מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שאופיו קובע את אופייה של המדינה. מהות זו היא המכנה המשותף הפשוט של העם היושב בציון. אם נהיה ראויים לכך, גם המיעוטים הלא־לאומיים שבקרבנו, מיעוטים שאינם יהודים, יתחברו לאותו החזון מתוך כבוד והערכה.
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). עניינה של אמונת ישראל אינו האמונה באל אחד בלבד, גם כשהוא כול יכול ואינסופי. גלומה בה הקביעה שיש לאל האחד "דרך", שדרך זו עניינה "צדקה ומשפט" ושמהותו של העם היהודי היא לשמור את אותה הדרך, ליישם אותה בעולם ולבטוח בטובו של האל הנותן לנו כוח להצליח במשימה. זהו אפוא חזונה העקרוני של המדינה היהודית: להיות מדינה העושה "חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (ירמיהו ט, כג), ועושה זאת בשם שמים.
לכך אבקש להוסיף כמה פרטים והערות.
*
"באמצעות המדינה שלנו נוכל לחנך את עמנו למשימות שעודן מעבר לאופק שלנו. שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן כה רב לולא היה שמור לנו ייעוד אחר בקורות המין האנושי."
את המשפט הזה כתב ביומנו האישי (בשנת 1895) לא אחר מחוזה המדינה בנימין זאב הרצל. יחסו של הרצל לדת בכלל ולתפקידם של נציגי הדת בפרט היה מורכב, אך אין ספק שהדברים נכתבו בכנות. לאחר כשנתיים ממועד כתיבת הדברים הוא פרסם את ספרו "המנורה", ובו תיאור של שיבה ליהדות של גיבור הסיפור, יהודי־גרמני משכיל המייצג את הרצל עצמו. מנקודת מוצא של אדישות מוחלטת כלפי הדת היהודית פקדה את אותו גיבור, בעקבות האנטישמיות הגואה, "תמורה שבימים טובים יותר אולי לא הייתה מתחוללת לעולם […] הוא התחיל לאהוב את היהדות בלהט רב" (מופיע אצל חזוני, תשס"ב-2001, 84).
חצי יובל לאחר מכן זכינו לעבור מסע דומה במישור הלאומי. גם אותנו, העם היהודי כולו, פקדה תמורה פוליטית מתוך נסיבות קשות מנשוא. הואיל וזכינו לכך, ראוי שנעבור למימוש החזון שמופיע בהמשך דבריו של הרצל, העוסקים באור המצטבר של נרות החנוכה: "בא היום השמיני, שבו מדליקים את שורת הנרות כולה […] זוהר אדיר קרן מן המנורה. עיני הילדים נצצו. עבור ידידנו הפך רגע זה משל להצתת אומה שלמה. […] משעה שדולקים כל הנרות כולם, חייבים הכל לעמוד כמשתאים ולשמוח על מה שנוצר" (שם, 85).
במקום חזרה רחבה ליהדות העדיף דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, חזרה צרה יותר אל התנ"ך בכלל ואל ספר יהושע בפרט. שוב כובשים אנו את הארץ, שוב נפיל את חומות יריחו. ואולם ראוי הוא חוזה המדינה לסמוך עליו בעניין זה, וראוי דווקא חג החנוכה, שנתקן בידי חכמינו ז"ל, לשמש דימוי מדויק לתקומה הפוליטית החדשה של העם היהודי.
בניגוד לחגי התורה, המאירים את לוח השנה דווקא בחודשי הקיץ, חג החנוכה נחגג בעומק האופל של חודשי החורף. כמו ניצחונם של החשמונאים, שהושג רק כעבור שנים של קרבות קשים ואבדות כאובות, כך חשכת הערב של לילות החנוכה אינה מוארת על ידי כוח עליון – כזה שהאיר בחג הפסח. הלילה נותר חשוך כמות שהוא, ואילו הנרות המאירים אותו הם שלנו, מעשה ידי אדם, ובתוכו שוכן הנס – נס הקיום היהודי, נס הניצחון על יוון ואף ניסהּ הגדול של מדינת ישראל.
