אני מוכן לחיות עם האמת הזו – עם ארץ ישראל שאיננו מחזיקים בכולה, עם ירושלים היהודית שיש בה חופש פולחן לכול ועם מקומות קדושים למוסלמים, ליהודים ולנוצרים שכולנו מכבדים, ועם העמדה שאין למי מאיתנו הזכות להכתיב לזולתו כיצד להתמסר להם ואיך לכבד את מורשתם.
מעטות המדינות בעולם המציינות יובל כמו שלנו – 75 שנים – שיכולות להתפאר בהישגים האדירים שהשגנו.
קיומה של מדינת ישראל הוא בחזקת נס שייתכן שאין לו תקדים או מקבילה בהיסטוריה האנושית. לפני 75 שנה חיו כאן פחות מ־700 אלף יהודים. בשנת ה־75 לקיומה חיים במדינת ישראל כ־7 מיליון יהודים. אני מדגיש במיוחד את מספרם של היהודים החיים כאן, מפני שהאוכלוסייה הלא־יהודית, שהיא חלק בלתי נפרד מהמדינה, לא עזבה מקום מגורים בארץ אחרת כדי לגור כאן. האוכלוסיות הערבית והדרוזית, שגדלו מאוד מאז הקמת המדינה, התרבו באופן טבעי. הן חיו כאן והיו חלק בלתי נפרד מהארץ הזו מאות שנים. האוכלוסייה היהודית באה לכאן מכל קצות תבל; חלקם הגדול – בשל רדיפות במדינות מגוריהם. רבים מהם הגיעו לארץ כפליטי שואה ממדינות אירופה, ואחרים – כפליטים במנוסה ממדינות ערביות מוסלמיות, בשל רדיפות שסבלו מהן על רקע המלחמות בין יהודים לערבים על אדמת ארץ ישראל, או ממדינות שהיו בעבר חלק מהגוש הקומוניסטי העוין למדינת ישראל ועם התפרקותו החליטו להגר לארץ הטבעית שלהם. היו שבאו לארץ ישראל מבחירה; לא היו גורמים מיוחדים שהפריעו להם להמשיך לחיות היכן שחיו – ביבשת אמריקה, במערב אירופה, באסיה, באוסטרליה או באפריקה.
העובדה שהיהודים חזרו לארץ שתמיד הרגישו זיקה עמוקה אליה היא נס. חידוש השפה העברית והפיכתה לשפת הדיבור, הכתיבה והיצירה של מדינת ישראל היא אפילו נס גדול יותר, שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית. שפה שהייתה שפת הדיבור של תושבי הארץ הזו לפני שלושת אלפים שנה ויותר, השפה שבה נכתב התנ"ך, ממשיכה להיות בשימוש היום־יומי של מיליוני אנשים כפי שהייתה לפני אלפי שנים.
ועוד לא כתבתי דבר על קיבוץ הגלויות המופלא שהתרחש פה. היהודים מרוסיה, מאוקראינה, ממולדובה, מסלובקיה ומאנגליה באו לכאן והתחברו עם היהודים שהגיעו מאתיופיה, מארגנטינה מעיראק, ממרוקו וממצרים, וגם עם היהודים שהגיעו מדרום אפריקה ומאוסטרליה ומעוד עשרות מדינות אחרות. הם באו מרקעים תרבותיים שונים, דיברו שפות שונות, היו רגילים לאורח חיים אחר ושונה, והתחברו יחד לחברה אחת הדוברת את שפת הארץ הזו.
ישראל הפכה בתוך פרק זמן קצר יחסית ממדינה ענייה, המתנהלת תחת איום מתמיד על ביטחונה, המתמודדת עם השנאה והעוינות המקיפות אותה מכל עבריה, החסרה משאבים טבעיים הדרושים לצמיחה ולהתפתחות ושגשוג כלכלי, למדינה עשירה, המסוגלת להתגונן מפני כל מבקשי רעתה, בעלת כלכלה מצליחה ויציבה ועם מוסדות חינוך ומרכזי מחקר נודעים בהישגיהם בעולם כולו, אשר הפכו להיות מודל להערצה ולחיקוי, ולעיתים אף מושא לקנאה, מצד מדינות רבות אחרות.
