מדינה שהיהדות נוכחת בחייה ובדרך התנהלותה

אם רצוננו להבטיח את עתידה של מדינת ישראל מול כל האיומים האורבים לה, עלינו לדאוג שיישמרו בה ערכי היסוד של עם ישראל. כך היא תהיה מדינה יהודית במלוא משמעותה של המילה ותשרוד ותשגשג עד בוא הגאולה האמיתית והשלמה.

בתחילת הדברים ראוי להבחין בין "מדינה יהודית" ל"מדינת יהודים". מדינת ישראל יכולה להיות "מדינת יהודים", שתכלית קיומה לשמש בית ליהודים נרדפים. במציאות ימינו, שבה יהודים חיים בביטחון סביר ברוב מדינות העולם, יהיו שיטילו ספק בנחיצותה של מדינה כזאת. מובן שאפשר לטעון כנגד המפקפקים שמציאות זו עלולה להשתנות ויהודים עלולים להיות שוב מאוימים בארצות מגוריהם, ולכן נחוץ שיהיה להם בית להימלט אליו בעת הצורך; ועדיין קיומה ונחיצותה של המדינה נשארות ברמה של ארץ מקלט בלבד. לעומת זה, ההגדרה "מדינה יהודית" משמעותה – קולקטיב יהודי המתנהל על פי ערכים יהודיים והמגשים באמצעות המדינה מודל של עם החי את חייו הציבוריים כעם יהודי.

מדינה כזאת נושאת חזון רחב ועמוק בהרבה. היא אמורה להיות מדינה המאפשרת ליהודים לא רק חיים פרטיים ברוח היהדות (דבר המתאפשר גם במדינות רבות אחרות), אלא גם מדינה המעניקה להם אווירה וצביון של עם יהודי היושב בארצו והחי על פי ערכיו ומורשתו. זו מדינה שהיהדות נוכחת בחייה ובדרך התנהלותה, ובזה היא שונה מכל מדינה אחרת.

ברור שדמותה של מדינה יהודית בעיני יהודי דתי אינה דומה לדמותה בעיניו של מי שאינו שומר מצוות, ועדיין יש מקום להתלכד סביב מכנה משותף של יסודות מרכזיים בעולם הערכים היהודי, שהם הצריכים לאפיין את אופייה של המדינה היהודית.

 

בסיס הזהות היהודית

העם היהודי, במיוחד באלפיים שנות הגלות, נחשב תופעה יוצאת דופן במשפחת העמים. היותו עַם אחד, על אף פיזורו בארצות רבות ועל אף השוני התרבותי והמנטלי שבין קהילותיו המגוּונות, עוררה לא אחת תהייה על בסיס הגדרתו כעם. גם ההגדרה הדתית המקובלת לא הצליחה לאפיין את העם היהודי, שהרי בתוך בני העם היהודי כלולים גם מי שאינם מקיימים את מצוות התורה ואף מי שאינם חשים כל זיקה גלויה לדת.

כמה חודשים אחרי הקמת המדינה פרסם הסופר היהודי־סובייטי איליה ארנבורג מאמר בעיתון "פראבדה" ובו קבע שהעם היהודי למעשה אינו קיים. הוא טען כי אין דבר משותף בין היהודים בארצות השונות, ואם יש קשר ביניהם – הוא נובע מהאנטישמיות בלבד. הוא המשיל את קביעתו למצב תאורטי שבו היו מתחילים לרדוף את הג'ינג'ים או את בעלי האף הסולד. רדיפה כזאת לא הייתה הופכת אותם לעם. מכאן נגזרת המסקנה שיהודים שאינם מופלים לרעה בארצות מגוריהם אינם יכולים להשתייך לקבוצת היהודים הנרדפת, וממילא אין להם זהות לאומית נבדלת אלא הם חלק מן הלאום שבקרבו הם חיים (בר־זוהר, 1977, כרך 2, 914).