נס כזה פירושו חריגה מדרכו של עולם בלי יציאה מן המסגרת הטבעית, ומדינתנו בהחלט עונה על ההגדרה. אגב ציטוט מישעיהו – "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ" (סו, ח) – תיאר בהתלהבות התאולוג הנוצרי דֶּרֶק פרינס את לידת המדינה: "ביום אחד – הארבעה עשר במאי, 1948 – ישראל נולדה בתור אומה גמורה, עם ממשלה, צבא ותפקוד אדמיניסטרטיבי מלא […] למיטב ידיעתי, מדובר באירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית" (Prince, 2005, 46). בתקומתה, במלחמותיה, בקיבוץ בניה ובשגשוגה לאורך שנים אכן חרגה מדינת ישראל מטבעו של עולם.
גם בתחומי הדת ראתה המדינה תחייה חסרת תקדים. מעיד על כך בהתפעלות – כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת – האדמו"ר מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל:
התופעה המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו ששום בעל דמיון וחיזיון לא העז להעלות ברעיונו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך […] אוהלי התורה פורחים ולימוד התורה הוא בהם ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלוא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו שיהיה כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלה? (ברזובסקי, תשמ"ח, 30)
"אין לכך שום הסבר טבעי", מסיים הרב ברזובסקי. ואולם המסגרת נותרה טבעו של עולם.
בדומה לכך, גם יישום החזון של "המדינה היהודית" צריך לקיים את שני המאפיינים. מצד אחד, על המדינה להיצמד לטבע העולם, ל"דרך ארץ" המשותפת לאנושות כולה. עליה להיות חזקה במישור הצבאי, כי רק כך היא תוכל לאויביה הרבים; עליה לשגשג כלכלית באמצעות שוק חופשי מפותח ובית משפט יציב; ועליה לעמוד בחוד החנית של המחקר והפיתוח, אם במדעים ואם בעולם הרוח. אך כל אלה – החוכמה, הגבורה והעושר – הם אמצעים. הכתוב (ירמיהו, שם) מצווה עלינו שלא להתהלל בהם; הם אינם תכליות. המטרה שהם משרתים היא הקמת חברת מופת המושתתת על חסד, צדקה ומשפט, חברה החורגת מדרך הטבע ומשמשת אור לגויים.
כך יש לתרגם את השילוב של "יהודית ודמוקרטית". מצד אחד, על המדינה להיות דמוקרטית: טבעית, תקינה, מדינה בקרב משפחות העמים. מצד שני, עליה להיות יהודית: ייחודית, נעלה, יוצאת דופן. כיצד זה יקרה? התשובה פשוטה: על ידי העם.
*
כמו בכל מדינת לאום מקובלת, על יהדותה של המדינה להיות חתומה בהסדריה השונים. כפי שהגדיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק – עליה להיות מדינה ששפתה עברית ושחגיה משקפים את תקומתה הלאומית; מדינה שהתיישבות יהודית בכל תחומיה היא בראש דאגותיה; מדינה שתרבותה וחינוכה הם יהודיים; מדינה שערכיה נגזרים מתוך תורת ישראל ומורשת ישראל; ומדינה שתחומי דת בסיסיים נמצאים תחת סמכותה של הרבנות הראשית (ברק, 2004, 87–88).
ואולם זוהי מסגרת בלבד, כלי המצפה למילוי בתוכן קונקרטי. יציקת תוכנה של המדינה היא תפקידו של הריבון, כלומר העם היושב בציון. על הריבון לענות על מנעד עצום של שאלות גדולות וקטנות באשר לאותם הסדרים, לקבוע את גבולותיהם ואת אופיים ולשכלל את עיצובם. המדינה היהודית תוכל להידמות מאוד למדינות העולם המפותחות – "ניו יורק ליהודים", כמשאלת ליבו של ידיד ישראלי המתגורר במדינת הים – והיא תוכל להיות שונה מאוד מכל מדינה; ייחודית ביהדותה ונשגבה בקשר העמוק עם אלוהי ישראל.
יום המנוחה השבועי של המדינה היהודית יהיה אפוא יום השבת, בהתאם להגדרתה העקרונית. אבל מה יהיה אופייה של שבת זו בפרהסיה הציבורית? שפת המדינה תהיה עברית, אבל כיצד תיראה תרבותה – המוזיקה שלה, הספרות, הקולנוע ותרבות הפנאי באופן כללי? אילו תכנים יילמדו בתוכנית החינוך הממלכתית ואיזו מידה של חופש תינתן לבתי ספר פרטיים? מה תהיה המדיניות הכלכלית של המדינה היהודית? עד כמה ההלכה (המשפט העברי) תהיה מקור מכונן במשפט המדינה? מה תהיה מידת האוטונומיה הנתונה לקבוצות מיעוט שאינן לאומיות? כיצד יתבצע האיזון העדין בין ערכי השוויון לבין ערכי החירות?