אילו אפשר היה באופן כלשהו, ולו להרף עין בלבד, לחזור אחורה בזמן, היינו יכולים לשאת את ראשנו בגאווה ולהודות לשוּרת המנהיגים מקימי המדינה ולדורות של לוחמים שנאבקו לשמור על ביטחונה ועל קיומה, וכן ליוצרים, לאמנים, למחנכים, למדענים ולרופאים, על יצירת הפאר הזו ששמה מדינת ישראל; מדינה שאנחנו, גם בימים של מצוקה ושל חוסר ביטחון ביציבותה הכלכלית והביטחונית, לא חדלנו לאהוב ואף להרגיש בני מזל שאנחנו חיים בה כאשר היא אינה חלום רחוק אלא מציאות יום־יומית, המשרה ביטחון וגאווה.
ואולם בעת האחרונה מתעוררות שאלות שמעלות ספקות שלא חשנו כמוהם מאז קמה המדינה. האם נזכה לחגוג את יובל המאה שלה? האם התופעה המופלאה הזו של החזרה לארץ, של חידוש שְׂפתה העתיקה, של שיקום מדברותיה והפיכתה לארץ פורחת מצליחה ומשגשגת, אינה עוד פרק קצר בתולדותיו של עם שידע לשמר את מורשתו אך מעולם לא גילה מידה מספקת של איפוק, סבלנות, עקשנות, התמדה, נחישות וחזון בניהול מדינתו?
השאלה הזו לא נשאלת בהיסח הדעת. היא משקפת תחושה ששותפים לה רבים מאוד מבני הארץ הזו, אוהביה שחיים בה, אך גם ידידיה שצופים בה מבחוץ, התוהים מה בדיוק מטלטל את תבונת דעתה ואת חוכמת החיים שלה וחורץ בה סדקים שהולכים ונפערים בין קבוצות באוכלוסייתה?
הספקות שמתעוררים באשר לעתידה של הארץ אינם איזה הלם פתאומי שצפוי להתפוגג מעצמו בתוך זמן קצר. זוהי חרדה ממשית הנובעת מן ההבנה שבצד כל ההישגים המופלאים שהצטיַינּו בהם, אנחנו הולכים ומתרחקים מהתמודדות נבונה ואחראית עם בעיות שצפוי שיערערו את יציבות החיים כאן, את ביטחוננו ואולי אפילו את עתידנו.
בראש ובראשונה – סירובה של מדינת ישראל להסכים לדון בפתרון הסכסוך ההיסטורי בינינו לבין העם הפלסטיני. מאז הקמתה הכריזו ראשי המדינה לדורותיהם כי משאת הנפש של העם בישראל היא להגיע לשלום עם כל אויבינו. מלחמות רבות, קורבנות לא מעטים, זעזועים ופחדים חלפו בדרך בטרם הצלחנו להגיע להסדר שלום עם שתיים מגדולות האויבות שלנו, מצרים וממלכת ירדן. בשנים האחרונות הרחבנו את מעגל הסדרי השלום עם מדינות נוספות – האמירויות, בחריין ומרוקו. העם הפלסטיני, שאיתו החיכוך שלנו הוא ישיר ומיידי, לא נמצא על סדר יומה של מדינת ישראל כבר למעלה מעשר שנים. האם לא הגיעה העת להיערך לאפשרות של דו־שיח מחודש שתכליתו להביא להסדר של שלום, פיוס וכבוד הדדי בינינו לבין השכנים הפלסטינים?
יהיו שיטענו כי הפלסטינים, כמו מדינות ערביות בעבר, מסרבים להשלים עם קיומנו ומתעקשים להמשיך בטרור שיעדו פגיעה באזרחינו. האמת היא שמדינת ישראל, זו שחוגגת עתה 75 שנים לקיומה, אינה רוצה שלום. חזון השלום של פעם נעלם מנוף חיינו. מדינה ששריה ויועציה עסוקים בהסתה יום־יומית נגד ערבים אינה רוצה לעשות איתם שלום; מדינה ששריה ויועציה נותנים גיבוי וסיוע לפורעים בשטחי הגדה המערבית, אשר מתנכלים כמעט מדי יום ביומו לתושבים הפלסטינים המתגוררים שם והורסים את הכרמים ומטעי הזיתים שלהם, אינה רוצה שלום; מדינה ששריה ויועציה מדברים בגלוי על הטלת עונש מוות על מי שאינם נאמנים כביכול למדינה או על גירושם מחוץ לגבולות השטחים שאנו מחזיקים בהם אינה רוצה שלום. במקום לעסוק ראשה ורוּבּה בהשגת שלום, היא ממשיכה לעסוק בעושק, בדיכוי ובהשפלה של הנתונים לשליטתה.
התמונה הזאת מתפרשׂת על פני תקופה של שנים לא מעטות. אין שום אפשרות לתרץ אותה או לטשטש את רישומה. משמעותה האחת והיחידה היא שבמלאות 75 שנים למדינת ישראל אנחנו מעדיפים את חזון הארץ הגדולה על פני הרצון, השאיפה והתקווה לכינון יחסי שלום ושכנות טובה עם הפלסטינים. מדינת ישראל מתנהגת בדרך שעלולה לגרום לזיהויה כמדינה הפועלת לדיכוי מכוון של עם אחר, למניעת זכותו להגדרה עצמית, לאפלייתו ולשלילת זכויות אזרח יסודיות ממנו. במילים אחרות, לא־מכובסות, אנחנו מתקרבים למחוזות הזיהוי שלנו עם עקרונות משטר האפרטהייד שהביאו את העולם התרבותי, שאנחנו כמהים להיחשב חלק ממנו, להחרים בשעתו את דרום אפריקה. הזמן קצר, האיום ממשי. הלך הרוח שכרגע קונה לו מקום מכריע בהתנהלות של מדינת ישראל הוא זה המתאפיין בחוסר סובלנות ובהסתה נגד האחר, השונה, הלהט"ב, הערבי, המהגר החוקי והלא־חוקי, השחור, הלא־יהודי, השמאלני, מי שאינו מיזוגיני ואינו הומופוב.
אלה דברים קשים. אין מנוס מלומר אותם, משום שכל ניסיון להתחמק מהתבוננות נכוחה בהם רק יוסיף לדרדר את מדינת ישראל לתהום שאין ממנה מוצא.
יש מוצא. זו אינה גזֵרה שאין ממנה דרך חזרה. אני מאמין בכל ליבי בישראל אחרת, שבה אפשר להתווכח בלי להעליב, להיות במחלוקת בלי להסית, לנקוט עמדה פוליטית פשרנית בלי להיחשב בוגד, להתפייס עם האויב של אתמול בלי להיראות כמי שרוצה בחורבן המדינה, לוותר גם על מה שנחשב שלך בלי להיות מתויג כמועֵל בטובת מדינתך.
אני רואה בחזוני ישראל אחרת. מונהגת על ידי הרצון להחיות את העקרונות שעמדו בבסיס הכרזת העצמאות, שאותה קרא בקול רם וברור גדול מנהיגי עמנו, דוד בן־גוריון, ב־14 במאי 1948.
מדינת ישראל שאני רוצה להיאבק על נפשה חייבת לחזור לגבולותיה הטבעיים, אלה שחיִינו בתוכם עד 1967. בעבר נהגנו לומר שאלה גבולות אושוויץ. בשנת 1967 הם אכן היו כאלה. בשנת 2023, במרחק של 56 שנים מאותם ימים מלאי חששות וחרדה, המציאות אחרת לחלוטין. מדינת ישראל היא מעצמה אזורית רבת כוח, ללא שום אויב המסכן את עצם קיומה – לא בדרום, לא במזרח ולא בצפון. יש לישראל אויבים, אבל הם חלשים מאיתנו. חובה עלינו להיות חזקים, מאומנים, ערוכים ודרוכים לקראת כל איום שצפוי להגיע ממי שעוינים אותנו ורוצים לפגוע בנו, אך אין שום אויב שמאיים על עצם קיומנו; לא היום ולא בעתיד הנראה לעין. הֶסדר פוליטי עם הפלסטינים הוא רכיב חיוני בביטחון הלאומי שלנו יותר מעוד כמה קילומטרים של אדמה, גם אם בהיסטוריה הארוכה שלה ושלנו היא הייתה פעם בריבונותנו.
הגיע הזמן לחדול מן הדמגוגיה השטחית, החלולה והלא־אמיתית על ירושלים השלמה. ג'בל מוכבר, עיסאוויה, מחנה הפליטים שועפאט, בית חנינא, שייח' ג'ראח, כפר עקב ועוד שכונות ערביות בירושלים לא היו מעולם חלק מירושלים שלנו, ואין שום סיבה שנמשיך להחזיק בהן ובמאות אלפי תושביהן הפלסטינים, שאינם רוצים להיות חלק ממדינת ישראל ושאנחנו מעולם לא הענקנו להם אזרחות במדינתנו.
המקומות הקדושים – קדושים לכולם; ליהודים, למוסלמים ולנוצרים ולכל שאר הדתות. צריך שהם ינוהלו במשותף, בלי שלמדינה כלשהי תהיה ריבונות פוליטית בלעדית עליהם. אם חֲפֵצי שלום אנחנו – אין לאמת הפשוטה הזו תחליף. צריך או לקבל אותה, להשלים איתה ולהתאהב בה, או להודות שאיננו רוצים בשלום ולהמשיך לחיות לַנצח על חרבנו.
אני מוכן לחיות עם האמת הזו – עם ארץ ישראל שאיננו מחזיקים בכולה, עם ירושלים היהודית שיש בה חופש פולחן לכול ועם מקומות קדושים למוסלמים, ליהודים ולנוצרים שכולנו מכבדים, ועם העמדה שאין למי מאיתנו הזכות להכתיב לזולתו כיצד להתמסר להם ואיך לכבד את מורשתם.
מדינת ישראל שבחזוני חייבת לשנות את סדרי העדיפויות שלה שינוי מרחיק לכת.
עלינו להקטין את הצבא ולצמצם אותו לממדים הנחוצים כדי להבטיח את ישראל מפני כל אויב שעלול לסכן את קיומה. חיל האויר יהיה מבוסס ברובו על מטוסים משוכללים ללא טייסים, בעלי כושר נשיאה של נשק מדויק בכמות העולה על כושר הנשיאה של המטוסים כיום. מערכות טכנולוגיות משוכללות יאפשרו לישראל לקיים הגנה מבוססת־לייזר, שתוכל לבלום מתקפות גם של טילים בליסטיים. צבא ישראל יהיה צבא מקצועי, וחייליו ישרתו בתנאי שכר אחרים לחלוטין מאלה הנהוגים היום.
מדינת ישראל תחליט באופן רשמי לשחרר את תלמידי הישיבות משירות צבאי. הללו יהיו במקומות הלימודים אם כך יבחרו לעשות. רובם, לאחר שיהיו פטורים מן החובה לשרת בצבא, יעדיפו לעסוק בעניינים אחרים ויפנו ללימודי מקצועות שיאפשרו להם לבסס חיים בטוחים כלכלית. המשק הישראלי יצמח בחדות הודות לתוספת כוח עבודה נרחב, שעד אותו מועד היה תלוי למחייתו בהקצבות ממשלתיות. הישיבות יצטמקו ויהיו בממדים קטנים בהרבה מאלה של היום. רוב בני הנוער החרדים ישתחררו מן העומס המופרז של לימודים שאין הם חפצים בהם ויתחילו לחיות אחרת. הפער בין הציבור החרדי לשאר הציבור יצטמצם. החברה הישראלית תהיה מפוצלת פחות ומלוכדת יותר.
מערכת החינוך תספוג את התקציבים שמערכת הביטחון תשחרר. תקציבי הביטחון של היום מופרזים; מקצתם אף אינם דרושים לבניין הכוח החיוני לשמירה על המדינה. מערכת החינוך תפעל כולה בניהול עצמי. בתי הספר יתוקצבו במישרין, ולמנהלות ומנהלי בתי הספר תהיה הסמכות למנות מורות ומורים או להחליפם על פי כישוריהם והתאמתם למקצוע. בתי הספר יוכלו לארגן ולתפעל את תוכנית הלימודים שלהם על פי תחומי ההתמחות שיגובשו בידי ההנהלה ונציגי ההורים. משכורות המורות והמורים יוכפלו בהשוואה לשכר המשולם היום. אין בית ספר טוב אלא אם עומדים בראשו מנהלת או מנהל מתאימים. אין לבית ספר טוב מורים ומורות מתאימים אלא אם המנהלת או המנהל מקבלים את הסמכות לאשר אותם ולמנות אותם. שיטת הניהול העצמי הונהגה בישראל לפני שנים בחלק מבתי הספר. היא צריכה להיות מקיפה וכוללת.
