מדינה נולדה

מדינה יהודית היא מדינה שבה חזון היהודים יכול להתגשם: להיות יחד על האדמה הזו ולעשות ממנה מודל לחיקוי, אוטופיה אנושית ומוסרית, ארץ שבה כולם יכולים לחיות יחד, ובהרמוניה עם העולם.

ממרפסת המלון אני משקיפה על העיר הלבנה. בשיא הקיץ האור עז. לא עוצרת לרגע לכל אורכו של היום הפעלתני. עיר חרוצה: במשרדים, בטכנולוגיה, במסחר, בשירותים. אומרים שבירושלים מתפללים, בחיפה עובדים ובתל אביב חוגגים, אבל זה לא נכון. בתל אביב עובדים קשה, גם אם אנשים מבלים בלילות בכל מקום, כל הזמן. בברים, בפאבים, במסעדות שנפתחות כפטריות אחר הגשם, במסיבות באוויר הפתוח, במבנים נטושים או במחסנים, בחצרות, על המדרכות, על הגגות. בכל מקום רוקדים בעיר המשוגעת הזאת.

המדינה הזו, המותקפת ללא הרף ושעצם קיומה לא מובן מאליו, כל כך מפורסמת ולמרות זאת כל כך לא־מוכרת, מפלסת את נתיבהּ מבעד לכל הדעות הקדומות. חברה תוססת; מאובטחת בכל דרך אפשרית ומוגנת בכיפת ברזל הבולמת לא מעט פצצות ופיגועים – לצערנו, רק לאחרונה מבינים בצרפת את המשמעות של חיים תחת איום האסלאם הפשיסטי; חברה הנאבקת בנגע הזה אבל ניזונה, וגם נפעמת בעצמה, מניגודיה ומסתירותיה מעוררי ההשתאות. זה בצד זה – באותן שכונות וחנויות, על אותן מדרכות – גברים ונשים בבגדי ים או ספורט ואושיות אינסטגרם צעירות בדרכן לחוף הים, ואחרים, חרדים, עוטי מלבושים שחורים ארוכים תחת השמש הקופחת, פניהם לבית הכנסת או לבית המדרש. חיים, רעיונות, ערכים מנוגדים בתכלית. מוסלמים, יהודים, נוצרים. אנשים מכל ארצות תבל – מרוסיה עד דרום אמריקה ודרך אפריקה – מתקיימים יחד באותם רחובות, באותן שכונות ובאותם בניינים.

בתל אביב שומעים את שירת המואזין. אבל לא רק את המואזין השר מן המסגד. ביפו שומעים מדי יום ביומו את הניגונים המסתלסלים המשודרים ברמקולים. בעת שהמוסלמים הולכים להתפלל, צועדים לחוף הים האמנים, ההייטקיסטים הצעירים והסוחרים הסוגרים את חנויותיהם בשעה חמש וחצי אחר הצהריים. פלג גופם העליון חשוף, על כתפיהם גלשן, מתחת ובינות לעצי הדקל. אווירה קליפורנית למדי. הנוף ייחודי: נונשלנטיות נחפזת, אלגנטיות נטולת יומרה, מראה "זרוק", יופי לא־מהוקצע, רפוי במקצת. נעים בין הרחובות בתוואי המרובע, הגרמני כמעט, של הצפון, ובין הצד השני של העיר, יפו, ספוּג המזרח ועֲרָב. פרשת הדרכים של כל ההשפעות: אירופית, בשל מסעי הצלב; אנגלית, משום המורשת הקולוניאלית; רוסית, בגלל העולים הראשונים וגם בגלל אלה האחרונים שהגיעו לא מזמן, בעלי המראה הקשוח, המדברים עברית ברי"ש מתגלגלת; אסייתית, בשל היוגה, אשר דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון ומייסד הציונות, חיבב כל כך; וגם בגלל מי שפוגשים אותם בכל שעות היום או הלילה ומרבד קטן מגולגל תחת זרועם לשעת התפילה הייעודה. מזרח תיכון, בזכות השווקים, החנויות ההזויות שמוכרים בהן הכול, דוכני החומוס הפזורים על המדרכות הנמשכות עוד ועוד, הבניינים המצהיבים והקירות המתפוררים – כל הלא־מתקבל־על־הדעת הזה, שהוא סוד קִסמה של העיר הזו. אפריקה גם, בגלל האקלים ואוכלוסיית העולים מאתיופיה שלה; בגלל הקצב הלא־מדויק שלה ומשום דרכם של תושבי העיר להלך יחפים ברחובות שטופי השמש. מעין עיר־עולם המכילה את העולם כולו ומעוררת בו השראה הודות למטבח שלה וגם בזכות הטכנולוגיה. תל אביב נמצאת במוקד של הכול.

אלמלא הקיצונים החמושים על ידי איראן, היה השלום יכול לבוא לכאן באותו האופן שהגיעו איתו עם מדינות ערביות רבות כל כך, למן מרוקו ועד לאיחוד האמירויות. לא שלום של אנשים שרק מתגוררים זה ליד זה, אלא של אנשים שחיים יחד, איכשהו, גאים בהבדלים שביניהם, הנחוצים כדי להפוך את החיים למרגשים ואת העיר לחיה. תל אביב של היום בשיאה בזכות כור ההיתוך הלא־סביר הזה, המנוגד לווקיזם, ואשר הוא־הוא עצם החיים המשותפים: לא שכולם זהים, אלא שכולם בקצוות. שונים באופן קיצוני. מגבעות שחורות לצד כובעי קש. נעליים ששרוכיהן מהודקים לצד כפכפים. בתי תפילה בסמוך לשווקים. בניינים נמוכים משנות השלושים של המאה העשרים לצד זיגוראתים ראויים לבבל. תל אביב היא בירת הבאוהאוס העולמית בצירוף אתרי מורשת. נולדה מכל הבא ליד. צמחה מתוך אנרגיה מטורפת; מן הרצון ליצור חיים על האדמה הזו. ולמה לא? כולם יחד, ושונים כל כך. העיר הלבנה הזאת נבראה מתוך חלום. ובלשונו של הרצל: אם תרצו אין זו אגדה. מדינה יהודית היא מדינה שבה חזון היהודים יכול להתגשם: להיות יחד על האדמה הזו ולעשות ממנה מודל לחיקוי, אוטופיה אנושית ומוסרית, ארץ שבה כולם יכולים לחיות יחד, ובהרמוניה עם העולם.

ד"ר אלייט אבקסיס היא סופרת והוגת דעות יהודייה־צרפתייה.