היו שהגדירו את קיומו של העם היהודי "אנומליה" או "אניגמה". כמה מהוגי הציונות חשו אי־נוחות עם "אנומליה" זו וקיוו להיפטר ממנה על ידי הקמת מדינה עצמאית. הם הניחו שבכך יחזור העם היהודי למשפחת העמים, ויהיה אפשר להגדירו על פי הקטגוריות הלאומיות המקובלות – טריטוריה, שפה, תרבות וכדומה; "עַם ככל העמים".

מובן מאליו שתפיסה זו מנוגדת להכרתם של יהודים מאמינים. בעיניהם, קיומו של העם היהודי אינו מותנה כלל בהשתבצות לתוך ההגדרות הלאומיות שמגדירות את העמים האחרים. העם היהודי נעשה עם לפני למעלה מ־3,300 שנה, בעת יציאת מצרים ומעמד הר סיני, כמאמר הכתוב (דברים כז, ט): "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ־לֹהֶיךָ". הגדרתו כעם נובעת מן הברית שנכרתה בינו ובין בורא העולם במתן תורה. ולכן המילים הפותחות את מגילת העצמאות – "בארץ ישראל קם העם היהודי" – יש בהן התכחשות לנרטיב של העם היהודי לדורותיו. הפיכתו של עמנו לעם הייתה במדבר, קודם הַכּניסה לארץ ישראל, ושם, לרגלי הר סיני, "קם העם היהודי".

את המוני היהודים הפזורים בכל קצווי תבל לא עניינה כל כך שאלת ה"נורמליות" של העם היהודי. הם הרגישו בכל נימי נפשם את שייכותם לעם ישראל, גם אם אין הוא עונה על ההגדרות הלאומיות המקובלות. ההזדהות העמוקה הזאת הייתה מבוססת על מכנה משותף אחד – הרציפות בת אלפי השנים של המסורת היהודית, ששימרה בקפידה את הקריטריונים להגדרתו של אדם כיהודי. היו, כמובן, עוד חלקים לאותו מכנה משותף – ברית מילה, בר מצווה, נישואין כדת משה וישראל, החגים והמועדים, סידור התפילה (קריאת "שמע ישראל"), קבורה יהודית וכולי – אבל הבסיס היה אותו קריטריון אחיד שקבע מיהו יהודי.

כחלק מאותה מסורת פיעמו בלב בני העם היהודי הכמיהה לארץ ישראל והתקווה העזה לגאולה, שבמרכזה בניין בית המקדש בירושלים ושיבת תפוצות ישראל לארצם. כשיהודי, בכל מקום בעולם, התפלל, הוא הפנה את פניו לעבר ארץ ישראל וירושלים. אלפיים שנה יהודים מתפללים "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". בתפילת שמונה עשרה, הנאמרת שלוש פעמים ביום, אנו מתפללים לקיבוץ הגלויות ("תקע בשופר גדול לחירותנו"), להשבת מערכת המשפט היהודית ("השיבה שופטינו כבראשונה"), לבניין ירושלים והמקדש ("ולירושלים עירך ברחמים תשוב") ולביאת המשיח ("את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"). זה החזון וזו התקווה שמילאו את לבבות היהודים לאורך כל שנות הגלות הארוכה.

אין ספק שאילולא אותה מסורת, שטיפחה בלב כל יהודי ויהודייה את הציפייה לגאולה ולשיבת ציון, לא היה יכול להתרחש הנס הגדול שהתחולל בימינו, שאין לו אח ורע בתולדות העמים – עם החוזר לארצו אחרי אלפיים שנות גלות.

 

בין רציפות להתנכרות

אכן, רבים מאבות הציונות לא היו שומרי מצוות, אך גם הם, ברובם הגדול, נשאו בליבם חיבור כזה או אחר למורשת היהודית. ובכל מקרה, ודאי שהמוני העם, שנענו לקריאה לעלות לארץ, לפני הקמת המדינה או אחריה, באו מתוך אמונה גדולה בסגולתה ובקדושתה ומתוך ציפייה גדולה שכאן יוכלו לחיות חיים יהודיים מלאים.

על רקע זה נולדה אכזבתם הגדולה של רבים מן העולים כשנוכחו שמציאות החיים בארץ ישראל אינה תואמת את חלומותיהם. ליבם נקרע למראה קיבוצים ומושבים שאינם שומרים שבת וכשרות. יהדות תימן, למשל, נושאת בליבה עד היום צלקות ממה שהיא רואה בו מאמץ מכוּון לנתקה ממורשתה, מהלך שזכה לכינוי "גזיזת הפאות". המוני עולים מארצות האסלאם חשו כי רומו עם עלייתם לארץ, כאשר גורמים שעסקו בקליטתם ניסו לשכנעם שכאן כבר אין צורך בשמירת מצוות ושהדת והמסורת היו נחוצות בגולה בלבד.

הציבור הזה, המחובר למורשת היהודית בכל נימי נפשו, אינו מוכן לקבל את ההתייחסות ליהדות כאל פיגום שמטפסים עליו במהלך הבנייה ובסיומה הוא מפורק ומתייתר. התקווה בת אלפיים שנה לחיים יהודיים מלאים בארצנו אינה יכולה להיות מנוע בְּטיל רב־שלבי, שלאחר הטיפוס לגובה המתאים נהפך לגרוטאה המושלכת לאוקיינוס. אי־אפשר לרכוב על אמונה דתית עמוקה של דורות רבים ואז להתכחש לה ולכונן מדינה מנוכרת ליהדות.

בשיח הציבורי בישראל נשמעים קולות החותרים להפרדת הדת מן המדינה ולעיצוב אופייה של המדינה כמדינה חילונית לחלוטין, על בסיס ערכים ליברליים מערביים. האם זו תוכל להיקרא מדינה יהודית? האם די בכך שהיא הוקמה בידי יהודים ושהיא פותחת את שעריה לפני בני ובנות העם היהודי? והלוא גם רכיב זה נשחק והולך במרוצת השנים, שכן אותם גורמים נאבקים למען השארתם בארץ של המוני מהגרי עבודה מאפריקה ולמען קליטת גויים גמורים, מפני שכל העיסוק בבדיקת יהודיותו של אדם מנוגד לתפיסת עולמם הליברלית. אם תימשך מגמה זו, גם הגדרתה של המדינה כ"מדינת יהודים" – מדינה שרוב אזרחיה יהודים – תעמוד בספק.

בראייה ארוכת טווח, התהליכים המאפיינים יחידים בעם ישראל המתנתקים ממורשתם לא יפסחו גם על הקולקטיב המאוגד כמדינה. אנחנו רואים בכאב את המספרים הגדולים של יהודים האובדים לעם היהודי בשל תהליכי טמיעה והתבוללות. תהליכים אלה מתחילים בהינתקות מאורח חיים יהודי, בנטישת המסורת ובאימוץ התרבות האוניברסלית. בהמשך גם עצם הזהות היהודית מיטשטשת ונעשית חסרת משמעות. שליחי חב"ד ברחבי תבל פוגשים יום־יום יהודים כאלה ומתאמצים להחזירם לחיק היהדות. למרבה הצער, ההצלחה חלקית בלבד, והמוני יהודים אובדים לעמנו ומתבוללים בין העמים, וילדיהם ונכדיהם כבר אינם יודעים כלל כי מוצאם מן העם היהודי.

מה ימנע ממדינת ישראל לעבור תהליך דומה? אם תימשך מגמת הכרסום בזהותה היהודית ובזיקתה לערכי היהדות, היא תתרוקן מכל מאפיין יהודי ותהיה עוד מדינה מערבית־ליברלית. מערכת החינוך שלה תְּגַדל צעירים שאולי יהיו מוצלחים בעסקים ובמקצועות מדעיים וטכנולוגיים, אבל זהותם היהודית תהיה חסרת משמעות בעבורם. הם לא יבינו כלל את הבעיה שבקשירת חייהם עם צעירה לא־יהודייה שפגשו בטיול שאחרי הצבא. מי שיסתייג מקשר כזה ויטען כי יהודי צריך להקים משפחה עם יהודייה, ייראה בעיניהם אדם חשוך, המחזיק בדעות קדומות. בד בבד תתרופף גם זיקתם לארץ, ורבים מהם יהגרו למקומות נוצצים יותר בעיניהם. וכי מדינה כזאת תוכל להוסיף ולהיקרא יהודית?

החשש מפני התהליך הזה הדאיג את הרבי מלובביץ' כבר בראשית ימיה של המדינה. באיגרת ששיגר לראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, בשנת תשי"ט (1959), בקשר לשאלת "מיהו יהודי", כתב: "כמה שלא יהיה גדול ההכרח בדת וענייניה לבני ישראל אשר בחוץ לארץ, מוכרחים הם עוד יותר וחיוניים לבני ישראל אשר בארץ ישראל. ואחד הטעמים היסודיים: בארץ ישראל דווקא נראית סכנה, אשר דור השני יקים טיפוס חדש, אשר בשם בני ישראל ידגול, אבל זר יהיה לעברו של עמנו, על כל ערכיו הנצחיים והעצמיים, וגם מנַגֵד לו – בהשקפת עולמו, בתרבות שלו ובתוכן חייו היום־יומיים. מנַגֵד, למרות אשר עברית ידבר, בארץ האבות ידור, וגם לשמע התנ"ך יתלהב" (הרבי מלובביץ', 1990, כרך יח, ריג).

מתברר שגם בן־גוריון הוטרד ממגמות הניתוק האלה. בשנת תשט"ז, 1955, שיגר מכתב אל שר החינוך והתרבות זלמן ארן, ובו קרא לחזק את התודעה היהודית של הנוער: "במידה שאני מכיר את הנוער (והמדובר על הנוער הטוב!) הוא לקוי מאוד מאוד בתודעה יהודית, בהכרת מורשתנו ההיסטורית ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתכנית לימודים שתתקן ליקוי זה מבלי לפגוע בענפי לימוד חיוניים אחרים" (ארכיון המדינה, 1955). בעקבות זאת הכין משרד החינוך תוכניות לטיפוח התודעה היהודית, והן הופעלו במערכת החינוך. אבל בחלוף הזמן גברה ידם של המתנגדים לתוכניות אלה, ובראשית שנות השבעים הן נגנזו.

ערכי יסוד במדינה יהודית

כדי שמדינת ישראל תוכל להתקיים לאורך ימים כמדינה יהודית צריכה היהדות להיות נוכחת בחייה ובעולם ערכיה. הערכים האוניברסליים אינם יכולים לדחוק את רגליהם של הערכים היהודיים המסורתיים, שהם נשמת אפה של המדינה היהודית ובלעדיהם תאבד את זכות קיומה.

יש להקדים ולהעיר כי המאבק על יהודיותה של המדינה מוצג לא אחת כתביעה של הציבור הדתי, שהוא מיעוט. לפיכך ההיענות לדרישותיו יכולה להיראות ככפייה של המיעוט על הרוב. אין הדבר כן, כשם שקבלת דרישותיהם של ארגוני הסביבה אינה כניעה למיעוט המחזיק בעמדות "ירוקות". הארגונים האלה אינם פועלים למען עצמם אלא לטובת החברה כולה, גם אם המוּדעוּת לאיכות הסביבה היא נחלת מעטים. כך יש לראות גם את המאבק למען הערכים היהודיים. אין זה אינטרס של הציבור הדתי לבדו, אלא של העם היהודי כולו. מטבע הדברים, הציבור שהיהדות דומיננטית יותר בחייו ער יותר לעניין היהודי ומכיר יותר בחשיבותו ובערכו. גם בתי הכנסת ברחבי ישראל מוקמים ביוזמה, ובדרך כלל גם במימון, של יהודים דתיים, אך בפועל הם משרתים את כלל הציבור – בחגים ובבר מצווה, ולהבדיל בעת אבל.

היהדות במדינה היהודית צריכה לבוא לידי ביטוי בנקודות המרכזיות שלהלן, לכל הפחות:

מיהו יהודי. הדבר החשוב ביותר לשמירת הרציפות היהודית ההיסטורית הוא ההיצמדות לאותם קריטריונים שעל פיהם נקבעה יהודיותו של אדם במרוצת כל הדורות: "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר כהלכה" (על פי פסקי ההלכה המקובלים בעם ישראל לאורך הדורות). כל סטייה מהקריטריונים האלה מערערת את בסיס קיומנו כעם אחד, כי ברגע שלא־יהודים נרשמים כיהודים כבר אי־אפשר לומר "כולנו יהודים". הציבור המאמין בתורת ישראל לעולם לא יסכים לראות יהודים במי שאינם יהודים. הכרת המדינה ביהודיותם של מי שאימם אינה יהודייה, גם אם אביהם או סבם יהודי, או מי שעברו "גיור" שאיננו גיור אמיתי, לא תגרום לשום יהודי דתי לצרפם למניין או להתחתן איתם. התוצאה תהיה קרע בלתי ניתן לאיחוי בין יהודים על פי ההגדרה המקובלת מאז ומעולם לבין מי שאולי נרשמים כיהודים אבל למעשה נשארים גויים גמורים.

בן־גוריון הבין זאת אחרי שהפנה את השאלה לכ־50 ממי שהגדיר "חכמי ישראל". מתוך 45 מהנשאלים שהשיבו על שאלתו, 37 תמכו בעמדה שעל פיה ההלכה היהודית היא הבסיס הבלבדי לקביעת יהודיותו של אדם. בעקבות זאת נקבעה ההנחיה שברישום האוכלוסין יירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה".

למרבה הצער, בג"ץ החליט להתערב בעניין, בשנת 1969, בעתירת שליט, שהיה נשוי לאישה לא־יהודייה ותבע כי ילדיו יירשמו כיהודים. כאן נפרץ הסכר. גם הכנסת, שניסתה לסגור את הפרצה בחקיקה, השאירה את עניין הגיור פתוח לפרשנויות בהשמטת המילה "כהלכה" ("שנתגייר כהלכה"). בעקבות זאת באו פסיקות בג"ץ שהכירו ב"גיורים" שהם למעשה חסרי ערך.

הכרת המדינה ב"יהודיותם" של מי שאינם יהודים משגרת מסר הרסני ליהדות העולם. המדינה היהודית, שקמה אחרי אלפי שנות רציפות יהודית על פי הגדרות מוסכמות וברורות, מצהירה בזאת כי הזהות היהודית נפרצה לכל רוח, כי המושג "יהודי" איבד את קדושתו וייחודיותו וכי הוא נפתח לכל אחד ואחת להגדירו כרצונם.

שבת. השבת היא יסוד מרכזי ביהדות. הציווי עליה הוא אחד מעשרת הדיברות. השבת איננה יום מנוחה מעבודה בלבד, אלא יש בה גם משמעות של קדושה. אנו מקבלים את פניה ב"קידוש" ומתעלים בה לעולם רוחני יותר של תפילה, לימוד תורה וחיי רוח. נוסף על כך שולחן השבת מגבש את המשפחה.

המדינה היהודית צריכה לבטא ערכים אלה, ולכל הפחות על ידי השבתת המערכת הציבורית ביום השבת. אכן, השבתה זו יוצרת מגבלות מסוימות למי שאינם שומרי שבת, אבל במאזן הכולל התרומה הערכית שלה מכריעה את הכף. (גם סגירת בתי עינוגים ביום השואה וביום הזיכרון גורמת אי־נוחות לאנשים מסוימים, אבל זה המחיר שהפרט משלם לטובת הערכים החשובים לעם.)

חינוך. החינוך במדינה היהודית צריך לשים דגש על הנחלת המורשת היהודית. בוגרי מערכת החינוך בישראל צריכים להכיר את התנ"ך ואת התורה שבעל פה, את סידור התפילה ואת מנהגי בית הכנסת, את תוכני החגים ואת לוח השנה היהודי. עליהם ללמוד את ההיסטוריה היהודית ולבקר באתרי המורשת בארץ, ובראשם האתרים שהיו מושא כיסופיו של עם ישראל לדורותיו – הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל ודומיהם.