את התשובות לשאלות אלה ולעוד שלל נושאים מרכזיים צריך לתת העם. כלומר, הסמכות להכריע בשאלות הקשות של הקיום היהודי בארץ אינה נתונה למומחים באקדמיה, לשופטי בית המשפט או אפילו לגדולי התורה, אלא לעם עצמו. סמכותם של המוסדות הלאומיים השונים נגזרת, במישרין או בעקיפין, מן העם היושב בציון; הם נעדרי הסמכות והיכולת לכפות עליו את דעתם ורצונם. התשובות ייקבעו אפוא על פי רצונו והעדפתו של העם.
בהתאם לכך, התשובות לא תהיינה קבועות כי אם דינמיות. מצבו של העם היהודי אינו סטטי. הוא משתנה ללא הרף, כפי שהוא השתנה גם בעת העתיקה של תקופת השופטים והמלכים. עם השינויים באופיו של העם ישתנו גם ההסדרים הנהוגים בשדרות השונות של המדיניות הציבורית. כלומר, כאשר העם היהודי יהיה קרוב יותר למסורת אבותיו ולרוח היהודית של התורה ומצוותיה, אזי גם ההסדרים השונים יישאו אופי מתאים. בתקופת שבהן אין הדבר כן, המצב ישתקף בשינוי ההסדרים. בכל עת נתונה יתקיים גם מיעוט החושב אחרת מן הרוב, ועל המדינה, באמצעות הרשות השופטת, לדאוג לכך שהוא לא יידרס תחת עוצמתם של גלגלי השלטון. ואולם צביונה של המדינה, משימותיה הגדולות ומקומה הייחודי בקרב משפחת העמים ייקבעו בידי הרוב.
כך, בחלוף השנים, יתממש חזון המדינה היהודית, נר לצד נר, עד שיאיר אורהּ במלוא הדרו. השוואת מצבו של העם כיום למצבו בשנות המדינה הראשונות תגלה תמורה עמוקה. ממגמה מובהקת של עזיבת הדת וריחוק מקודשי ישראל הגענו למקום של קרבה וכבוד, חיבור וחיפוש. המדינה, אם מתוך סערת רגש ואם בזמנים רגועים יותר, מחפשת אף היא, והיא תמצא גם תמצא. בהקשר הזה, ומתוך הכרה במגמת הדמוגרפיה של אוכלוסיית ישראל, ראוי להרחיב מעט את הדיבור על הציבור החרדי.
*
התמורה הדמוגרפית המשמעותית ביותר באוכלוסיית ישראל מאז יום היווסדה, וזו המדירה שינה מעיניהם של מקבלי החלטות כמעט בכל תחום, היא בקבוצה המכונה "הציבור החרדי" – מגוון עשיר של קהילות שהתגבשו תחת זהות קולקטיבית בעלת כותרת זו. בגין שינוי דמוגרפי זה (שאר השינויים הם מינוריים בלבד) גיבש נשיא המדינה ראובן ריבלין את תפיסתו השבטית, שאותה כינה "תקווה ישראלית". לפי גישתו, עלינו לתור אחר מכנה משותף חדש – אזרחי יותר, יהודי פחות – שיתאים לשבטי ישראל, ששניים מתוכם, החרדי והערבי, אינם מתחברים למכנה המשותף הישן של מדינה יהודית וציונית. לדעתי מדובר בטעות מצערת. התעצמות הציבור החרדי במדינה לא תקעקע את מעמדה היהודי של המדינה. אדרבה, המדינה אמורה להפוך ליהודית יותר, ואף לציונית יותר.
