אתגר החיים במדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית הוא עניין שכל ישראלית וישראלי נתקלים בו יום־יום. לי – כאישה דתייה, פמיניסטית, מחויבת לזכויות האדם ונאמנה ללא סייג להלכה ולמסורת ישראל – האתגר הזה הוא חוויה פנימית מתמשכת, הן במה שקשור ביחסים שבין יהודים לערבים והן במה שקשור ביחסים שבין יהודים לבין עצמם. ואולם במסגרת זו, בשל קוצר היריעה, אתמקד רק בקטגוריה השנייה.
הזכות למרחב ציבורי
"מניין המרפסות" שלנו הוקם באפריל 2020, בשיאה של מגפת הקורונה; נאסר עלינו להתכנס בקבוצות. בכל שבת בבוקר הייתי עומדת במרפסת הירושלמית שלי ושומעת את תפילת השחרית מפי החזן ברחוב הסמוך, את קריאת התורה ממרגלות הגבעה ואת ההדים של עליית הכוהנים ממקום רחוק כלשהו. שמרנו על הכותרת "מרפסות" גם חודשים רבים אחרי שעברנו להתפלל ברחוב. "בתי כנסת־רחוב" שכאלה פעלו בכל רחבי ירושלים בזמן המגפה.
בבוקר שבת אחד, באוגוסט 2022, חמש נשים יושבות על המדרכה, עיניהן מרוכזות בסידורי התפילה שלהן. לפתע חולף על פנינו תושב בתלבושת ריצה מלאה ומפטיר לעברנו בקול רם, בכעס: "הרחוב הזה לא שייך לכן".
מה? הרי לא חסמנו את הרחוב! דקות אחדות קודם לכן נסעה ברחוב מכונית ללימוד נהיגה. בשנה החולפת תהיתי מדי פעם מה הרגישו הרצים והנהגים הספורים ששעטו במורד הרחוב בזמן שהתפללנו. אבל עכשיו ידעתי. התגובה המיידית שלי הייתה כפיפת הגב. "מה הבעיה שלו?" מלמלה שכנתי. ובכל זאת, אט־אט התחלתי לשים את עצמי בנעלי האזרח שלו: האם פלשתי למרחב הציבורי החילוני שלו? האם נוכחותנו שידרה עליונות מתנשאת? האם ניצלנו לרעה את קבלת הפנים מסבירת הפנים שזכינו לה בזמן הקורונה?
עד לאותו רגע לא ראיתי במנייני הרחוב התנגשות בין אופייה היהודי של המדינה שלנו לאופייה הדמוקרטי. חשתי שהיהודיוּת של הארץ מעניקה לי את הזכות לתפוס מקום במרחב הציבורי. על פי השקפתי אז, כל יהודי שרואה את אחיו או אחיותיו היהודים מתפללים בצוותא צריך להיות גאה שאנחנו מוסיפות קדושה לאספלט ולבטון של השכונה. אפילו עלצתי לא פעם למראה עוברי אורח לא־דתיים שעצרו לרגע והרכינו את ראשם כדי לקבל את ברכת הכוהנים, אם הזדמן להם לתפוס את הרגע הנכון.
לפתע אני מתמלאת הודיה לכל שכנינו הלא־דתיים על שקיבלו באדיבות ובאורך רוח את נוכחות הקבוצה שלנו שעה שקראנו בקול בתורה וזימרנו חרש את התפילות ביחד. חשתי דחף לעשות קידוש מיוחד לכבוד השכנים שלא פירשו את המניין שלנו כתביעת חזקה לא־הוגנת על המרחב הציבורי, וגם לכבוד מי שכן פירשו זאת כך.
המעמד האישי של נשים
גירושין: היות שזוהי מדינה יהודית, הסמכות השיפוטית בנושאי המעמד האישי, הנישואין והגירושין הוענקה לבתי הדין הרבניים ולחוקי ההלכה. אלא שעל פי ההלכה היהודית, נשים אינן שווֹת זכויות בנישואין, וזכויות האדם שלהן נשללות מהן תוך הפרת הנורמות הדמוקרטיות.
כמו נשים אחרות הפעילות זה חמישה עשורים בסוגיית העגונות, עדיין כל מקרה גורם לי קושי רגשי. הפוטנציאל להתעללות ולחוסר צדק הקיים בחוק הגירושין מעניק לַבַּעל את השליטה על הגט. הוא יכול לתת את הגט או לא לתת אותו; הגט חייב להינתן מרצונו החופשי, ואין להוציא אותו ממנו בכפייה. אישה יכולה להציג עדויות לכך שבעלה היכה אותה, חבט בפניה באגרוף, איים לרצוח אותה, בגד בה, קילל אותה לעיני ילדיה והוריה. היא יכולה להעיד שהיא מתעבת את הבעל שעזב אותה שמונה שנים קודם לכן. אבל בלי גט, היא נותרת עגונה ולא יכולה להמשיך הלאה בחייה. הדיינים מציעים עזרה מועטה בלבד בתואנה שידיהם כבולות בגלל ההלכה היהודית. הם מונו לתפקידם מטעם ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, אך הוענק להם רישיון לשלול מנשים את זכויותיהן באמצעות הפרשנות שלהם להלכה. דייני בית הדין הרבני אינם אכזריים מטבעם, אבל הם נאמנים לפרשנות המחמירה של ההלכה יותר מאשר לערכי המוסר, הצדק וזכויות האדם של האישה הניצבת לפניהם.
במקרים מסוימים נשים סובלות מבעלים אלימים. אבל ברוב המקרים, בעלים ערמומיים שמחים להפעיל את "כוח הגט" על נשותיהם כדי לסחוט כספים, לזכות ברכוש או להרחיב את זכויות המשמורת שלהם – היינו, לחופש מוצמד תג מחיר מפחיד. מחקר שנעשה במרכז לקידום מעמד האישה ע"ש רקמן שבאוניברסיטת בר־אילן מצא ש־30% ממקרי הגירושים בבתי הדין הרבניים היו כרוכים בסחיטת גט. המספר האמיתי גבוה יותר מן הסתם, משום שנשים רבות מעדיפות לשלם בו־במקום ולא להיגרר מבית דין אחד למשנהו כעגונות. ולבסוף, כמה מן המקרים הקשים ביותר לפתרון הם אלה שבהם הבעל אינו אלים ואינו סחטן, אלא פשוט מעכב את הגט מתוך דווקאיות, כדי "לעשות דווקא" לאישה שכעת הוא שונא.
אלימות, סחיטה, דווקאיות. מה יכול להיות גרוע יותר מכל אלה? – העובדה היא שיש פתרונות לבעיה של סרבנות בעלים, אך הרבנות הראשית ובתי הדין שלה בוחרים להתעלם מהם. במשך מאות שנים, מאז ימי התלמוד, יצרה ההלכה, מתוך חמלה, חוקים ותקדימים כדי לשחרר נשים מסורבות גט. כלי אחד כזה הוא גט כפוי מטעם בית הדין – "כופין אותו" המבריק – אנחנו מכריחים אותו "עד שיאמר רוצה אני". פוּתחוּ גם פתרונות ללא גט, ורבנים רחומים השתמשו בהם מעת לעת. הליכים אלה נשארו בכתובים כחלופות לחוסר הצדק שבעיגון. במילים אחרות, הרבנות הראשית בחרה שלא להכיר בפתרונות הלכתיים נדיבי לב של חכמים מוקדמים יותר, ובכך היא מותירה אלפי נשים במצוקה קשה.
מאבקים בין זרמים
אני בטקס חנוכת "עזרת ישראל", רחבת התפילה המעורבת שנבנתה בקשת רובינסון שבכותל המערבי כפשרה לטובת יהודים ליברלים. גברים ונשים יושבים יחד כפי שהם רגילים לשבת. ספרי תפילה אחדים הושחתו בידי ונדליסטים. כמה עושי צרות נשענים על המעקה המשקיף על הרחבה. יהודים אורתודוקסים כמוני ניצבים סביב, כמו כדי להגן על קבוצת המתפללים. אנשי הביטחון בשטח דרוכים אך שקטים.
רב הכותל, שנבחר בידי הרבנות הראשית, סידר את העניינים כך שאפילו המניין הקטן שנערך מחוץ למתחם הכותל הוא חסר הגנה, חשוף ופגיע. צופים מן הצד, בהם רבנים אורתודוקסים אמריקאים המכהנים כמנהלי "קרן הכותל", אינם רוצים להיות מעורבים.
קללות רוויות שנאה כגון "נאצים" ו"גויים" נשמעות לעיתים באירועים מאורגנים של קבוצות יהודיות ליברליות המבקשות להתפלל יחד בכותל, למשל נשות הכותל. מושא הקללות? – אנשים שאינם מתאימים להגדרה של מיהו יהודי בעיני "שומרי הכותל" וכל מי שתומכים בהם. לפיכך אימצו יהודים חילונים רבים גישה אנטי־רבנית, ואפילו אנטי־דתית, כלפי היהדות והיהודים הדתיים. בדומה לכך, יהודים אמריקאים רבים נפגעים מן הטענות שהיהדות הרפורמית איננה יהדות ומכינוי הרבנים הרפורמים בַּשם "ליצנים".
כל זה הביא לתגובות־נגד של כעס, איומים מצערים במניעת תמיכה כספית מישראל והתרחקות רגשית, לכל הפחות, מאהבת המדינה היהודית, שפעם הייתה משותפת לכל הזרמים היהודיים בתפוצות.
בקצרה, היהודיוּת שהרבנות הראשית דוגלת בה נמצאת בעימות מתמיד עם אופייה הדמוקרטי של ישראל.
תפילת נשים
בשלושים השנים האחרונות הצטרפתי מדי פעם לתפילות ראש חודש האורתודוקסיות של ארגון נשות הכותל (שלאחרונה הסב את שמו ל"נשות הכותל המקוריות"). על פי פסיקת רב הכותל, נשים אינן רשאיות לקרוא בספרי התורה של הכותל, הזמינים לשימוש במנייני הגברים, או להביא ספרי תורה משלהן אל המקום הקדוש. ולכן כל חודש הן "מבריחות" ספר תורה קטן בתוך תיק גב, וכל חודש שומר רחבת הכותל שב ומזהיר באותן מילות תוכחה: "אתן יודעות שזה אסור. אל תעשו את זה שוב". וכך הקבוצה מתפללת בצוותא כבר שלושה עשורים.
אלא שהעניין מורכב עוד יותר: כמה נשים המבקרות בקביעות בעזרת הנשים בכותל – חרדיות בעיקר – מרגישות שעצם הנוכחות של הקבוצה שלנו פוגעת ברגשותיהן, שלא לומר בזכויותיהן: הזכות של נשים במדינה היהודית להתפלל במרחב מקודש כשר כהלכה, שאינו מופר על ידי נורמות לא־הלכתיות דוגמת קבוצות תפילה של נשים.
אף על פי כן מוצא חן בעיניי שתפילתן של נשות הכותל המקוריות וקריאתן בתורה נעשות באופן צנוע, שאינו מתעמת. עשרים או שלושים כיסאות מוצבים בקצה הרחבה כך שנוכחותן אינה מפריעה לאיש מלבד לאלה הבאים לקלל. מוצאת חן בעיניי הרגישות של קבוצה זו של נשים בגיל העמידה המקיימות את הנוהל הדתי שלהן בנחישות שקטה שאינה באה להפר או להפוך על פיו את האיזון של אחרים. בתפילה האחרונה שנכחתי בה הגיע לכותל אוטובוס עמוס בקבוצת נשים אתיופיות, לבושות בבגדיהן המסורתיים היפהפיים. כמה מהן שמו לב לקבוצה שלנו, האטו את צעדיהן לעבר הכותל הקדוש, נראו מופתעות, הרהרו לרגע, ואז חייכו לנוכח החבורה המשונה. גם זו דרך לחולל שינוי.
זכויות נשים
אלה רק דוגמאות אחדות להתנגשות שבין זכויות נשים לבין הכללים המוכתבים בידי מדינה דתית. ועם זאת, אי־אפשר למתוח ביקורת בלי לספר את הסיפור המלא של הנשים בישראל. בשישים השנים האחרונות הן התקדמו התקדמות עצומה, בדומה לנשים בדמוקרטיות מפותחות אחרות. בהתקדמות הזאת נכללות גם נשים מקבוצות מיעוט וגם נשים חרדיות. שום מקצוע, תחום דעת, תארים אקדמיים מתקדמים, תפקידים מנהיגותיים או שאיפות וחלומות הם לא מחוץ לתחום בשביל נשים בישראל. קולן של הנשים נשמע, ומובא בחשבון, בפוליטיקה, בכלכלה, בשירותים החברתיים, ברפואה, באקדמיה ובתעשייה; בכל התחומים הללו יש להן ייצוג מספרי ניכר. גם בקהילה הדתית המודרנית נשים התקדמו בתחומים שקודם לכן היו חסומים בפניהן: מנהלות מוסדות חינוך, רבּות מוסמכות, מלומדות בעלות שם, מנהיגוֹת של בתי כנסת ועוד.
ואשר לסוגיית פרטיוּת חשובה: בשעה שנשים בארצות הברית נאבקו לאחרונה נגד ביטול הפסיקה של "רו נ' וייד", מערכת הבריאות בישראל הכניסה שינויים ביכולת הבקרה והפיקוח שלה על זכותן של נשים לקבל החלטות הנוגעות לגופן שלהן. עד לאחרונה, אישה יהודייה שרצתה לעשות הפלה הייתה צריכה להופיע לפני ועדה של נציגי שירותי הבריאות והרווחה, וזו פסקה אם היא רשאית להמשיך במהלך. כעת, כל שעל האישה לעשות הוא למסור את הסיבות לבחירתה בהפלה; הליך של איסוף מידע ותו לא.
אלה הדימויים של המדינה היהודית שאני נושאת עימי, בשונה מדימויי הסקסיזם והאפרטהייד המוטחים תכופות בישראל. נשים אינן שווֹת זכויות בתחומי חיים מסוימים, ואולם בהתחשב בטבעה המגזרי והדתי של המדינה, ובהתחשב בכך שסוגיית הזכות לשוויון מגדרי עודנה בחיתוליה, נשות ישראל נמצאות בדרך הנכונה. השינויים המשמעותיים הללו מפעימים במיוחד לאור העובדה שכל זה התרחש בתוך 75 שנים קצרות, הֶרף עין במונחי ציר הזמן היהודי.
מה אפשר לעשות?
אין מטה קסם לפתירת הקונפליקטים הבלתי נמנעים. ובכל זאת אני מאמינה שעצם המאבק הוא חשוב – המאבק בין מי שרוצים שהמדינה תשמור על צביונה הדתי לבין מי שרואים בפרקטיקות הדתיות הממוסדות הגבלה של זכויותיהם הדמוקרטיות. יש חשיבות לתהליך של מציאת פתרון, ויש חשיבות להבנה, בקרב שני הצדדים, שיש דברים בחיים שפשוט אינם נתונים למשא ומתן. לדוגמה, בשאלה למי שייך המרחב הציבורי – כמטפורה ללגיטימיות של האחר: שיח בריא ומתמשך עשוי בהחלט לפתוח את השורות. כל אחד ואחת יכולים לתרום ליצירת נקודות מפגש כאלה.
מבחינת זכויות האזרח של נשים, הרוב הגדול והדומם חייב להיות מגויס להשגת המטרה של הכרה, פיוס והכחדת התעמרות והתעללות. כל אזרח בעל כוונות טובות יכול לזרז את התהליך. מאז ומתמיד תהיתי מדוע הקהילה הלא־אורתודוקסית, שברובה עדיין מקבלת את סמכות הרבנות בענייני נישואין וגירושין, אינה מקימה קול מחאה נגד חוק הגירושין היהודי הבלתי שוויוני; ומדוע הקהילה האורתודוקסית־מודרנית אינה מתייצבת בהמוניה כדי להגן על רווחתם של היהודים הליברלים.
רבים מתחומי הקונפליקט ורבות מן ההפרות של זכויות האדם מונחים לפתחה של הרבנות הראשית – הלוא היא הגוף המגלם את יהודיותה של המדינה הדמוקרטית והקובע מדיניות ומיישם אותה. זה כולל לא רק את הסוגיות שהוצגו לעיל – קונפליקט רחב היקף על המרחב הציבורי, התנגדות בלתי מתפשרת לתפילות ולטקסים לא־אורתודוקסיים בכל מערך שהוא והיחס לנשים בגירושין – אלא גם סוגיות אחרות: הצרת צעדיהם של רבנים לא־אורתודוקסים בניהול טקסים ואירועים, דה־לגיטימציה של האורתודוקסיה המודרנית הלא־חרדית, גינוי להט"בים ושליטה בהגדרת מיהו יהודי ובמדיניות הגיור. סוגיות חדשות, כגון קידום נשים לתפקידים שונים בשורות צה"ל, הן כמו סדין אדום בעיני הרבנות הראשית.
יש לרסן את הרבנות הראשית, או, לחלופין, לבטלה כליל. ביטול הרבנות הוא לא התוצאה שהייתי רוצה בה, אבל אני אבין זאת כדבר הטוב ביותר למדינה, לקהילה הדתית וללגיטימיות של הרבנות עצמה, שכרגע רוב הציבור קורא עליה תיגר. בהיעדר ריסון לרבנות, וכחלופה ל"אופציה הגרעינית" של ביטולה, התשובה עשויה להיות ריבוי מוסדות דת; כלומר, ריבויוּת – פלורליזם – של יהודיוּתה של המדינה והנהגת דמוקרטיוּת במערכת על ידי הכרה חוקית בריבוי הזרמים הדתיים והרבנים.
לבסוף, ברור לי שהמתחים בין אופייה היהודי לאופייה הדמוקרטי של ישראל חייבים להיפתר ברמה הפוליטית. אבל בחרתי להתמקד באינטראקציות היום־יומיות ובחוויה האנושית של החיים בתוך המתחים האלה. למידת דרכים לנהל מחלוקות בין דת למדינה יכולה גם ללמד פרטים ומוסדות להתמודד עם קונפליקטים בתחומי חיים אחרים. אלה כוללים יחסים בין־אישיים בעניינים פשוטים כגון איך להקשיב איש לרעהו, איך לצמוח מתוך מחלוקת, איך לא להתנער מאחריות בטרם עת ואיך לדעת מתי לבחור בהתעקשות ומתי בפשרה. מיומנויות חיים יִקרות ערך.
בלו גרינברג היא סופרת ופעילה חברתית יהודייה־אמריקאית; מחלוצות הפמיניזם האורתודוקסי היהודי.