מדינת ישראל ניצבת מול אתגרים גאופוליטיים מרחיקי לכת, אולם השאלות הגדולות בהתמודדות זו כרוכות במתחים פנימיים בעצם הגדרת זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית, ואלה עלולים לרסק אותה מבפנים.
הסוגיה החשובה והמרכזית ביותר שמדינת ישראל צריכה להתמודד איתה היא קביעת מאפייניה כמדינה יהודית דמוקרטית. התשובה לסוגיה זו תקבע את זהותה של המדינה, והיא תכריע, לטוב או לרע, את עתידה ואת עצם הלגיטימיות שלה. בלב המתח עומדות שתי שאלות: מהם התכנים החוקתיים והחוקיים הנגזרים מתיאור המדינה כ"יהודית", וכיצד תכנים אלה מתיישבים, אם בכלל, עם המחויבויות הדמוקרטיות־ליברליות?
התואר "יהודית" עלול לעמוד בסתירה לתואר "דמוקרטית" באחת משתי המשמעויות שלו – הדתית והלאומית. במשמעותו הדתית של התואר "יהודית" – ייתכן מצב שהמדינה היהודית תפגע בחירויות בסיסיות ובחופש הדת של אזרחי המדינה. מדינה יהודית שכזאת, שתיעזר במנגנון הכפייה שבידי המדינה להשגת מטרות דתיות, אינה יכולה להיות דמוקרטית במובן המלא והמוכר של המילה, משום שבעצם מהותה היא תפגע בחופש הדת של אזרחיה ובפלורליזם הדתי של הקהילות המרכיבות אותה. במשמעותו הלאומית של התואר "יהודית" עלול המאפיין היהודי של המדינה לערער על עקרון השוויון בין האזרחים, שהוא מהותי לתפיסות הדמוקרטיות־ליברליות של המדינה. בהקשר זה, הפגיעה ברכיב הדמוקרטי נגרמת לא מן התכנים הדתיים העשויים להיות מובלעים במושג "מדינה יהודית", אלא מן האופי הלאומני שניתן לשוות למושג הזה, לאומנות שתעניק יתרון לאזרחים היהודים של מדינת ישראל ותפלה את אזרחיה האחרים, בני ובנות המיעוטים.
אם כן, הדיון בשאלת הזהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אינו דיון תאורטי על חזון ארוך טווח, והתשובות על השאלה מכתיבות את התפיסות המגדירות את מאבקי העומק הקיומיים של החברה הישראלית. מדינת ישראל ניצבת מול אתגרים גאופוליטיים מרחיקי לכת, אולם השאלות הגדולות בהתמודדות זו כרוכות במתחים פנימיים בעצם הגדרת זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית, ואלה עלולים לרסק אותה מבפנים.
האם אפשר לקיים מדינה יהודית המתיישבת עם עקרונות דמוקרטיים, שבה יהיה תוכן ממשי לרכיב הזהות היהודית של המדינה? והאם אפשר שהתכנים האלה יעמדו במבחן המחשבה הפוליטית הדמוקרטית והליברלית?
כדי להבהיר את העניין נציב את השאלה הזאת: האם מדינה קטלונית, אם תוקם אגב ניתוקה מספרד, יכולה להיות מדינה קטלונית דמוקרטית וליברלית? רבים מהקטלונים בספרד רוצים להקים מדינה משלהם שבירתה ברצלונה. במדינה הזאת, כמו בכל מדינות הלאום האירופיות ששפתן הרשמית היא שפת הלאום המרכיב אותן, דוגמת דנמרק, פינלנד, נורווגיה, גרמניה וצ'כיה, הקטלונית תהיה השפה הרשמית, סמלי המדינה יהיו קשורים לתרבות של הרוב האתנו־תרבותי של הקטלונים, לוח השנה המדינתי יעוצב בזיקה לנצרות ולאירועים של ההיסטוריה והתרבות הקטלונית וההמנון ישקף זאת, והחינוך הממלכתי ינחיל לדור הבא את המורשת הלאומית התרבותית הקטלונית. את ההכנסות מהמיסוי תקצה המדינה הקטלונית על פי שיקוליה, ובכללם רווחתם של אזרחיה, ומדיניות החוץ שלה תיקבע בין היתר על ידי האינטרסים של הרוב האתנו־תרבותי הקטלוני. סביר להניח שמדיניות ההגירה של קטלוניה, כמו של מדינות סקנדינביה ומדינות אחרות באירופה המגבילות הגירה לשם שימור הזהות הלאומית שלהן, תשמור על הרוב הקטלוני בשטחה.
