מדינה יהודית אינה רק הכרזה שלנו על עצמנו, אלא גם הבאת כל ההיקף הרוחני והיצירתי של היהדות לתוך מרכז ההגות והעשייה שלה.
בהקדמה לספרוֹ "העולם של אתמול" (2012 [1943]) מתאר הסופר סטפן צוויג את חורבן תרבות אירופה ואובדן מולדתו אוסטריה: "כי אכן מנותק אני מכל שורש ואפילו מהאדמה המזינה את השורשים, מנותק כפי שנותקו מעטים בזמן מן הזמנים […] יצירתי הספרותית בלשון שנכתבה בה נשרפה לאפר, דווקא בארץ שבה קנו להם ספרי מיליוני ידידים. וכך איני שייך עוד לשום מקום, זר אני בכל מקום ולכל המוטב אורח. וגם המכורה שבחר לבי, אירופה, אבדה לי לאחר ששלחה יד בנפש ובתרה עצמה בפעם השנייה במלחמת אחים". סופר יהודי גדול זה, אשר התאבד בשנת 1942, יום לאחר ששלח את כתב היד של ספרו האמור להוצאה לאור, מתאר כאן את הפירוק הכולל של הזהות הפרטית והשותפות האנושית שהכיר.
האם, אולי, כמו במקרים אחדים אחרים, ניתן לנסות ולהרכיב מושג כלשהו דווקא מתוך הכרתו בעת פירוקו? שיטה זו דומה לניסיון שלנו להתקרב לעניין רוחני נעלה דווקא על ידי שלילת ניגודיו. דהיינו יותר מלנסות לומר מהו הדבר עצמו, אנו מנסים לומר מה הוא לא (כדרכו של הרמב"ם בפיתוח תורת התארים השליליים בדרך להשגת השם יתברך). אכן, צוויג חש מרחף בחלל שאינו מובן ואינו מובהק. כל הרכיבים שבעזרתם הגדיר את עצמו נהרסו, ומשהו מהותי אחר או חדש לא צמח. אם נמשיך לעת עתה בדרך זו, נוכל לומר שכל מה שהיה חסר לצוויג מחויב להתקיים במדינה יהודית. היא זו שאמורה וצריכה להיות הגילוי ההיסטורי המוחשי של מה שאבד לו, ובשלב המצומצם והראשוני הזה – תחליף לאובדנו. בשלב החיוני הבא היא אמורה אף להיות מבנה חדש, מקיף ומקורי, שמייתר מלכתחילה את תחושת הריקנות שאחזה בו. מבנה זה כולל טריטוריה מוגדרת במולדת ההיסטורית של העם היהודי, רגשות שייכות לאחיו ולאחיותיו המתגוררים עימו באותה כברת ארץ, הגדרה מדינית החלטית וברורה, שפת יצירה עברית, תרבות עתיקה ומתחדשת, מודעות ותחושה של ביתיות, תחיית זיכרונות לאומיים הן מבחינת האתרים הכלולים במדינה והן מבחינה רוחנית, סדרת מנהגים המקובלים הן בחיים הציבוריים והן בחיים הפרטיים, שלטון יהודי יציב וסולידרי, מערכת חינוך ממלכתית המבטאת את הערכים הלאומיים העיקריים, ועוד. כל אלה אמורים לשאוב את תוקפם ופרטיהם מן המורשת, מן ההיסטוריה ומן הלשון העבריות.
ה"מענה" שלנו לסטפן צוויג יכול אפוא לומר לו בביטחון עצמי סביר שכל מה שהוא ואחרים איבדו באירופה שבין שתי מלחמות העולם ושיהודים נוספים איבדו בנסיבות ובמועדים אחרים, מוצא כעת תיקון מלא, ואף תוספת משמעותית, במולדת היהודים. ועוד להוסיף ולומר לו, במהלך שיחתנו הדמיונית, שרכיבי זהות חיוניים אלה יכולים להתבטא ולהתבסס רק במדינה יהודית הקיימת בארץ ישראל. הציפייה שיהודי יכול לחוש בקיומם הרחב והתקף במקום אחר בעולם היא אשליה במקרה הטוב יחסית ושגיאה חמורה במקרה הפחות טוב.
הפתיחה ה"ספרותית" של דבריי נובעת בוודאי מכך שהיצירה הספרותית בכלל, ובוודאי היצירה של הספרות העברית בפרט, היא מרכז חיי. גישה זו חיונית מצד אחד, אך גם עלולה להיות מסוכנת, לפחות לאלה שיסברו ש"התרבות העברית", ואפילו הספרות העברית, יכולות לדוּר ולהתגבש בכל מקום שבו ישנם יהודים בעולם. דעתי שונה לגמרי. במסגרת האשליה הגדולה שהזכרתי בעניין אפשרות של תחייה יהודית בחו"ל, קיימת גם האשליה המסוימת שיצירה יהודית אותנטית עשויה לשגשג בלי קשר למקומה. בוודאי יכולים להיות ענקי רוח יהודים בכל מקום בעולם, אולם התרחשות יהודית כוללת, גם זו הנוגעת לספרות העברית, תיתכן לדעתי רק במדינה יהודית אשר בארץ ישראל. המקום, כמו גם שאר הרכיבים אשר פורטו באשר למדינה יהודית, הוא תנאי הכרחי לתחייה תרבותית וספרותית. אגב, גם אמירה מהכיוון השני היא בעלת תוקף רב: הרב קוק, בסוף ספרו החשוב "אורות התשובה", מדבר על ההכרח שבהתעוררות הספרות כחלק מן התחייה הלאומית והרוחנית של עם ישראל. נובע מכך שגם אם נדגיש בבלעדיות רק צד זה או אחר של המשוואה, יהיה זה מהלך חלקי ביותר, ואף מלאכותי. אין תחייה יהודית מדינית ללא תחיית היצירה והספרות העברית, ואין מהלך כולל של יצירה עברית שלא במדינה יהודית.
מובן לי שהצוהר אשר דרכו אני מבקש לפלס את דרכי בסוגיה שלנו אינו דרך המלך. לפחות לא במבט ראשון. אולם לעניות דעתי "תחושות ספרותיות" היו לא פעם אחת בתולדות האנושות הזירה המאפיינת והמלמדת ביותר על הלכי הרוח הלאומיים. אפילו תחושות תסכול לאומיות יכולות לעיתים להילמד מהכרת יצירות ספרות חשובות טוב יותר משהן יכולות להילמד מקריאה במאמרים עיתונאיים. (כך למשל טענו כלפי ישראל אנשי תרבות מצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, בהתייחסם להחמצת ההבנה שלנו את הלכי הרוח הספרותיים בארצם כפי שבאו לידי ביטוי ערב המתקפה שלהם על ישראל.)
כבר בפרישׂה הנוכחית של דבריי טמון כמובן סיכון, כעין מוקש הממתין בערמומיות לצעד מיותר שלנו: בהיותנו מונים רכיבים שונים של המדינה היהודית, אנו יכולים להניח שלא כל השותפים לאותה מדינה מקבלים עליהם את מלוא הרשימה. ולא אך זאת כי אם סביר מאוד שרבים בתוכנו ידרשו לדרג את חשיבות הרכיבים השונים על פי אמות מידה משלהם – בבחינת מה ממש חיוני, מה רק רצוי ומה כמעט ראוי לו להישכח. וישנם מי אשר כה יחשיבו רכיב אחד או שניים מאלה שמנינו, או מאחרים הנראים להם, עד שברצון "ירדימו" את מעמדם של הנותרים. בשלב המסוכן הבא, כפי שלצערי קורה לנגד עינינו במדינת ישראל בעת הזאת, עלולים פלגי ציבור למיניהם לאמץ את אחד הרכיבים בהגדרת המדינה היהודית כאמת מידה בלעדית לשיטתם. מרגע זה שאר הרכיבים אינם נחשבים בעיניהם אלא כסרח עודף לא־הכרחי, אשר לגביו די במלמולים בלתי מחייבים. למשל, אנשים הטוענים שבשבילם מדינה יהודית אינה יכולה – מבחינה מוסרית – לשלוט על אוכלוסייה אזרחית זרה בלא להעניק לה זכויות אזרחיות שוות, ולפיכך כל עוד זה המצב, אין שום חשיבות מעשית לרכיבים נוספים בזהותה היהודית של המדינה. איני מתייחס כאן לממד הדמוקרטי של ישראל, שהוא חיוני כשלעצמו, אלא דווקא לטענת הקושי היהודי במצב הקיים של שליטה על פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. מכִּיווּן אחרי לגמרי עלולה קבוצה אחרת באוכלוסייה לטעון כי במדינה יהודית חובת יסוד היא שיחול פטור מלא משירות בצבא ללומדי תורה לעומת כל חובה אזרחית אחרת, וללא פטור ברור שכזה אין המדינה ראויה להיחשב כלל ועיקר מדינה יהודית, שהרי תלמוד תורה הוא המאפיין ההכרחי והמכונן שלה.
סכנות מוחשיות אלה דורשות אפוא זהירות רבה בבואנו לפרט את הרכיבים של מדינה יהודית. בעודנו מקפידים על הכללת דרישות בסיסיות וחיוניות, שאותן פירטנו כבר לעיל, עלינו להימנע ככל האפשר מתוספת של דרישות לא־הכרחיות, כמובן כל עוד הדרישה היא להתייחס לרכיבים מסוימים אלה כיסודיים וכמכוננים. ועוד, אשר לאותם רכיבים שתהיה עליהם הסכמה מצד רוב מכריע של הציבור, עדיף שלא למהר ולקבוע בהם היררכיה של חשיבות.
ובכל זאת הייתי מציע רכיב יסודי נוסף בהגדרת המדינה היהודית. כוונתי לסולידריות החייבת לחול בין אזרחיה ולקידום סולידריות זו במערכת החינוך של המדינה ובמצעי המפלגות (שכבר כמעט אינם קיימים…). חובה היא שלא נתעלם ממצוקות של קבוצות ויחידים בחברה, בלי קשר לאורח החיים שלהם ולעמדותיהם הפוליטיות. האחריות לרווחתם של כלל אזרחי המדינה צריכה לקבל עדיפות ברורה בניגוד לכל עמדה לעומתית, ובוודאי פלגנית. יש שיטענו שרכיב הסולידריות אינו סימן היכר טבעי למדינה יהודית. אולם דומני שהסולידריות הפכה במרוצת הדורות דווקא לאחד מסממני ההיכר החיוניים ביותר של עמנו, וממילא כל מסגרת מדינית יהודית מחויבת בו. אל לנו להתעלם מתחושות מכוננות של הקבוצות השונות המרכיבות את האוכלוסייה. מובן שאין אפשרות להביא לביטוי שווה בחיי הכלל את משאות הנפש של כל אחד מהציבורים המובהקים הקיימים במדינה. לשם כך ישנה הכרעה דמוקרטית באמצעות הבחירות ועבודת הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט. אבל בה בעת עלינו לפעול להשבת ההזדהות והאמפתיה כלפי עמדות יסוד של חלקים בציבור.
נקל להציג דוגמאות ברורות למגמה חיונית זו. למשל, בעת המשבר החברתי והכלכלי החמור בתנועה הקיבוצית הייתה תחושה שציבור גדול מדי אינו מנסה להבין את עומק הבעיה ואת השלכותיה על חיי החברים בקיבוצים. אפילו התרומה המשמעותית של התנועה הקיבוצית לביטחון המדינה, ליישוב חבלי הארץ ולשגשוג חקלאותה לא הודגשה די הצורך. דוגמה אחרת מקבוצת אוכלוסייה שונה לגמרי חלה על ציבור המפונים מגוש קטיף כחלק מן המהלך של נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה. ללא כל הכרח לקבל את העמדות האידאולוגיות של המתיישבים המפונים הייתה תחושה קשה של חוסר התייחסות אנושית ומקבלת למצוקתם הקשה. לא הממשלה, לא הכנסת ולא מערכת המשפט הפגינו רגישות מספקת, לטעמי, לשבר הרעיוני, האנושי והכלכלי שלהם. מדינה יהודית חייבת לבטא סולידריות עמוקה ומקיפה למצוקות של קבוצות אוכלוסייה בעת משבר ולסייע להן בלב חפץ גם בזמן מחלוקות מהותיות בצד הרעיוני והפוליטי. סממן זה הוא ביטוי למעבר מחיי קהילות מרוחקות בגלות לחיים סולידריים משותפים במדינת חזון אחת.
מדינה יהודית צריכה להתאמץ בכנות ובאופן מעמיק להביא לידי ביטוי את ערכי מורשת ישראל. מערכות הבריאות והרווחה, לדוגמה, אמורות לדבר הרבה יותר בלשון "יהודית" בסוגיות של קבלת אחריות לשלומם ולבריאותם של האזרחים. פרויקטים משותפים וחשובים של דתיים וחילונים בתחום זה, בעיקר במה שנוגע לדור הצעיר, צריכים לבטא את שיתוף הערכים הזה. מדינה יהודית אף צריכה להשיב למקום הראוי והמרכזי את מדעי הרוח בכלל ואת מדעי היהדות בפרט. הבורות בתחומים אלה היא כישלון אנושי ויהודי, והידע העברי הוא זכות יסוד שאינה נופלת בחשיבותה מזכויות אזרחיות אחרות. היכולת להתבטא היטב בכתב ובעל פה והמיומנות להחליף דעות בצורה מכובדת ומעמיקה הן תולדה טבעית ממקורותינו, ומדינה יהודית חייבת לקדמן מעצם מהותה. הירידה החדה ברמת ההתבטאות בכתב ובעל פה משפיעה בהכרח גם על דלות המחשבה. מקצועות היהדות צריכים להיות אלה הנושאים ברוב העול של החזרת מדעי הרוח למקומם הראוי. מובן שאין לזלזל בתחומי רוח אחרים (כמו ידיעת שפות זרות, לימוד היסטוריה והגות כללית), אך אין להסכים שתחומים חשובים אלה יהיו תחליף למעמדם החיוני של מדעי היהדות בקרב מדעי הרוח. מדענים, משפטנים, רופאים ומהנדסים יצטיינו יותר במלאכתם כאשר הזיקה למדעי היהדות תתחזק בהשכלתם. היבט זה מבטא מימוש הלכה למעשה של גיבוש תשתית רוחנית דומה וסולידרית לכל חלקי העם.
פלח חיוני בזהותה של מדינה יהודית נוגע לאופייה המשטרי והפוליטי. לא כאן המקום להציע תיקונים מסוימים במערכת זו, אבל דומני שכללי יסוד מסוימים חייבים להיות בה, כדי שתיחשב מדינה יהודית במובן העמוק. למשל, מוכרח שהענווה והזהירות יהיו מנחות ומוליכות את מנהיגי המדינה. לא מספיק להיות חבר במפלגה ציונית, או דתית, או חרדית, כדי להיות שותף ממשי במשימה. אנשים שאינם ישרי דרך ומעשה אינם ראויים להיות חברי כנסת ושרים במדינה יהודית. אדם השקוע אך בעצמו והנוהג ביוהרה אינו מתאים להיות מנהיג של מדינה יהודית. נראה שקיומן של כהונות המוגבלות לתפקידים מסוימים הכרחי למניעת מפולת מוסרית וערכית. השקיפות הציבורית והפוליטית אינה רק צורך ציבורי ודמוקרטי, אלא גם ביטוי לערך יהודי חיוני. ההגבלה העצמית על שופטים ושרים בהתבטאויותיהם ובהחלטותיהם היא חלק הכרחי בעיצוב זהותה של המדינה. מורשת ישראל היא המצע המחייב זהירות ברורה זו. מדינה יהודית אינה יכולה להיות בגדר סיסמה סתמית או משאת נפש בלבד ואינה ראויה להיות מצע למיצוי גחמות של כוחנות. היא, במידה רבה, מקור לחובות ברורות וחמורות של נבחריה, שופטיה ופקידיה. אִמרו לנו מה מידת הענווה והזהירות של הנשיא, ראש הממשלה, השופטים, השרים, חברי הכנסת, נושאי המשרות והיועצים למיניהם, ונאמר לכם עד כמה אנו אכן מצויים במה שאמורה להיות מדינה יהודית. סולידריות בין אזרחי המדינה היהודית מחייבת קיום סולם ערכים ברור, המשווה, ככל שאפשר, בין מי שנמצאים בעמדות כוח שלטוניות לבין כל שאר האזרחים.