הסופרת הבריטית ג'ורג' אליוט עסקה רבות ביהודים וביהדות, ובמרוצת השנים למדה לרחוש כבוד עמוק לדתנו עתיקת היומין. בין היתר היא שיבחה את היהדות על שהיא מעניקה לאנושות "דיוקן מאופיין להפליא של עם שחוּנַך, מוקדם או מאוחר, לתחושת נפרדוּת ייחודית בעוצמתה, עַם שמקורות השפעה שונים לימדוהו לזהות את הנאמנות למסורתו הלאומית עם ברכה חברתית ודתית עילאית" (מופיע אצל ארליך, תש"ף-2020, 171). המשכם של דברי אליוט, שנכתבו בשנת 1879, עת שתנועת הלאומיות היהודית החלה בקושי להתעורר, מזכירים מניפסט חרדי טיפוסי:
כבימי הנביאים וכבימי הרסטורציה של עזרא כן גם עתה: ההיבטים הנעלים בחיי היהודים הוקדשו לשימור האופי הלאומי הייחודי שלהם מפני היתוך הרסני עם תכונותיהם של עמים נוכרים, שדתם ופולחנם היו אליליים ותכופות גם מעוררי סלידה. תמיד עמד אל מול הפלג הלאומי פלג מתבולל שהציגו כצר־מוחין, ואשר ביטא לעתים את רוחב־הדעת שלו בחנפנות משתלמת למעצמה זרה. סכסוכים פנימיים אלה צופפו מטבע הדברים את שורות השמרנים. הם נדרשו להיות חזקים כדי לשמור על היכל ה', על פך השמן הטהור, על רוח החיים של "המעט מכל העמים" (שם, שם).
אכן, "הפלג הלאומי" של העם היהודי הוא אותו חלק הנאמן לתורת ה' ולמסורת עם ישראל, ואף מוכן להילחם עליהן בקנאות. כפי שהאריך לבאר יחזקאל קויפמן בספריו ובמחקריו, נאמנות זו היא עצמה השמירה על תעודת הזהות הלאומית של עם ישראל. החרדים, שבוודאי נוטלים לעצמם תפקיד מוביל בשמירה על "פך השמן הטהור", טוענים אפוא למעמד בכורה בעשייה הלאומית היהודית. למרות זאת, בכל הנוגע להתגלמות הישות הלאומית עצמה, המדינה, נמנעו החרדים מלהשתתף במלאכת הבניין. ואולם הימנעות זו לא נבעה מהתנגדות לרעיון העקרוני של המדינה היהודית, כי אם מתוך התפיסה שיש בציונות החילונית סכנה לעם ישראל עצמו, קרי למהותה של הלאומיות היהודית.
אני נזכר ב"בנאום השפנים" הנודע משנת 1990 של הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל, מנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית־ליטאית. הנאום, ששודר בשידור חי בתקשורת הישראלית, היה אמור לעסוק בסוגיה הפוליטית הבוערת שעמדה על הפרק. חרף זאת פנה הרב שך לעסוק בחילוניות ובתרבות החילונית:
מה הקולטורה שלך? אנגלית? זה יודעים גם עובדי כוכבים ומזלות. אם אין לך קשר עם אביך אתה מוכרח להיאבד. אלו החילונים, רק פוטבול יש להם בראש […] אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זאת שבת ולא יודעים מהו מקווה, ומגדלים שפנים וחזירים, אז במה הם יהודים?
הרב שך הבין שהיהדות החילונית לא תקבל עליה עול תורה ומצוות, בוודאי לא ביום אחד. ואולם הוא ציפה ממנה לשמור על קשר עם היהדות ולהיות המשך, גם אם במובן צר ומצומצם, למורשת הדורות הקודמים. כשהוא אמר שהחילונים "לא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זאת שבת ולא יודעים מהו מקווה", הוא לא דרש הקפדה על דקדוקי הלכות אלא תודעה יהודית בסיסית של היסודות המבדילים ומבחינים את היהדות משאר אומות העולם. בלעדי תודעה זו, סבר הרב שך, אין ליהדות תקווה: "אם אין לך קשר עם אביך, אתה מוכרח להיאבד".
אך ראו זה פלא! בניגוד חריף למצב האומה מעבר לים, ולמרות דבריו הקודרים של הרב שך, היהדות־שאינה־שומרת־מצוות במדינת ישראל נותרה מסורתית ומחוברת. רבים עד רבים מאוד ממשיכים למול את ילדיהם, לקיים את ליל הסדר, לצום ביום כיפור, להקפיד על נישואין עם בן או בת זוג יהודים, להציב מזוזה על פתח הבית ולהתפלל אל ה' בעת צרה. הם דואגים להתחתן כדת משה וישראל ומקפידים להביא ילדים לעולם במספרים גבוהים יותר מכל מדינה מפותחת אחרת בעולם. יש ביניהם לבין הציבור החרדי מכנה משותף עמוק של מדינה יהודית בעלת מאפיינים יהודיים מובהקים ושל ברית גורל שמתבטאת לעיתים באהבה וחיבה ולעיתים בכעס ותסכול. אין צורך במכנה משותף חדש.
באשר לפרטים יש כמובן חילוקי דעות, וכדי לקבל הכרעות נדרשת בראש ובראשונה הידברות. הציבור החרדי עומד על מפתנו של עידן חדש: עידן השותפות. עליו – עלינו – להשקיע מאמצים רבים, ראשית בבירור ובליבון הפרטים של מהי מדינה יהודית בעיניו – או בעיני כל תת־ציבור בתוכו – ושנית בתקשורת מול שאר העם היושב בציון מתוך כוונה כנה להגיע להסדרים מקובלים במצב של אי־הסכמה. תקשורת זו מחייבת כישורי שפה שהציבור החרדי לא בהכרח רגיל בהם ותפיסת עומק של שותפות ואחריות אזרחית שטרם גובשה. זהו צו השעה של הציבור החרדי. הצו המקביל של הציבור הכללי הוא להושיט את ידו בלי לצפות שהחרדים ישנו את ערכיהם הבסיסיים ואת אורחות חייהם היסודיים ולהפנים את הצורך בהידברות כנה ובנכונות לפשרה.
בסוף המאה התשע עשרה טבע ויליאם הנרי וילקינס, בהסתמכו על פתגם שכנראה היה פופולרי בימיו, את הביטוי "You get the Jews that you deserve" (הדברים מופיעים במבוא לספרו האנטישמי של ריצ'רד פרנסיס ברטון; ראו Burton, 1898). כיום, לשמחתנו כי רבה, נקבל אך ורק את היהודים ואת המדינה היהודית הראויים לנו עצמנו. מדינתנו מורכבת מחלקי העם השונים, ושגשוגה הנמשך הן ב"דרך ארץ" והן בתחום הקודש והשגב תלוי ביכולת שלנו להכיר בעומק השותפות שבינינו וליישם אותה הלכה למעשה. ואם לא עכשיו – אימתי?
*
סוף דבר: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שאופיו קובע את אופייה של המדינה. מהות זו היא המכנה המשותף הפשוט של העם היושב בציון. אם נהיה ראויים לכך, גם המיעוטים הלא־לאומיים שבקרבנו, מיעוטים שאינם יהודים, יתחברו לאותו החזון מתוך כבוד והערכה. אם לא, נצטרך להשתפר. וכך נעשה, בעזרת ה'.
מקורות
ארליך, צור (תש"ף-2020). ג'ורג' אליוט (מרי אן אוונס): "ההפ־הפ־הפ המודרני", פרק 18 מתוך רשמיו של תאופרסטוס סאץ', 1879 (צור ארליך, תרגום). בתוך צור ארליך – קומה שנייה של סובלנות: על ג׳ורג׳ אליוט ו"ההפ־הפ־הפ המודרני". השילוח, 19, 162–181.
ברזובסקי, שלום נח (תשמ"ח). ההרוגה עליך. מכון אמונה ודעת.
ברק, אהרן (2004). שופט בחברה דמוקרטית. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, כתר ונבו.
הרצל, תיאודור (תש"ך–תשכ"א). כתבי הרצל בעשרה כרכים (אלכס ביין ומשה שרף, עורכים). הספריה הציונית.
חזוני, יורם (תשס"ב-2001, סתיו). האם הרצל רצה מדינה יהודית?. תכלת, 11, 73–105.
Burton, Richard Francis (1898). The Jew, the Gypsy and el Islam. H. S. Stone & Company.
Eliot, George (1879). Impressions of Theophrastus Such. William Blackwood and Sons.
Herzl, Theodor (1897). Die Menora. Die Welt.
Prince, Derek (2005). Promised land: The future of Israel revealed in prophecy. Chosen Books.
הרב יהושע פפר הוא העורך הראשי של כתב העת "צריך עיון", ראש המחלקה החרדית בקרן תקווה, מרצה באוניברסיטה העברית ובמסגרות אקדמיות ותורניות ורב קהילת "אור חדש" בירושלים. בעל תואר ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית.