מדינת העם היהודי, דמוקרטיה מהותית ורפובליקת כל אזרחיה

מדינת היהודים לא תזכה ביציבות ובשלום בלא שתהיה גם מדינת כל אזרחיה, כל הישראלים; לא כתחליף, לא כהתחמקות מאופייה הלאומי־יהודי של המדינה ולא כוויתור על נוכחותה החשובה והמפרה של היהדות בתרבות ובפרהסיה הישראלית, אלא כזירה משותפת של פעילות אזרחית למען הטוב הציבורי ליהודים וללא־יהודים בישראל.

מדינת ישראל היא עובדה קיימת ואין צורך להצדיק את קיומה. ארחיק ואומר: אסור לדרוש מאזרחיה להצדיק את קיומה, בוודאי לא בעולם שמרבית מדינותיו הן תוצר של כוחות היסטוריים נטולי ממד מוסרי; בוודאי לא מול המטילים ספק בזכות קיומה מתוך צביעות, אפליה או שנאת יהודים.

אבל כלפי עצמנו, אזרחיה, ובתוך השיח המתקיים כאן מותר ונכון לבטא עמדה ערכית בדבר אופייה הרצוי של המדינה. וזאת עמדתי: מדינת היהודים ראויה להתקיים וראויה לכך מאוד, ובלבד שהיא מדינה דמוקרטית במהותה ורפובליקה של כל אזרחיה.

אשוב בהמשך דבריי לכל אחד מרכיבי הנוסח הזה, אבל אפתח בקביעה מצערת: הצירוף ״מדינה יהודית ודמוקרטית״ הוא כישלון חרוץ.

כוונות טובעיו של המטבע הזה היו טובות, ורוחו רוח הכרזת העצמאות. ההכרזה עצמה דמוקרטית מיסודה, חרף היעדרה של המילה ״דמוקרטיה״ מן הטקסט הסופי אף שהופיעה בטיוטה מוקדמת. אולי דוד בן־גוריון, עם כל היותו תלמידו המובהק של פריקלס, לא רצה להכניס מונח יווני להצהרת קוממיות היהודים.

אבל בעוד ההכרזה חדורה רוח יהודית־לאומית והומניסטית־ליברלית ומתחייבת לזכויות כלל אזרחיה של המדינה הנולדת לצד צביונה היהודי, התקציר ״יהודית ודמוקרטית״ – שהתיימר לעלות עימה בקנה אחד – פירק את השיח ממורכבותו. הוא גם שיחק בקלות, ועודנו משחק, לידיהם של קיצונים ומניפולטורים. רוח בלהות של בוּרות ופשטנות מהלכת על הארץ. דומה שמרבית הישראלים החיים כיום מזהים ״יהדות״ בעיקר עם אמונה אורתודוקסית וממסד רבני ו״דמוקרטיה״ בעיקר עם שלטון הרוב אגב רמיסת המיעוטים.

שתי הטעויות המושגיות הללו חותרות במהירות תחת אושיות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וכוונותיהם המוסריות של מייסדיה, המגיהות אור ערכי חרף כישלונותיהם המוסריים. הן נובעות מהיעדרו של שיח אזרחי ראוי לשמו במערכת הפוליטית ומכישלון מהדהד של מערכת החינוך על כל זרמיה. במהלך שלושת העשורים שהנוסחה ״יהודית ודמוקרטית״ שגורה על פינו, היא לא הניבה לא אחדות ולא פשרה, גם לא שוק רעיונות משגשג. להפך: היא נעשתה, שלא בטובתם של הוגיה, שורש פורה ראש ולענה, שהצמיח יריד הבלים וזירת התגוששות אלימה.

שני טעמים לכך: העמימות רבת הפנים של המושג ״יהודית״ – עמימות היא לא תמיד תכונה מועילה במסמכים חוקתיים! – והנבערות הציבורית בכל הנוגע ליסודות הדמוקרטיה המודרנית.

יָקום החוקר ממרום קתדרתו ויאמר ש״יהדות״ היא תלת־משמעית: דת, לאום ותרבות. יבוא מלומד שני ויוסיף גם את העמִיות, מעין אתניות יהודית הנבדלת משלוש המשמעויות האחרות. יישבו על המדוכה וימצאו צירופים ובני־צירופים של שלושה־ארבעה הפשרים הללו. כך גם בנוגע לדמוקרטיה: ככל שידגישו המלומדים שדמוקרטיה מהותית כרוכה בקיום של זכויות מיעוטיה וככל שיקראו תלמידיה הנאמנים של התאוריה הדמוקרטית ליישום שוויון מול החוק ושוויון זכויות אזרחיות ואנושיות, כך יעדיף עידן האינטרנט את הנוסחה הפשטנית והשגויה של שלטון הרוב גרידא; כי בזירות הדיגיטליות, הפופוליסט והדמגוג כמעט תמיד יכו את המלומדים שוק על ירך וכמעט תמיד ישעבדו את הטרמינולוגיה לצורכיהם. וחסידיהם של הפופוליסט והדמגוג נמשכים ומתפתים לראות ב״מדינה היהודית״ מרחב של לאומנות מתבצרת או של אורתודוקסיה רבנית.

משולש המשמעויות של ה״יהדות״ – דת, לאום ותרבות – מהדהד בוויכוח בן זמננו על הבנת טיבה של המדינה: האם עליה להיות יהודית על פי ההלכה; יהודית התובעת מאזרחיה אמונה או לפחות פרהסיה דתית, כופה עליהם פולחן דתי ומפלה לרעה את הלא־דתיים בקרבה? או שמא מדינה יהודית־לאומית, מדינת העם (לאום, אומה) היהודי? או, בגרסתה הקיצונית אך הולכת וצוברת פופולריות, מדינה יהודית־לאומנית, המפלה לרעה, לא בלית ברירה אלא כערך מהותי, את הלא־יהודים בקרבה ואף חותרת לסלק או לאיין את הלא־יהודים בקרבה? ואולי עליה להיות רק יהודית על פי תרבותה, לשונה העברית, תוכניות הלימודים, הפרהסיה ולוח השנה?

גם אם נניח מדינה יהודית על פי תרבותה או אֱמוּניוּתהּ, הדילמה משתכפלת: תאוקרטיה? מדינת הלכה? יהדות רבנית? יהודיות מסורתית? יהדות מודרנית? ״משכילית״, כלומר נאורה? ליברלית? הומניסטית? יהדות מביטה־לעבר, צופה פני עתיד, רציונליסטית, מיסטית, משיחית? ״עַם לבדד ישכון״ או ״עַם ככל העמים״ החבר במשפחת העמים? ושמא מדינה יחידת סגולה שכמוה אין?

ואם יחידת סגולה שכמוה אין, שוב עולה קשת השאלות, כמו בשׁוּרה ארוכה של מראות המשקפות זו את זו – יחידת סגולה מפני שהיא המדינה היחידה בעולם המזוהה עם הדת והלאום היהודיים או מפני שהיא מדינתו של העם הנבחר מכל העמים? זו שתוכנית אלוהית מייחדת לה עבר, הווה ועתיד שאין בלתם, ״גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְמַעַן יְהוָה אֲשֶׁר נֶאֱמָן קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ״ (ישעיהו מט, ז)? ואולי מדינה יהודית מגשימה עליונות יהודית, במובן הלאומני הממאיר, כלפי הלא־יהודים שבקרבה?

חוק הלאום, שנחקק ב־2018 (חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי), מהלך על חבל דק בין לאומיות מתונה ללאומנות ממארת. הוא מותח את החוט הלגיטימי של מדינת לאום לכיוון המסוכן של תפיסות עליונות אתנוצנטריות, אשר פושות כעת בעולם כרקבובית שעלתה מן המרתף.

גם רכיב ה״דמוקרטית״ בנוסחה הישראלית סובל מטשטוש גבולות, פרי באושים של גירעון חינוכי בכל הנוגע להיסטוריה, מחשבה פוליטית ואזרחות. חוששתני שתפיסת הדמוקרטיה של מרבית הישראלים, לרבות בוגרי החינוך הממלכתי הכללי, מנותקת מתנאי היסוד הליברליים שנוצקו ביסודותיה של הדמוקרטיה המודרנית. גם מי שמדקלם את המשפט ״שלטון הרוב תוך הגנה על זכויות המיעוט״ חוטא באי־הבנה. התנאי לדמוקרטיה איננו ״הגנה על זכויות המיעוט״ גרידא, כי אם שוויון אזרחי מלא, המניח שקבוצות המיעוט שותפות מלאות במעש האזרחי, לא רק בנות חסותה של המדינה. (״וּבְכֵן: מִיהוּ תוּפִיק טוּבִּי? הוּא חֲבֵר הַכְּנֶסֶת. / הוּא קוֹמוּנִיסְט עַרְבִי. בְּבֵית הַנִּבְחָרִים / יוֹשֵׁב הִנּוֹ בִּזְכוּת־מְלֵאָה וְלֹא בְּחֶסֶד… / כְּבַר עֵת אוּלַי לִזְכֹּר זֹאת, חֲבֵרִים. ״ [נתן אלתרמן, ״הנזיפה בתופיק טובי״, דבר, 18 בנובמבר 1949)].

אין דמוקרטיה מודרנית בלא ליברליזם אזרחי. אין דמוקרטיה מודרנית בלא שוויון זכויות היסוד. (חוק השבות, אגב, מפלה בין אוכלוסיות בלא שיעלה כדי פגיעה בשוויון זכויות היסוד; אבל אפליה תקציבית בין יישובים יהודיים וערביים היא פגיעה קשה בו.) דמוקרטיה לא־ליברלית איננה דמוקרטיה כלל, והיא עלולה להצטרף למפלצות מדיניוֹת אחרות: דמוקרטיה טוטליטרית או אתנוקרטיה. התפיסה השגויה והרווחת שדמוקרטיה היא ״שלטון הרוב״ ותו לא מובילה לשלטונו של מיעוט או יחיד. זה הלקח ההיסטורי, והוא תקף גם כאן.

אין קץ למניפולציות האפשריות ב״יהודית״ וב״דמוקרטית״. קמים קיצונים ומזהים יהדות עם הלכה, גזע או לאומנות ממארת; קמים הוגים מטעם עצמם ומהגגים על ״דמוקרטיה לא־ליברלית״ ועל ״הגנה״ מתחסדת על זכויות הרוב דווקא, ובראשן חופש הביטוי, להלך אימים ולהתגזען. מסוכנת גם הקביעה המהדהדת מדי פעם, מימין וגם משמאל, שיש סתירה מובנית בין יהודיותה של מדינת ישראל לדמוקרטיוּת שלה. היא מביאה את ישראל אל עברי פי פחת של משפט שלמה: או יהודית, או דמוקרטית. ישוסע התינוק לשניים! כאילו לא שאבו אבות הציונות הדמוקרטית מלא חופניים ממקורות ישראל, מאהבת הגֵר ומוסר הנביאים ודמוקרטיית הוויכוח והדיון היהודי. כאילו לא צללו מייסדי הליברליזם המערבי אל מעמקי התורה והתלמוד, שולים מהם פנינים של שלטון החוק ושל זכאות היתום האלמנה והגר ושל פדרציית השבטים הכפופה לחוקה אחת. במחקריי הראיתי שהליברליזם, אבן הראשה של הדמוקרטיה המודרנית, שקדם לה בכמאה שנים, ינק מן הספרייה היהודית כבר בכתביהם של חלוציו, ברוך שפינוזה וג׳ון לוק ואבות החוקה האמריקאית. את הזיקה החזקה הזאת הראיתי במחקריי, והראו עמיתיי ובהם אריק נלסון וערן שלו. ממצאי אסכולה מחקרית זו חדשים יחסית, וחשוב להביא לתשומת ליבו של הציבור בישראל שהמסורת הליברל־דמוקרטית יונקת בין השאר ממקורות עבריים ויהודיים, ולכן אין סתירה עקרונית בין המורשת המוסרית־אנושית והגלובליסטית של היהדות, לרבות חוקי הגֵר וחזונות הנביאים, לבין הדמוקרטיה הליברלית המודרנית.

ראוי היה ואפשר היה שמדינת ישראל תתקיים על קרקע עשירה בשני היסודות. כך רצה בן־גוריון, גם כאשר שגה – שגיאה קשה בעיניי – כשפנה בסוגיית ״מיהו יהודי?״ לרבנים בלבד, ולא גם לאינטלקטואלים ולהוגות דעות ולסופרות ולהיסטוריונים. ראוי היה שחלקיה ההומניסטיים של היהדות, היבטיה הווכחניים, הצופים פני עתיד, הקשובים לעולם הלא־יהודי, הנכונים לחידוש ולריענון פרשנויות, יישבו לשולחן אחד עם הדמוקרטיה לגוניה וייצרו כאן תמהיל שיציע אור לגויים. זה לא קרה עד כה.

הרי על מנת להדגיש את בחירתו בחלופה הלאומית־ליברלית המתונה טבע בנימין זאב הרצל את הכינוי ״מדינת היהודים״; בלשון המקור Judenstaat, ולא Der jüdische Staat. הבחירה שבחר טובה ונכונה בעיניי. ספרים יכולים להיות יהודיים, מחוות והבעות יכולות להיות יהודיות, ערכי מוסר יכולים להיות יהודיים. אבל בהקשר פוליטי נכון יותר לדבר בלשון הכרזת העצמאות: מדינה לעם היהודי; מדינה לבני אדם יהודים המממשים את זכותם להגדרה עצמית מדינית. לא שמענו בקולו של הרצל. הצמדתו של תואר מורכב כל כך כמו ״יהודית״, רב־משמעויות כל כך, לכינויה הרשמי של המדינה עלתה עד כה במחיר כבד של התפרקות השיח הציבורי.

מן הלבירינט הזה צצו שתי מכשלות קשות. ראשית צץ הזיהוי ההולך וגדל של ״מדינה יהודית״ עם ״מדינת הדת היהודית״ (ומכאן שיהודי מאמין הוא יהודי טוב יותר, ולכן ישראלי טוב יותר, מיהודי חילוני). שנית, ורע עוד יותר, צץ הזיהוי ההולך וגדל של ״מדינה יהודית״ עם ״מדינת הלאום היהודי״, בדגש לאומני כבד התובע עליונות משפטית ומהותית לאזרחיה היהודים על פני הלא־יהודים. לכאן משתייך גם החזון, שהתקדם לאחרונה משולי המחנה אל עיבורו, שאזרחי ישראל הלא־יהודים ייעלמו יום אחד או ישתתקו כליל. "גירוש", ״עידוד הגירה״ ו״הצהרת נאמנות״ הם כבר מטבעות פוליטיים עוברים לסוחר.

מכאן ששתיים מן הפרשנויות החזקות ביותר לעת הזאת של המונח ״מדינה יהודית״ מרחיקות את מדינת ישראל מן הדמוקרטיה, שתביעת היסוד שלה היא שוויון אזרחי. המפלגות והארגונים המזוהים ביותר עם פרשנויות אלה – אקסקלוסיביזם דתי־אורתודוקסי ואקלוסיביזם אזרחי – אימצו שתי טקטיקות חלופיות כלפי הדמוקרטיה: או הטיית ערכיה לתמיכה ברוב היהודי או שלילה גוברת והולכת של נחיצותה למדינה היהודית.

במקום שה״יהודית״ תעצים ותבסס את ה״דמוקרטית״ וה"דמוקרטית" תעשיר ותגוון את ה"יהודית", נוטים תארים אלה לכרסם זה בזה ולהחליש זה את זה, וכך הם מחלישים ומדלדלים את רוחה של המדינה. יהודים לא מעטים רואים ב"דמוקרטיה" התייוונות או כשל ערכי, ודמוקרטים לא מעטים רואים ב״יהדות״ או ב"יהודיות" אבן נגף לחירותם. שתי הקביעות הללו הן בשום פנים לא כורח המציאות.