מדינה יהודית חייבת בכל אלה וברכיבים נוספים, אגב הידברות כנה ונמשכת עם היותה גם מדינה דמוקרטית. ממילא החיבור "יהודית ודמוקרטית" מצביע על תרכובת ולא על תערובת, כפי שהן מוגדרות בעולם הכימיה. אין לקרוא את כל אחד מן הרכיבים בנפרד, ולכן כל אחד משני ערכים מכוננים אלה צריך להשתדל ולהציג מתוכו ככל האפשר את מה ש"משוחח" טוב יותר עם הנוסף הזה. ברור שהשילוב מורכב וקשה, אך אין כמעט, או בכלל, עניינים בעלי ערך בחיינו האנושיים שאין בהם קושי, לפעמים קושי רב. לא בעלמא עולם היצירה והספרות מודגש בדבריי. מדינה יהודית אינה רק הכרזה שלנו על עצמנו, אלא גם הבאת כל ההיקף הרוחני והיצירתי היהודי לתוך מרכז ההגות והעשייה שלה. ואני הקטן אסיים כאן אפוא בשיר שלי הנוגע קמעה בנושאים אלה, ואשר נכתב לא מזמן.
מוֹלֶדֶת נֶחְרֶצֶת
הַדְּבָרִים רְחוֹקִים יוֹתֵר מִמָּה
שֶׁשִּׁעַרְתִּי, חִשּׁוּבַי הַוָּתִיקִים נִתְקְלוּ
בַּמִּדּוֹת שֶׁשָּׁלְחוּ יָד בְּעַצְמָן
וְשָׁכְחוּ לְהִתְחַשֵּׁב בַּקָּצֶה.
הַדְּבָרִים קְרוֹבִים הַרְבֵּה מִמָּה
שֶׁפַּעַם יָכֹלְנוּ, מְהִירִים ומַּגִּיעִים לְכָל זְמַן
וּמוֹשִׁיבִים אוֹתוֹ כְּיֶלֶד עַל בִּרְכֵּיהֶם.
הָעִקָּרִים חֲבוּיִים. צִלָּם אָבַד
וְאֶת הָאוֹר לְבַדּוֹ אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא,
מִשְׁקָלוֹ הֻנַּח בַּצַּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יָעִיק עַל חֻלְשׁוֹתֵינוּ.
דַּוְקָא הַיָּם מְעֹרָב יוֹתֵר מֵהָרָגִיל,
אֲפִלּוּ נְהָרוֹת הָאָרֶץ הֵם בְּעִקָּר
זִרְמֵי חוֹף הַנִּתָּזִים מִמֶּנּוּ.
מוֹלֶדֶת יְהוּדִית נֶחְרֶצֶת אָצָה עַל הַחוֹל הֶעָמֹק
וּמַשִּׂיגֶיהָ נֶחְפָּזִים בְּמַסְלוּל דִּמְיוֹנָם.
דְּבָרִים קוֹרִים יוֹתֵר מִמָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ
רַק כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָנוּ מָה לִזְכֹּר,
הַמֶּרְחָק וְהַשָּׁעָה נִפְרָדִים בִּתְרוּעַת שְׁבָרִים
וְאֵין לָדַעַת מִי מֵהֶם חוֹפֵן אֶת מַעֲשֵׂינוּ.
מקור
צוויג, סטפן (2012 [1943]). העולם של אתמול: זיכרונות של בן אירופה (צבי ארד, תרגום; מהדורה חדשה). כנרת, זמורה־ביתן, דביר.
פרופ' מירון ח' איזקסון הוא משורר וסופר; פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן.