בכוחה של המדינה היהודית ליצור את האקלים הדמוקרטי המרהיב והשלם ביותר מתוך הקפדה גדולה על ייצוגיות מרבית של כל הכוחות הפועלים בתוכה, למעט אלה המבקשים לקעקע את המדינה או לעקור אותה מערכיה הבסיסיים.
המסע היהודי למימוש הייעוד ההיסטורי מתפתח ומתברר. מדינת ישראל שפתחה שעריה לכל יהודי באשר הוא על פי חוק – הוא חוק השבות – היא התגשמות חלומם של כל הדורות.
דורות של חולמים על "שוב ה' את שיבת ציון" לא יכלו לחזות באופק הרחוק ביותר של דמיונם את מימושו העכשווי. וכעת, אנחנו, הפירות של בוני הארץ ומעצביה, נדרשים לסרטט את חזונה של המדינה היהודית – לא כפנטזיה אלא כחלום שנועד להתוות דרך להמשך עיצוב דמותה של המדינה. במאמר זה אני מבקש להדק את חלומותיי ולהכניסם למסגרת של שפת המציאות, הכרוכה במבט מן השמיים ואל השמיים. אבל לא אוכל לסרטט כאן את דמותה המלאה של מדינה יהודית, ולכן אסתפק בהתמקדות בנקודה אחת, הנקודה הארכימדית בעיניי, לעיצוב הבית הלאומי של העם היהודי.
השוויון בין בני אדם כתוכן פנימי של מדינת העם היהודי
הבשורה היהודית הראשונה לעולם כולו היא המרידה ב"בית עבדים" של מצרים והחתירה לחיי חירות. זו הכותרת הראשית של עשרת הדיברות: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". שלילת העבדות היא אחת המתנות שהעניק העם היהודי לעולם כולו. במשך אלפי שנים לא יכולנו לממש את האידאות היהודיות באופן ריבוני. היינו כפופים לשלטון זר ושימרנו את עצמנו כמיעוט שורד בתנאים קשים. רק לפני 75 שנים זכינו לריבונות יהודית מתחדשת.
במגילת העצמאות הוגדרה דמותה של המדינה החדשה בין השאר על בסיס עקרונות השוויון שבין כל בני האדם:
תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.
הגדרה זו, גם אם היא יונקת מעולמם של ז'אן־ז'אק רוסו וממשיכי דרכו במחשבה הליברלית באירופה, יסודה ומקורה בעולמה של היהדות, ומימושה הוא חלק ממימוש דמותה היהודית של המדינה. הגדרת מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי וכמדינה הדוגלת בשוויון מלא של אזרחיה היא יישום מלא יותר וגבוה יותר של ערכיה היהודיים של המדינה.
מדינה יהודית הרואה פני אדם מחייבת סל שלם של התנהגויות ביחסי אדם ואדם.
בראש ובראשונה צריך להדגיש בהגדרת הזהות של הלאום את ערך השוויון. בחברה שכזו אין אדם שקוף, אין אדם שלא נספר כ"צלם אלוהים", אין אדם השווה בערכו מאדם אחר. ערך השוויון בין כל בני האדם הוא ערך יסוד, וככזה הוא צריך להופיע בכותרתה של הגדרת הזהות של הלאום. ללא אמירה זו, הגדרת הלאום נשארת כגוף בלא נשמה.
את מימוש הערך הזה של "יהדות רואה פני אדם" במדינה אדגים בארבע דוגמאות, שאינן אלא פרטים המעידים על הכלל כולו.
היחס למיעוטים
במדינה היהודית יהיו כל האזרחים וכל התושבים (שאינם אזרחים) שווי זכויות, ללא אפליה שמקורה בדת או בלאום. המדינה היהודית תמזער את הצורך בשליטה על עם אחר שאינו חפץ להיות חלק מאזרחיה, בהתאם לצורכי הביטחון ושמירת חיי האזרחים כולם. היחס של חברת הרוב היהודי למיעוט שאינו יהודי מוכרח להיות מוקפד בהקפדה יתרה, ברוח התורה הרואה פני אדם כראות פני אלוהים. כבר לפני למעלה משבעים שנה התמודד הרב הרצוג, רבה הראשי הראשון של המדינה, עם סוגיה זו. בראשית דבריו, במאמר שפרסם בכתב העת "תחומין", הוא עמד על כך שזכויות המיעוטים במדינה הן השאלה המרכזית שנידָרש לה. לאחר בירור הלכתי המראה את האפשרות הגלומה בהלכה היהודית להענקת זכויות אזרח למיעוטים, הרב הרצוג מבטא את תקוותו שכל מי שחפץ בהקמת המדינה ובחיזוקה יאמץ את הפסיקה הזו ללא ערעור: "מה עלינו לעשות? להגיד לאומות: אין אנחנו יכולים לקבל את התנאי הזה, מפני שתורתנו הקדושה אוסרת על ממשלה יהודית להתיר הישיבה בארצנו לנוצרים, ונוסף על זאת היא אוסרת עלינו להרשות פולחנם בארצנו ואוסרת עלינו להרשות להם לרכוש קרקעות? דומני שלא ימצא רב בישראל בעל מוח ובעל שכל ישר שיסבור שעלינו להשיב כך, כלומר שזוהי חובתנו מדין תורתנו הקדושה" (הרצוג, תשמ"א, 169).
למן היום שכתב הרב הרצוג את דבריו המציאות מחייבת לחזור ולהדהד אותם. כבוד הוא לאומה היהודית שחזרה להיות אורגן חי במציאות ההיסטורית העולמית, וככזו מוכרחה היא להעמיק בתודעת האחריות לכל אחד מברואי עולם הנתון תחת כנפי המדינה.
היחס לאנשים עם צרכים מיוחדים
במדינה היהודית יהיה מאמץ מוגבר להכללת כל האנשים במעגל החיים הקהילתיים. אנשים עם צרכים מיוחדים ועם מוגבלויות ייחודיות ימצאו מענים בתוך המערכת, ולא מחוצה לה, יתגוררו בתוך הקהילה, ולא יבודדו ממנה, ישרתו את מדינתם ויעבדו עם שאר האנשים, ולא יישמטו ממעגל החברה. במדינה היהודית הרואה פני אדם יראו את הפוטנציאל של כל אדם ויפעלו למקסם את יכולותיו בהנגשה ובתשומת לב ציבורית. במהלך הזה של הכנסת כל אדם למעגל השייכות יש מתח גדול בין החתירה לחירות לבין התנועה הטבעית שמבקשת לגונן על אדם מפני פגיעה. כדי לשחרר את התנועה הרפלקטיבית של ההגנה על מי שנראה לי לא־מוגן אני צריך להגדיל בתוכי את האמונה בכוחותיו, ברצונו, בצמיחה שלו גם מתוך נפילות.
ההליכה הזו אל עבר החירות דורשת אומץ רב, וכל מערכות החברה במדינה צריכות לעבור את ההכשרה הנפשית והרוחנית להגשמת המסע הזה. זהו מסע שתכליתו להגביה את קומת החברה על ידי ההכרה במוגבלות הקיימת בכל פרטיה. דמותה של מדינה נקבעת על פי מעמדן של האוכלוסיות הזקוקות לסיוע בעמידה על רגלי עצמן במרחבי הקיום האנושי. ככל שנחתור למקם את האנשים עם הצרכים המיוחדים בלב החברה והקהילה, כך נרומם את דמותה היהודית של המדינה.
היחס למנוּעי חיתון
כחלק מן התפיסה של יהדות הרואה פני אדם הכרחי להתבונן במציאות שבה מאות אלפי אזרחים אינם יכולים למסד את משפחתם במסגרת המדינה, אם משום שאינם יהודים על פי ההלכה, אם משום רצונם להינשא לבני מינם ואם משום שאמונתם מונעת מהם להינשא במסגרת דתית. רבים מאזרחי המדינה הדתיים, המבקשים לשמור על יהדותה של המדינה, אינם יכולים, ורובם גם אינם רוצים, להשלים עם מציאות זו שבה אוכלוסייה שלמה נתונה למציאות שאינה מאפשרת לחברים בה לממש את זכותם ולהקים בית בישראל. השיטה הנוהגת, שמתעלמת מפגיעה באזרחי המדינה, כבר גבתה מחיר כבד של שנאה לדת ולמוסדות הדת. ברור שצריך ליצור מערכת חדשה של חיים המשחררת את סיר הלחץ הזה ומאפשרת חיים סבירים והוגנים בין דתיים לחילונים. אני נוטה לחפש ניסוח הולם לחקיקה בדמות "ברית זוגיות" שישאיר את מושג הנישואין על פי פרשנותו ההלכתית ("כדת משה וישראל") וישחרר את מי שאינו חפץ או יכול להינשא כך לקיים מסגרת חיים משותפת המוכרת על ידי המדינה. להערכתי, רוב רובו של הציבור ימשיך להינשא במסגרת המסורתית, כי החברה הישראלית היא מסורתית. המנוּעים להינשא על פי ההלכה היהודית או המתנגדים לה באופן קיצוני יבחרו בנתיב של ברית הזוגיות, ומפלס השנאה ישקע.
היחס לעובדים
שוק העבודה המודרני מעורר שאלות רבות בתחומי אתיקה וחברה. במסגרת הצרה של המאמר הזה אצביע על שלוש נקודות שבהן פניו של העובד מחייבות את המעסיק וקובעות את מדיניות ההעסקה: תנאי העסקה, שמירת השבּת הציבורית בשוק התעסוקה והלנת שכר העובד.
המאבק נגד העבדות התחולל במשך אלפי שנים, ובחלקים מסוימים בעולם עוד לא נסתיים. העולם המודרני מתמודד עם תופעות חלופיות לעבדות, בדמות תנאי העסקה מחפירים לאנשים "שקופים". ככל שהכלכלה הגלובלית מתעצמת, כך מתעצמת הסכנה לאובדן פניו של העובד. סוגיית עובדי הקבלן ותנאי העבודה שלהם, לדוגמה, מוכרחה להיות חלק מסדר היום של המדינה היהודית החפצה בשימור ערכי היסוד שלה. דברי איוב יכולים לשמש קריאת כיוון משלימה לדברי התורה:
אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי. וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ. הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד. (איוב לא, יג–טו)
גם תנאי העסקה נוספים (שעות מנוחה וסביבת עבודה) קשורים לפניו של העובד. הינה זרקור למעמדה של שמירת השבת במרחב הציבורי והכלכלי: אינטרסים כלכליים הפוגעים בשבת פוגעים בערכי היסוד של המדינה הנושאת את ערך כבוד האדם בראש דגלה. "למען ינוח" הוא דגל בוהק המתנוסס מעל לראשה של האנושות כולה, והוא גם איתות אזהרה לבל יהין אדם או שלטון לרדות באחר, יהא אשר יהא.
הכלכלה פורטת היטב על מיתרי הנפש של האדם החפץ בחיי חולין. הסוחרים מכאן והצרכנים מכאן אינם נושאים נס אידאולוגי אלא מבטאים את חשקו של האדם להנאה ולצריכה. אל מול החשק הזה צריכים להתייצב קברניטי המדינה ולהגביה את ערכי היסוד של שמירת יום המנוחה הלאומי בהקפדה יתרה. הוויכוח בין אנשי החשק והצרכנות לבין אנשי האידאה והערכים נמצא כבר בימי התנ"ך, בראשית ימי הבית השני (נחמיה, פרק יג). אנחנו, כמדינה יהודית, איננו פטורים מן המאבק הזה. דווקא כאן חקיקה לא תועיל, שהרי היא אינה מבטאת הסכמה אלא כיפופי ידיים. הסכמה והבנה בדיבור יכולות להועיל לתשתית איתנה של חברה, ואולי ראוי וכדאי לעמול עליהן. כבר נעשו מהלכים גדולים לקידום הדבר, כמו אמנת גביזון-מדן (2003), ונכון להמשיכם. השבת הציבורית עודה משמשת כדור משחק בידי מפלגות המבקשות לקרוע אותנו מכאן ומכאן. אם חפצי חיים אנחנו, נצטרך למצוא את הכוח הפנימי, לצמצם את המאוויים והחלומות של השלטת הרצון הסקטוריאלי זה על זה ולהביא למציאות שהיא חלקית לכולם אבל מרבָּה שלום בארץ.
הלנת שכר של מעביד כלפי העובד נחשבת איסור חמור, והוא מתואר בתורה בחריפות רבה: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים כד, יד). הנביא מלאכי, אחרון הנביאים, מתאר את התמונה החמורה של עושקי שְׂכר השכירים:
וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. (מלאכי ג, ה)
התמונה שהנביא מצייר בדבריו ברורה מאוד. יש מכנה משותף בין כל החטאים המנויים בפסוק. מדובר בקבוצת אנשים ש"אין להם אלוהים". הם מחזיקים בתודעתם את הכוח ומשתררים על זולתם. המכשף, או כל בעל מופת שכזה, מנצל חולשה של אנשים ומשתלט עליהם. המנאף פוגע בזוגיות של מישהו אחר על ידי פיתוי או שליטה, הנשבע לשקר בז לתשתית של החברה המבוססת על האמון. לחבורה המכובדת הזו מצרף הנביא את העושק שְׂכר השכיר, שכר האלמנה והיתום. זהו ניצול של החלש שאינו יכול להתמרד נגד המעסיק שלו. זוהי כוחנות שמתפרשת על ידי הנביא כפגיעה ב"יראת ה' ". כמובן שאיסור הלנת שכר אינו מבדיל בין עובד יהודי לעובד זר. הציווי של "ביומו תיתן שכרו" הוא כולל ומקיף את הכול.
סוד הצמצום: הדרך למימוש ערך השוויון במדינה
ההכרה הקבועה במציאות של אדם אחר במרחב החיים שלי מחייבת אותי לצמצם במשהו את מקומי; לאפּק את המאוויים, להכיר בצרכים של האחר ולתת מקום לצעידה במרחב אחד בנתיבים רבים ושונים. התמונה הזו אינה מייצרת "מדינת כל אזרחיה", אלא מדגישה את יהדותה של המדינה דווקא מתוך ההכרה התורנית שה' אלוהי ישראל ברא את כל בני האדם בגוונים אינסופיים. כך מופיע בתוספתא:
הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זו לזו. (ברכות ו, ה)
הקב"ה, "חכם הרזים", ידע לפזר את מקור האור האלוהי בעולמו ולהעניק לכל אחת ואחד את הגוון המיוחד שהוא רק שלהם.
" 'כל דרכי איש ישר בעיניו ותוכן רוחות ה' ' – כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע שני בני אדם שוים" (פירוש הגר"א למשלי כא). הרוחות הנושבות מעולמם הפנימי של בני האדם ממלאות את העולם בשונות שמעוררת פעמים רבות מחלוקות קשות. "שוני זה, מגזרת החכמה העליונה הוא בא. אילו היו כל בני האדם שווים זה לזה בהלך רוחם, לא היה כל אדם ואדם וכל חוג וחוג מושך לכיוונו בצורה קיצונית וקנאית כל־כך, ומתוך כך היה העולם נחסר דעות, כיוונים ורעיונות שונים ומפרים" (לשון הרב קוק, עין אי"ה).
כדי לממש את הערך הזה של הגיוון וריבוי הפנים והדעות צריך ללמוד את סוד הצמצום, את סוד המקום שנותן אדם לאדם, את ראיית האחר כראיית פני אלוהים. "סוד הצמצום" משמעו הכרה עמוקה בצורך של פינוי מקום, של כיווץ המימוש הבלעדי מתוך הכרה בקיומו של האחר. סוד הצמצום מתקיים בידי יחידים, כמו במערכת זוגית ומשפחתית, אבל ייעודו של עם ישראל הוא לקיים את הסוד הגדול הזה כ"ממלכת כוהנים". מהות הדמוקרטיה אינה רק שלטון העם אלא הקפדה על ייצוג של כל חלקי העם בהנהגת המדינה. בכוחה של המדינה היהודית ליצור את האקלים הדמוקרטי המרהיב והשלם ביותר מתוך הקפדה גדולה על ייצוגיות מרבית של כל הכוחות הפועלים בתוכה, למעט אלה המבקשים לקעקע את המדינה או לעקור אותה מערכיה הבסיסיים.
המדינה היהודית הזו תימדד לא על פי כמות "יהדותה" במובן הפולחני, כי אם ביצירת האקלים המרווח שבו אזרחי המדינה כולם מרגישים שיש להם קול ונראוּת. במקום הזה שמצמצם את האני למען האחר נוצר מרחב פנוי ולתוכו ייכנס האלוהים.
יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ
לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.
(תהילים קכב, ז–ט)
מקור
הרצוג, הרב יצחק אייזיק הלוי (תשמ"א). זכויות המיעוטים לפי ההלכה. תחומין, ב, 169–179.
הרב ד"ר בנימין לאו הוא ראש המיזם "929 – תנ"ך ביחד" ויו"ר אקי"ם ישראל.