הממשלה תפעל להקמת בתי ספר לרפואה נוספים על אלה הקיימים היום. משכורות הרופאות והרופאים המתמחים יוגדלו, וכך גם מספר התקנים לצוותי הסיעוד והמינהל בבתי החולים.
מערכת האשפוז של מדינת ישראל תתבסס על מודל הפעלה שונה מזה הפועל בה היום. בתי החולים הממשלתיים ינותקו ממשרד הבריאות. הם יהפכו לחברות שלא למטרות רווח. בראש כל בית חולים תמונה מועצת מנהלים, והיא תהיה האחראית לתפעולו. כך גם באשר לבתי החולים של קופות החולים. תונהג מערכת של שירותי רפואה פרטיים בבתי החולים הציבוריים, ועיקר ההכנסות מהשירותים הפרטיים יושקעו בחיזוק בתי החולים ובהגדלת ההכנסה של הצוותים הרפואיים והמינהליים שלהם. מערכת הרפואה הראשונית בישראל (קופות החולים) היא מן הטובות בעולם. בתי החולים הם עיקר נטל ההוצאה על מערכת הבריאות. יש לחולל רפורמה במבנה הפעולה שלהם.
הגיעה העת להגשים את חלומו של דוד בן־גוריון ולהציב כיעד מרכזי לעשור הקרוב את פיתוח הנגב. נדרשת הקמת מסילה מהירה מנהריה בצפון, כל הדרך עד אילת. המהירות המרבית של רכבת זו תהיה כ־450 קילומטרים לשעה. המרחק בין צפון הארץ לקצֶהָ הדרומי יצטמצם לשעה-שעה וחצי נסיעה. בד בבד ייסלל כביש מרובה נתיבים מבאר שבע לאילת.
צמצום המרחקים באמצעות בניית תשתיות התחבורה המהירה יאפשר להתחיל בהקמת יישובים קהילתיים מדרום לבאר שבע. הקמה זו תהיה מבוססת על הקצאת קרקעות בחינם ובניית כל התשתיות – כבישי גישה, חשמל, מים, סיבים אופטיים, מרכזים קהילתיים, בתי ספר, מרכזי תעשייה ומרכזי ספורט, תרבות ובילוי – על חשבון המדינה בלבד.
תוכנית פיתוח זו תאפשר לבנות בתים רחבי מידות המצוידים בכל האמצעים הנחוצים לאיכות חיים ראויה גם באקלים של הנגב. אבו דאבי נמצאת כולה במדבר שאקלימו קשה יותר וחם יותר מזה ששורר בנגב. התושבים חיים שם טוב, אפילו טוב מאוד. אין שום סיבה שאנחנו לא נבנה בנגב יישובים קהילתיים שמחירו של בית צמוד קרקע מרווח בהם יהיה כמו מחירהּ היום של דירת חדר בתל אביב.
שינוי גודלו של הצבא, תקציביו והרכב בניין הכוח שלו, שינוי מבנה ומערך החינוך בישראל, רפורמה נוספת במערכת הבריאות ובניית הנגב הם פרויקטים אדירים. כל אחד מהם מחייב היערכות לאומית, תקציבית ואנושית ברמה שלא היינו מוכנים להשקיע אותה במשך שנים. היא אפשרית, היא חיונית, והיא נחוצה כדי להצליח לשנות את צביון החיים ואיכות החיים בישראל.
הגיע הזמן לבנות את המדינה שלנו במקום להמשיך ולהשקיע את המשאבים הכלכליים והאנושיים שלנו בארץ לא לנו, שממילא נצטרך להתפנות ממנה במוקדם או במאוחר, ועדיף במוקדם.
האם זה אפשרי? כמו שאמר כבר מישהו גדול לפניי – אם נרצה.
אהוד אולמרט היה ראש הממשלה ה־12 של מדינת ישראל (2006–2009). בשנים 1993–2003 היה ראש עיריית ירושלים.