תומכי ה״דמוקרטית״ נמצאים אפוא במגננה מתמדת, וגם במלכודת. ככל שיניפו גבוה יותר את דגל השוויון האזרחי, כך יואשמו יותר ב״אהבת ערבים״ ובבגידה בעמם, בדתם או במולדתם. וככל שינסו להתרחק מן ה״יהודית״ במשמעויותיה ההלכתיות או האולטרה־לאומניות, כך יחזקו את הסברה, השגויה בעיניי, שאין השתיים יכולות לדור בכפיפה אחת.

*

בשנת 2013 הזמינה אותי חברתי פרופ׳ רות גביזון לכתוב מאמר משותף המציג צימוד מושגי חדש לאפיונה של מדינת ישראל: לא עוד יהודית ודמוקרטית, כי אם לאומית וליברלית (גביזון ועוז־זלצברגר, 2012). אין בדעתי להיות לפה לפרופ׳ גביזון המנוחה במענה לשאלה שביסוד אסופת מאמרים זו. אני מציגה כאן את עמדתי כפי שפותחה מאז ועד היום. עם זאת אציין בהוקרה את ההשראה שקיבלתי ממנה בדיונינו ובוויכוחינו. המניע העיקרי לשיתוף הפעולה בינינו – חרף חילוקי דעות בעניינים מסוימים – היה סברתנו המשותפת שהן התואר ״יהודית״ הן התואר ״דמוקרטית״ נשחקו עד עפר בשיח הציבורי הישראלי.

מדינת ישראל, כך הסכמנו, היא מדינת הלאום של העם היהודי, אבל יתר על כן היא בעצם הווייתה מימוש זכויות האדם של מיליוני יהודים. ״הגדרה עצמית״, כתבנו, ״היא זכות אדם, זכות קבוצתית […] עצם הענקת הזכות להגדרה עצמית לעמים, לאומיות, היא בעצם ערך חיובי, אשר מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית והמשפט הבינלאומי. לאומיות אינה עומדת בסתירה לזכויות אדם, אלא בדיוק להפך: הלאומיות הפרטיקולרית של כל אדם היא חלק מזכויות אדם – אין לאדם האפשרות להגשמה עצמית מלאה אם אין לו גם החירות לחיות בצורה חופשית ובטוחה כחלק מקבוצת־התייחסות לאומית תרבותית משלו״ (עמ' 309).

יתר על כן, מבט היסטורי מעלה שמרבית הדמוקרטיות המודרניות, האירופיות והחוץ־אירופיות, הן פרי לאומיות שעלתה בקנה אחד עם ליברליזם, על רכיבי היסוד שלו – שלטון החוק וזכויות אדם ואזרח. גם במבחן המציאות וגם במבחן התאוריה, כפי שהראה ישעיה ברלין ופיתחה תלמידתו יולי תמיר, אין סתירה מהותית בין מדינת לאום לבין ליברליזם אזרחי. כאן המקום להדגיש שבליברליזם אזרחי עסקינן, לא בליברליזם כלכלי. המסורת הליברלית הלוקיאנית, כפי שפיתח אותה ג׳ון סטיוארט מיל ותמצת אותה ג׳ון רולס, מעניקה שוויון זכויות אזרחי מלא ושוויון הזדמנויות לשגשוג אישי ולהשתתפות פוליטית. זו, כהגדרתי בראשית הדברים, היא האבן הראשה של הדמוקרטיה המודרנית. ואין מניעה לקיים את המסורת הזאת במדינת לאום. אין גם כל מניעה לקיים אותה בממשל סוציאל־דמוקרטי או לחלופין בממשל ליברלי־כלכלי של שוק חופשי, כל עוד תנאי היסוד הללו נשמרים.