לא יהיה במצב הזה שום דבר יוצא דופן בתולדות ההיסטוריה המודרנית של המערב. את כל הרכיבים הללו דרשו, לדוגמה, הנורווגים, בהיפרדם משוודיה תחת איום אפשרי של מלחמה ב־1907, בנימוק שהם רואים עצמם קבוצה אתנו־תרבותית נפרדת. קטלוניה, כשתקום, כמו נורווגיה, לא תהיה מדינה ניטרלית בשום מובן. אך גם ההפך נכון: אין כל סיבה שכך היא תהיה. שכן לבני הקבוצה האתנו־תרבותית הקטלונית מגיעה הזכות להגדרה עצמית, הכוללת טריטוריה ריבונית שבה הקטלונים הם רוב באוכלוסייה, ואשר בה נוצר מרחב תרבותי משותף שבו זהותם התרבותית וההיסטורית של הקטלונים באה לידי ביטוי.
מסקנת המבחן לשאלה אם קטלוניה או כל מדינה אחרת היא מדינה ליברלית אינה תלויה בהיותה מדינה ניטרלית מבחינת זהותה. טיב המשטר הדמוקרטי של מדינת הלאום הזאת ייבחן בשני קריטריונים מהותיים אחרים: האחד הוא אם האופי של המדינה כמדינת לאום קטלונית פוגע בזכויות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של המיעוטים הלא־קטלונים שיחיו בקטלוניה; השני הוא אם קטלוניה תתמוך בהענקת זכות הגדרה עצמית לקבוצות לאום אחרות כמו הבסקים, אותה זכות שרבים מהקטלונים דורשים היום לעצמם.
עמידה בשני הקריטריונים הללו מבחינה בין מדינות לאום דמוקרטיות לבין מדינות לאומניות, ושניהם הם מבחנן הגדול של מדינות הלאום. מדינות לאומניות הן מסגרות ריבוניות שהזהות הלאומית שלהן גורמת לשלילת זכויות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות של המיעוטים המתגוררים בשטחן. כמו כן הן אינן תומכות בזכות להגדרה עצמית של קבוצות אחרות החיות בצידן או בתוכן. הלאומנים סבורים שקבוצות כאלה אינן אומות של ממש, והם מתייחסים אליהן כאל אומות מומצאות שאשר על כן אינן זכאיות לזכות להגדרה עצמית לאומית.
הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת לאום תיבחן באותם הקריטריונים שבהם נבחנות מדינות לאום אחרות. אם בשם רעיון המדינה היהודית יישללו זכויות מהאזרחים הערבים של מדינת ישראל, כי אז הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית נפגעת פגיעה אנושה. בהקצאת משאבים לא־שוויונית לתשתיות ולחינוך, בחלוקת קרקעות מפלה ובשלילת הכרה ביישובים חדשים של המיעוט הערבי במדינה – ישראל מסתכנת בהפיכתה ממדינת לאום דמוקרטית למדינה לאומנית. זאת ועוד, עקרון השוויון של האזרחים אמור להבטיח את זכות ההשתתפות של כל האזרחים במנגנון השלטון באופן מייצג ומלא. השלילה העקרונית של שיתוף מפלגות ערביות בקואליציה היא ביטוי נוסף ללאומנות המטפחת את הרעיון של ה"אויב מבפנים", ההופכת את המיעוט לגורם שיש להדירו ולהגדירו כאזרחים מדרגה פחותה.
פגיעות מערכתיות מעין אלה מהוות פגיעה לא־מוצדקת באזרחים הערבים של המדינה, ולא זו בלבד אלא שהן גם מערערות על עצם הלגיטימיות של מדינת היהודים. מדינת לאום יהודית יכולה, וחייבת, להעניק שוויון מלא לאזרחיה הערבים בכל התחומים שהיא נכשלה לעשות זאת בהם עד כה, ועליה להכיר בהם כקבוצת מיעוט תרבותית־לאומית ששפתה הערבית היא השפה הרשמית השנייה של המדינה, שלוח השנה שלה מוכר כלוח רשמי ושמקיימת מערכת חינוך ציבורית המפתחת את המסורות התרבותיות הערביות של אזרחיה.
כמו אצל שאר מדינות הלאום, התנאי השני שישראל צריכה לעמוד בו כדי להיות מדינת לאום דמוקרטית הוא ההכרה בזכויות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית לאומית בגדה המערבית וברצועת עזה – אותה זכות שאנו תובעים לעצמנו. שלילה של זכות זו ומדיניות ההתנחלות שמטרתה ליצור מצב שבו מימושה של זכות זו לא יהיה אפשרי פוגעת בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית. חשוב להדגיש כי קיומו של התנאי הראשון נתון לגמרי בידינו, אלא שבישראל, למרבה הצער, הופכת השלילה העקרונית של זכות ההשתתפות של האזרחים הערבים בממשלה לעניין שעליו נבנית הזהות הפוליטית של המחנה הלאומני ההולך ומתהווה בישראל. בכל הנוגע לזכות הפלסטינית להגדרה עצמית, הדברים אינם תלויים רק בישראל; הם תלויים גם בכך שהפלסטינים יהיו מוכנים לחיות בשלום ובביטחון בצידה של מדינת ישראל.
המחויבות הדמוקרטית הליברלית מטילה על התיאור "מדינה יהודית" אילוץ נוסף, והלה קשור לא לעקרון השוויון כי אם לעקרון החירות. בתפיסה הליברלית הקלסית תפקידה של המדינה אינו להכתיב לקהילות וליחידים את אורח החיים שלהם, אלא להגן על זכותם לקיים את אורח החיים שלהם כפי שהם מבינים אותו כל עוד הם מקנים זכות דומה ליחידים ולקהילות שבצידם. מדינת ישראל – כמדינה דמוקרטית – מחויבת לשמר את חופש הדת ואת החופש מדת של אזרחיה. מעבר לעיקרון הבסיסי התומך בשלילה של חקיקה דתית בעניין זה, מטעמים ליברליים של חופש הדת והמצפון, מעוגנת ההתנגדות לשימוש במנגנון הכפייה של המדינה בעניינים הנוגעים לזהות היהודית בנימוק נוסף: מדינת ישראל אמורה להיות מדינת היהודים ולא רק מדינה יהודית. בשעה שמדינת ישראל, באמצעות מנגנון הכפייה, הופכת לבוררת בסוגיות של הזהות היהודית המודרנית, היא בהכרח מנכרת יהודים רבים ממדינת ישראל. היות שהפילוג בין היהודים בשאלות הללו עמוק, כל הכרעה שהמדינה תקבל תערער את תחושת השייכות של יהודים לישראל. מדינת ישראל אינה יכולה אפוא להיות בעת ובעונה אחת גם "מדינה יהודית", במובן ההלכתי החלקי או המלא של המושג, וגם "מדינת היהודים".
בהנחה שהמחויבות הדמוקרטית הליברלית מטילה על הזהות היהודית של המדינה את המגבלות העקרוניות הנגזרות מן הערכים של חירות ושוויון – מהם הרכיבים המכוננים את זהותה כמדינה יהודית?
אופייה היהודי של מדינת ישראל אמור לבוא לידי ביטוי בארבעה רכיבים. אין במימושם כדי לשלול ממנה את האפשרות להיות מדינה דמוקרטית ליברלית.
הרכיב הראשון והמרכזי שבהם קשור לאופייה של מדינת ישראל כמימושה של הזכות להגדרה עצמית של הלאום היהודי. הציונות, במובנה הראשוני והבסיסי ביותר, הייתה תנועת שחרור לאומית שחתרה לחלץ את היהודים מן החרפה ההיסטורית של תלות בגורמים אחרים בקביעת גורלם. הציונות שאפה להשיג אמצעים ריבוניים – ובכללם עוצמה פוליטית, צבאית וכלכלית – שיאפשרו ליהודים להגדיר את עצמם ואת גורלם. הניסיון ההיסטורי של היהודים בגולה בוודאי מקנה להם את הזכות לתבוע הגדרה עצמית כמו לאומים אחרים שזכאים לכך.
המאפיין הבסיסי ביותר של היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית הוא, אם כן, אחריותה של מדינת ישראל לגורלו של העם היהודי בכללו, משום שהיא קמה כביטוי של סולידריות כלל־יהודית. אילו היו תחומי אחריותה רק כלפי אזרחיה, היא הייתה מדינה ישראלית בלבד. היות שאחריות זו מוטלת עליה, יש לה הזכות, וגם החובה, להשתמש בכלים של פעולה קולקטיבית שהמדינה מאפשרת לרווחתו ולהגנתו של העם היהודי בכללו. כך לדוגמה, אם קהילה יהודית כלשהי בעולם נתונה לאיום פיזי או כלכלי משום היותה יהודית, על מדינת ישראל לספק לה סיוע, במגבלות האפשר, בכלים כלכליים ופוליטיים, ובמקרים מסוימים גם צבאיים.
הרכיב השני המגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא חוק השבות. חוק זה, הקשור באופן הדוק לרכיב הראשון של הגדרה עצמית לאומית, קובע שיש לכל יהודי באשר הוא זכות לאזרחות במדינת ישראל והוא או היא יכולים להפוך את מדינת ישראל לביתם אם יחפצו בכך. מדינת ישראל קמה, בין היתר, כדי למנוע מצב שיהודים המבקשים מקלט מתדפקים על דלתותיהן של מדינות שאינן מעוניינות בנוכחותם. לנוכח המצוקה של הפליטים הפלסטינים בארצות ערב, יש צידוק – מאותה סיבה שאנו מצדיקים את חוק השבות – לחוק דומה במדינה הפלסטינית שתקום, שיאפשר לפלסטינים באשר הם זכאות מיידית לאזרחות במדינתם.
הצידוק לחוק שבות בישראל אינו תלוי רק בטיעונים של מצוקה אפשרית, אף שהשימוש הרחב בו היה קשור במציאות כזאת. אם לקבוצות אתנו־תרבותיות יש זכות להגדרה עצמית, דהיינו הזכות לקיים מרחב ריבוני שבו הם רוב האוכלוסייה ובו מתפתחת ופורחת תרבותם, יהיה מוזר שלחברי אותה קבוצה לא תינתן זכות חברות במרחב שכזה. אבל חשוב להדגיש: חוק השבות, על שני צידוקיו, יהיה לגיטימי רק אם תתקיימנה בצידו אפשרויות התאזרחות נוספות. אם חוק השבות יהיה אפשרות ההתאזרחות היחידה, יפגע האופי הלאומי של המדינה בזכויות המיעוטים או המהגרים שאינם מבני הרוב הלאומי. כאמור, הלגיטימיות של מדינת לאום תלויה בכך שאופייה הלאומי של המדינה לא יחלחל לכדי פגיעה בזכויות המיעוטים במדינה. הדברים נכונים גם באשר למדיניות הגירה או למיני האמצעים הננקטים לצורך שימור הרוב האתני־תרבותי במדינה. טרנספר של אוכלוסייה או שלילה של אזרחות על ידי העברת השטח למדינה אחרת הם אמצעי פסול לשימור רוב, מפני שהם באים על חשבון זכויות היסוד של המיעוטים. הדברים נכונים גם באשר לאפשרויות ההתאזרחות: עובד זר שילדיו נולדו וגדלו במדינת ישראל יהיה זכאי לאזרחות, וגברים ונשים שנישאו לאזרחי המדינה יהיו זכאים גם הם לאזרחות.
הרכיב השלישי שמגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית נוגע לממדים של הפרהסיה, כגון סמלי המדינה, השפה הרשמית שלה ולוח השנה. מאפיינים אלה קשורים לתכנים של סמלי התרבות והמסורת היהודית כמו המנורה, מגן דוויד והשפה העברית. לוח השנה הממלכתי יעוצב על פי הלוח העברי, והשבת וחגי ישראל יהיו ימי המנוחה הרשמיים. מאפיינים תרבותיים אלה של המדינה אינם שוללים את מעמדה של הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל או את ההכרה הממלכתית בלוח השנה המוסלמי. מאפיינים מעין אלה של סמלי המדינה, לוח השנה והשפה של מדינות קשורים בתרבות הרוב של המדינה, והם קיימים במדינות מערב אירופה; בשוודיה, בפינלנד, בנורווגיה, בבריטניה, בשווייץ וביוון הצלב הוא חלק מדגל המדינה. נוכחותם של סמלי מדינה מעין אלה הקשורים בזהות הדתית והתרבותית של הרוב במדינה אינה פוגעת באופייה הדמוקרטי והליברלי, שכן אופי זה, כאמור, נשמר באמצעות מגבלות אחרות החלות על מדינת הלאום.
הרכיב הרביעי, והחשוב ביותר, קשור במערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל כמדינה יהודית. למערכת החינוך הציבורית אמורה להיות מחויבות להמשכיות ולפריחה של תרבויות יהודיות. "תרבויות יהודיות" – בלשון רבים – משום שבקרב הלאום היהודי נוהגות הבנות שונות לחלוטין זו מזו בדבר אופיים של החיים היהודיים ומשמעותו של חינוך יהודי. במחויבות הזאת לתרבות היהודית, מדינת ישראל לא תהיה שונה ממדינות מודרניות רבות שמערכת החינוך הציבורית שלהן מלמדת את התכנים של הזהות התרבותית הייחודית. בצרפת ילמדו את וולטר, דקרט ורוסו, ובגרמניה את גתה, היינה ושילר. ההיסטוריה, הספרות, השפה ולעיתים גם הדת של חברות בעולם נשמרות ופורחות באמצעות מערכת החינוך הציבורית. יהודי שהוא אזרח גרמני, אמריקאי או צרפתי יכול לממן מכספו חינוך יהודי לילדיו במסגרת פרטית. במדינת ישראל – כמדינה יהודית, ובדומה לשאר מערכות החינוך של המדינות המודרניות – ימומן החינוך היהודי על ידי הקופה הציבורית. מחויבות זו כוללת את המימון הציבורי שיינתן למוסדות חינוך של קהילות המיעוטים בישראל, שאמור להבטיח את המשכיותן של התרבויות האחרות של בני הארץ דוגמת התרבות הערבית המוסלמית או הנוצרית.
ארבעת הרכיבים המגדירים את מדינת ישראל כמדינה יהודית מקנים לה תוכן לאומי של ממש כמרחב ריבוני שבו העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית, מבטיח לכל יהודי ויהודייה באשר הם מולדת ובית, יוצר את הפרהסיה, על תכניה וסמליה היהודיים, באמצעות השפה ולוח השנה ומכונן מערכת חינוך ציבורית המאפשרת המשכיות ופריחה של תרבויות יהודיות. מאפיינים אלה אינם פוגעים באופייה הדמוקרטי של המדינה אם הם אינם מגיעים לכדי פגיעה בזכויות הפוליטיות והכלכליות השוות של המיעוטים. ולא זו בלבד אלא שמאפיינים אלה אף מאפשרים להכיר במיעוטים כבעלי מעמד של קהילת מיעוט תרבותית. חשוב להדגיש שאלה הרכיבים היחידים שאמורים לכונן את זהותה היהודית של המדינה, ולא שום דבר אחר נוסף עליהם. אם מדינת ישראל תצליח לקיים אותם בתבונה ובשום שכל, דיינו. כל ניסיון "לייהד" את המדינה מעבר לארבעת הרכיבים האלה יהפוך אותה ממדינת לאום דמוקרטית למדינה לאומנית, או לחלופין – יפגע בעקרון החירות, בחופש הדת ובחופש מדת ויזיק לאופייה כמדינת היהודים.
פרופ' משה הלברטל הוא פרופסור מן המניין בחוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומופקד הקתדרה על שם גרוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק; חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.