כשרות. הכשרות היא ממאפייניו המובהקים של העם היהודי לדורותיו. אך טבעי כי במדינה היהודית יינתן לה מעמד מיוחד. המדינה צריכה למנוע הונאה בכשרות ולהבטיח שהכשרות תישמר במוסדותיה הציבוריים. כחלק מזה, גם שמירת הכשרות בפסח ומניעת הכנסת חמץ למקומות ציבוריים, כמו מרכזים רפואיים, אמורות להיות ערך חשוב במדינה היהודית, הגובר על זכות הפרט לאכול את מה שליבו חפץ.

נישואין וגירושין. לאורך כל השנים הקפיד העם היהודי להתחתן כדת משה וישראל ולהתגרש על פי דיני התורה. זה הבסיס לאחדותו של העם היהודי ולאפשרות שנוצרה בדורנו ליצירת קשרי נישואין בין בני ובנות קהילות יהודיות שהיו מנותקות זו מזו מאות שנים. לעומת זה, ציבורים שלא שמרו את דיני הנישואין, ובעיקר הגירושין, נהפכו לפסולי חיתון. מתוך הכרה זו נקבע כי נישואין וגירושין במדינת ישראל יהיו על פי ההלכה. יש לבצר ערך זה ולהכיר בחשיבותו הגדולה.

זכות לחיי תורה ומצוות. אחד הדברים שחייבים להיות מובנים מאליהם במדינה יהודית הוא ההכרה בזכותם המלאה של יהודים שומרי מצוות לחיות על פי ההלכה. בעת האחרונה התערערה זכות זו במידה מעוררת דאגה. אחת הדוגמאות הבולטות היא הניסיון לאסור קיום אירועים בשטח ציבורי על פי כללי הצניעות, בהפרדה בין גברים לנשים, או למנוע לימודים אקדמיים בהפרדה למעוניינים בכך. כאלה הם גם הניסיונות להתערב בדרך החינוך בתלמודי תורה ובישיבות. מדינה יהודית חייבת לאפשר ליהודים יראי שמיים לחנך את ילדיהם על פי דרכם ואמונתם. הערכים האלה חייבים להישמר גם אם אין הם עולים בקנה אחד עם תפיסות שוויוניות ליברליות או עם עמדות כלכליות מסוימות.

המפתח לעתיד המדינה

על פי הכרתם של יהודים מאמינים, שמירת ערכי היסוד הללו במדינה היהודית חיונית להצלחתה ולשגשוגה. התורה מבטיחה פעמים רבות כי שמירת חוקיה היא המפתח להשגת שלום, ביטחון, שפע ורווחה. בורא העולם גם מזהיר בתורתו כי נטישת ערכי התורה עלולה להביא את ההפך חס ושלום. אם חפצי חיים אנחנו, ואם רצוננו להבטיח את עתידה של מדינת ישראל מול כל האיומים האורבים לה, עלינו לדאוג שיישמרו בה ערכי היסוד של עם ישראל. כך היא תהיה מדינה יהודית במלוא משמעותה של המילה ותשרוד ותשגשג עד בוא הגאולה האמיתית והשלמה במהרה בימינו.

מקורות

בר־זוהר, מיכאל (1977). בן־גוריון (שלושה כרכים). עם עובד.

הרבי מלובביץ' [מנחם מנדל שניאורסון] (1990). אגרות קודש (כרך יח). קה"ת [קרני הוד תורה].

מכתב מראש הממשלה דוד בן־גוריון לשר החינוך והתרבות זלמן ארן (תיק זלמן ארן, 113/14). (1955, 7 בנובמבר). ארכיון המדינה.

 

מנחם ברוד הוא סופר ועורך פרסומים בהוצאה לאור של חב"ד ועורך עלון השבת "שיחת השבוע" בהוצאת צעירי חב"ד. שימש דובר חסידות חב"ד בישראל.