות ובני הלאום במרוצת הדורות (דוגמת סופרים, משוררים, מחזאים, ציירים, מוזיקאים, אדריכלים, פילוסופים, אנשי הלכה ותאולוגים שהגיעו להישגים גדולים בתחומיהם). המדינה צריכה לעסוק בדברים האלה לא מתוך נקודת מוצא שחומרי המורשת של התרבות הלאומית נעלים על חומריה של כל תרבות אחרת. גישה זו שגויה. כפי שעולה מדברים שכתב צ'רלס טיילור (2003, 51–52), בכל תרבות ניתן לאתר רכיבים הראויים להערצה לצד רכיבים הראויים לתיעוב. המדינה צריכה לטפח את המורשת של התרבות הלאומית משום שכמעט תמיד חומרי המורשת האלה יקרים לאנשים החיים בה, ובמילים אחרות – אנשים פשוט אוהבים את חומרי המורשת של תרבותם. ועם זאת, המדינה צריכה להנגיש למען אזרחיה גם את מיטב היצירה האמנותית והתרבותית שנוצרה מחוץ לתרבות הלאומית. את זאת עליה לעשות על ידי, למשל, תמיכה במפעלים לתרגום ספרות לשפה הלאומית, הבאת תערוכות של אמנות פלסטית למדינה ועידוד תזמורות ולהקות תאטרון ומחול להופיע מחוץ למדינה.
נכון הוא שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אבל אין מניעה שמוסדות המדינה יעסקו לא רק בתהליכים של בנייה, טיפוח והפצה של התרבות הלאומית היהודית, אלא גם בתהליכים דומים בתרבות הלאומית הערבית. כפי שכתבה רות גביזון: "החינוך במגזר הערבי […] צריך לא רק לאפשר את חיזוק הזהות הערבית בקרב התלמידים, אלא אף לעודד אותה. עליו לחתור להגברת ביטחונם העצמי של הערבים בישראל ולהפגת חששותיהם כי חייהם במדינה היהודית עלולים להחליש את זיקתם למסורתם ולעמם". ועוד כתבה גביזון: "חשוב להדגיש שוב כי הכרה בזכויות הלאומיות־תרבותיות של הערבים בישראל איננה ויתור על הייחוד היהודי של המדינה. הערבים אזרחי ישראל הם מיעוט, ובמדינה דמוקרטית הם זכאים להגנה על זכויותיהם, אך לא למימוש מלא של העדפותיהם" (גביזון, 2001, 44).
ובהמשך לדברים אלו, חשוב שהמדינה תחזק את רכיב הישראליות, שהוא רכיב הזהות המשותף לכל האזרחיות והאזרחים, יהודים וערבים כאחד, בכל הנוגע לאופנים שבהם האזרחים תופסים את עצמם ותופסים זה את זה. על המדינה לתפוס את אזרחיה קודם לכול, או לפחות בה בעת, על פי רכיב הזהות המשותף הזה. מכיוון שלכל אדם כעשרה מאפייני זהות עיקריים (למשל השתייכות לאומית, השתייכות דתית, זהות מגדרית, גיל, מקצוע), אין שום בעיה שלצד רכיב הזהות "יהודי" ולצד רכיב הזהות "ערבי" יתווסף גם רכיב הזהות "ישראלי".
המדינה גם צריכה לפתח תפיסה ליברלית רפובליקנית שתבליט את הטוב המשותף לכל אזרחיות ואזרחי המדינה, בלא קשר להשתייכות הלאומית שלהם, היינו יהודים וערבים כאחד. נכון הוא שהאזרחים הערבים אינם יכולים להשתתף בטוב המשותף הלאומי של האזרחים היהודים במדינה, אבל יש סוגי טוב משותף אחרים שהם משותפים לכל אזרחי המדינה, יהודים וערבים כאחד, דוגמת פריחה כלכלית ותרבותית, ביטחון אישי, צמצום מספר תאונות הדרכים, זכויות אזרח, מניעת שחיתות, בירוקרטיה מקצועית והגונה ושמירה על הסביבה. כחלק מכל זה, המדינה צריכה להטמיע נאמנות של כל האזרחים שלה למשטר הדמוקרטי־ליברלי שלה, לתרבות הפוליטית שלה ולמשפט שלה ובה בעת לטפח את הישראליות כזהות המשותפת לכל אזרחיות ואזרחי המדינה.
מקורות
גביזון, רות (2001). ציונות בישראל? בעקבות בג"ץ קעדאן. משפט וממשל, ו(1), 25–51.
הלברטל, משה (2002). מיהו יהודי?. בתוך אבי שגיא ונחם אילן (עורכים). תרבות יהודית בעין הסערה: ספר יובל למלאת שבעים שנה ליוסף אחיטוב (עמ' 233–247). הקיבוץ המאוחד ומרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות.
טיילור, צ'רלס (2003). הפוליטיקה של ההכרה. בתוך אוהד נחתומי (עורך). רב־תרבותיות במבחן הישראליות (עמ' 21–54). מאגנס.
יעקובסון, אלכסנדר (2012). ציונות ורב־תרבותיות. משפט ועסקים, יד, 677–721.
יעקובסון, אלכסנדר, ואמנון רובינשטיין (2003). ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם. שוקן.
מאוטנר, מנחם (2008). משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת. עם עובד.
שלום, גרשם (1982). דברים בגו: פרקי מורשת ותחיה. עם עובד.
פרופ' מנחם מאוטנר הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב.
[1] לימודי התרבות והפוליטיקה של הזהות מלמדים אותנו עד כמה קטגוריות תרבותיות מכוננות את חיי היום־יום של בני האדם ועד כמה יש בכוחן של קטגוריות מדירות לפגוע בבני אדם, למשל על ידי צמצום אפשרויות החיים שלהם או על ידי פגיעה בגישה שלהם למשאבים חומריים.