״אחד היתרונות של דיבור על מדינה 'לאומית', ולא על מדינה 'יהודית' ״, כתבנו, ״הוא שהדבר מבהיר מלכתחילה כי יהודיותה של המדינה שאנחנו מתכוונים אליה אינה יהודיוּת כדת, אלא יהודיוּת כזיקה לאומית־תרבותית. העמדה כי 'יהודיותה' של ישראל פירושה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי […] היא גם הלוז הרעיוני של מגילת העצמאות. ברור כי המובן של 'יהודית' כמדינת הלאום מתנער בצורה מפורשת מהמובן של 'יהודית' כמדינה דתית, כתיאוקרטיה״ (עמ' 310).

אבל הוא חייב, כמובן, גם להתנער מלאומנות גזענית ממארת. הטעות הרווחת בשמאל – שכל תחושה לאומית, התרגשות לאומית או גאווה לאומית אחד דינן להיגרר במורד למדרון החלקלק של לאומנות בואכה פאשיזם – אומנם מוצאת לה אי אילו רגליים במציאות הפוליטית הישראלית בת זמננו, אבל זו טעות מסוכנת, פרי מחשבה עצלה. בקרב הוגי הנאורות היו יחידי סגולה – ובהם ג'מבטיסטה ויקו, אדם פרגוסון ויוהאן גוטפריד הרדר – שהבינו, כפי שהיטיב הפילוסוף המודרני ישעיה ברלין לחדד, שגם בעידן האינדיווידואליזם נחוצה לאדם קבוצת השתייכות. בעידן המודרני אין קבוצת השתייכות חזקה יותר מן הלאום, אפילו לא הדת. מדינת הלאום היא במיטבה מיזוג של שני הזרמים החשובים ביותר במאה התשע עשרה – הלאומיות והליברליזם – והיא תישאר עימנו עוד דור או שניים לפחות. השמועות על מותה בשלהי המילניום הקודם היו מוקדמות מאוד.

הליברליזם האזרחי – ליברליזם של שלטון חוק וזכויות אדם ואזרח – הוא הנזם באפה של מדינת הלאום; הוא המגביל אותה והמגונן עליה מפני הידרדרות ללאומנות ממאירה. לכן גביזון ואנכי, מתוך עמדתנו הציונית־הומניסטית, ראינו בליברליזם זה תנאי יסוד לא רק לדמוקרטיה המודרנית בכלל, לא רק למדינת לאום הגונה בכלל, אלא בפרט, ובמיוחד, למדינת הלאום של היהודים.

מדינת לאום ליברלית גם מסוגלת להכיל היטב את שדה המתח המושגי הנוסף, זה של המונח ״ציונות״. היא מציעה מסגרת מדינית המושתתת על היהדות כלאום ותרבות, אך בלא סממנים של שלטון הדת (על סמך ההסדרים הקיימים כיום לחופש הדת בישראל ולזכויות דתיות, לרבות הכרה בדת היהודית כדת הרוב, ובתוספת הכרה ביהדות חילונית). היא עולה בקנה אחד עם ציונות הומניסטית, שחלק נכבד מן השמאל היהודי בישראל מוצא בה את השקפת עולמו. היא עולה בקנה אחד עם הגותו של זאב ז׳בוטינסקי, שבכתביו הדגיש את הדואליות האפשרית בין ״בראשית הייתה האומה״ ל״בראשית היה היחיד״. והרכיב הליברלי, של זכויות אדם ואזרח ואופק חדש לזכויות קבוצתיות תרבותיות, מסוגל לבצר את הרכיב הלאומי מפני הקצנה לשוביניזם לאומני או גזענות.

״אל לישראל לוותר על ייחודה הלאומי היהודי״, כתבנו, ״והיא חייבת להיות ליברלית מפני שזו הדרך היחידה שבה היא תוכל לשמר את האיזון הנכון בין ההכרה בריבוי הציבורים החיים בה לבין הצורך שלה לקדם לכידוּת הן ברמה האזרחית, בלי הבדל לאום או דת, והן ברמה הלאומית־יהודית״ (עמ' 324). עם זאת חשוב לסייג ולומר שהנוסחה ״לאומית וליברלית״ אומנם מתאימה הן לפילוסופיה הפוליטית של מדינת ישראל והן לשיח הציבורי שלה, אבל – כאן אני משמיעה את קולה של רות גביזון – אַל לה למערכת המשפט לשכוח את תפקידה כמעוז היחיד, כמשענת לפרט מול הרשויות והמרחב האזרחי, ולא כפוסקת פילוסופית או כאחראית לתורת המשטר הישראלי. על כן אני רואה בצירוף ״לאומית וליברלית״, ובתנאי שיהיה אפשר לשלבו בשיח החינוכי והציבורי בפירוט הנדרש ובסייגים הנדרשים, מסד מושגי הגון למדינת ישראל כמדינת היהודים וכל אזרחיה.

*

לצירוף הערכים ״לאומית וליברלית״ אני מבקשת להוסיף נדבך שהיה חסר לדעתי בהשקפתה של רות גביזון ונעדר גם אצל רבים במחנה ה״דמוקרטי״. זהו ‫הנדבך הרפובליקני, שנעדר מן השיח הישראלי מפני שמעולם לא התווסף לאילן היוחסין האינטלקטואלי של הציונות. הציונות צמחה על קרקע מרכז־ ומזרח־אירופית ואומנם שאבה מן הנאורות, אבל ללא היסוד הרפובליקני שאפיין את מערב אירופה וצפון אמריקה. האקטיביזם של אבותיה ואימהותיה המייסדים של מדינת ישראל נשא די־אן־איי מהפכני, לא רפובליקני.

רפובליקה היא מילה נרדפת לדמוקרטיה רק באופן חלקי. שתיהן מציינות את ״שלטון הרבים״, אך הרפובליקה, בניגוד לדמוקרטיה המודרנית, מוסיפה לשלטון החוק ולשוויון הזכויות האזרחיות גם תחושת השתייכות אזרחית ואקטיביזם אזרחי, כלומר דיון ושיתוף פעולה מרובה דעות למען הטוב הציבורי או העניין המשותף, res publicum. חרף  מקורו הרומאי שלהמונח, מחדשיו בעת החדשה המוקדמת הרבו לכתוב על ״הרפובליקה של העברים״ ושאבו השראה מן המקרא.

יש הד רפובליקני באידאל הממלכתיות של בן־גוריון; יש הד רפובליקני באתוס הקיבוצי והסוציאל־דמוקרטי; יש גם הד רפובליקני ברוויזיוניזם של ז׳בוטינסקי. אבל דומה שמלבד חיים ויצמן ומעטים כמוהו, שהכירו מקרוב את האתוס הרפובליקני ההלניסטי־רומאי ואת גלגולו המודרני, איש לא פיתח את ערך האזרחות הפעילה הרפורמטורית, לא המהפכנית, זו שתוכל להפוך את מדינת היהודים גם למדינת הישראלים כולם.

והעיקר פשוט הוא: מדינת היהודים לא תזכה ביציבות ובשלום בלא שתהיה גם מדינת כל אזרחיה, כל הישראלים; לא כתחליף, לא כהתחמקות מאופייה הלאומי־יהודי של המדינה ולא כוויתור על נוכחותה החשובה והמפרה של היהדות בתרבות ובפרהסיה הישראלית, אלא כזירה משותפת של פעילות אזרחית למען הטוב הציבורי ליהודים וללא־יהודים בישראל. אשר על כן: מדינת היהודים, דמוקרטיה מהותית ורפובליקה של כל אזרחיה.

המאמר מוקדש לזכרה הטוב של פרופ׳ רות גביזון.

מקור

גביזון, רות, ופניה עוז־זלצברגר (2012). ישראל כמדינה לאומית וליברלית. משפט ועסקים, יד, 293–328.

 

פרופ' פניה עוז־זלצברגר היא היסטוריונית; פרופסור אמריטה בפקולטה למשפטים ובמכון ללימודי גרמניה ואירופה באוניברסיטת חיפה.