מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. מבחינה גנאלוגית, מדינת ישראל נוסדה בידי העם היהודי; היא אינה תאוקרטיה, שבה שולט האל, ואף אינה מדינת הלכה. גם לוּ היו רוב האזרחים אנשים דתיים המעוניינים בשלטון התורה, עדיין מדינת ישראל תיוותר חילונית.
על המדינה
המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" נועד לפתור את בעיית היחס בין שני רכיבים: יהדות ודמוקרטִיוּת. פתרון זה הוא מִכסה על פני לבה רותחת. מבחינה אנליטית אפיונה של המדינה כדמוקרטית קודם ליהדותה. הוא מאמץ את אמת המידה של הפעלת כוח כביטוי של הריבונות. כוחה של המדינה הדמוקרטית מוגבל. היא אינה רשאית להפעילו באופן שרירותי, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. בהקשר הנדון – המדינה הדמוקרטית אינה רשאית לפגוע בזכויות אדם ואזרח ללא הנמקה מיוחדת המבוססת על זכויות אלה עצמן.
המונח "מדינה" מציין התאגדות פוליטית של קהילה אנושית החיה במרחב גאוגרפי תחום ונתונה לסמכות ריבונית אחת. המתאגדים מסמיכים את המדינה לדאוג למימוש האינטרסים השונים שלהם. הם מוותרים על חלקם כדי למקסם את מימוש האינטרסים החשובים של כולם או למצער של רובם. האמנה היסודית בין האזרח למדינה אינה מעניקה למדינה את הסמכות לקבוע את זהותם הממשית של חברי הגוף החברתי המעניק לה את הלגיטימיות. גוף זה קודם למדינה מבחינה אנליטית, והוא משקף את המעמד המכונן של הגוף החברתי המקנה למדינה את חוקיותה.
הגוף החברתי אינו קהילה דמיונית, שנוצרה על ידי המדינה. אבל הוא תמיד גוף מדומיין שבו "אין החברים מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר […] יש דימוי של שייכותם לאותה קהילה" (אנדרסון, 1999, 36). ההכרה בכך שהגוף החברתי הוא גוף מדומיין מחייבת את המדינה לקשב ולדריכות מתמדת בשאלת היחס שבין הגוף המדומיין לגוף החברתי הממשי. דריכות זו אמורה לבלום הפעלת כוח שעלולה להפוך את הגוף המדומיין לגוף דמיוני.
אזרח הוא בראש ובראשונה אדם חבר במגוון קהילות אנושיות. הכרה בקיומן של חברויות בקהילות אלה אמורה למנוע מהמדינה להעמיד את האזרח למבחן נאמנות המחייב אותו לבחור בין החברויות בקהילות השונות לבין החברות בגוף החברתי־אזרחי. על המדינה מוטלת החובה לכבד את היות חבריה בעלי זהות, תרבות וקהילות השתייכות. האזרח אינו ישות מופשטת, ולפיכך חברותו בקהילה האזרחית אינה יכולה לשלול את זהותו ולכונן זהות אזרחית משוטחת.
על מדינת ישראל
מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. מבחינה גנאלוגית, מדינת ישראל נוסדה בידי העם היהודי; היא אינה תאוקרטיה, שבה שולט האל, ואף אינה מדינת הלכה. גם לוּ היו רוב האזרחים אנשים דתיים המעוניינים בשלטון התורה, עדיין מדינת ישראל תיוותר חילונית. שכן הלגיטימיות שלה נובעת מהגוף החברתי־אזרחי שמתפקידו לקבוע את הגבולות של שלטון התורה.
מדינת ישראל היא ליברלית כי היא מיוסדת על עקרונות ליברליים שבמרכזם מושג החירות וזכויות האדם. היא אינה מסרטטת אידאל שהאזרח או היהודי אמור לממש. היא אמורה לאפשר לבני אדם, אזרחים ושאינם אזרחים, לפעול כרצונם, בלי שהיא מכתיבה את הראוי ואת הטוב.
מכלול אפיונים אלה לא מהווה הצדקה לשלילת אופייה הלאומי, הפרטיקולרי. היפוכו של דבר: מדינת ישראל מיוסדת על הזכות של העם היהודי להגדרה עצמית מדינתית. מימוש זה אינו שולל ממנה את אופייה כמדינה דמוקרטית. מדינת ישראל נוסדה כמדינה דמוקרטית המאמצת את ערכי האדם האוניברסליים, ובכללם הזכות להגדרה עצמית. לפיכך היא אינה יכולה לסלק מסד ערכי זה מבסיס קיומה. היא אומנם כוננה כמימוש רצונם של יהודים בהגדרה עצמית, אבל עליה להתממש בהתאם לעקרונות הכלליים המבססים את קיומה של מדינה דמוקרטית וליברלית. הדמוקרטִיוּת של המדינה קודמת ליהדותה. התשתית הבסיסית המקנה למדינה לגיטימיות נעוצה בתבנית הדמוקרטית עצמה ובאמנה שביסודה, ולא בהיותה יהודית. אדרבה, הדמוקרטִיוּת שלה היא המסד לשגשוג היהדות, כפי שיתברר בהמשך דבריי. מדינת ישראל היא אפוא "מדינה דמוקרטית ויהודית".
על זהות ויהדות
מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית ויהודית, אמורה לספק את התנאים לשגשוג הזהויות של בני האדם החיים בה: יהודים ושאינם יהודים, דתיים בכל גוני הקשת של הדת היהודית וכאלה שאינם דתיים. בני אדם ממשיים, ולא המדינה, מעצבים את זהותם. זהות היא פרויקט של בני אדם ולא של מדינה. פגיעה של המדינה בחירות זו לכונן את הזהות היא פגיעה בעקרון ההגדרה העצמית העומד ביסודה. המדינה אינה יכולה להגדיר מחדש את ההגדרה העצמית העומדת ביסודה בלי שתשמוט את הבסיס ללגיטימיות שלה.
לאור כל זה ברור כי המונח "יהודית", המופיע בהגדרת המדינה, חייב להתפרש במשמעות רזה: מדינת ישראל היא יהודית כי היא מדינתו של העם היהודי. אבל אסור לה לכונן את היהדות של היהודים או אפילו לשלול זהויות לא־יהודיות. לאיש או למוסד כלשהו לא הוקנתה הזכות לקבוע את זהותם של בני אדם אחרים, גם לא את זהותם היהודית. אם התוכן היהודי של המונח "יהודית" יגבר על הדמוקרטי, תיווצר פגיעה חמורה בבסיס הלגיטימיות של מדינת ישראל. בהקשר זה ההבחנה בין זהות (identity) לזיהוי (identification) חשובה (שגיא, 2006, 208–245; Sagi, 2009).
זיהוי הוא פעולה שעושים אדם, חברה או מדינה לסובייקט אחר, בין שהוא יחיד ובין שהוא קבוצה. בדרך כלל פעולת הזיהוי נעשית לצרכים מעשיים. כשהמדינה מזהה אדם כאזרח או כתושב או כתייר, היא עושה זאת כדי לקבוע את מעמדו ואת זכויותיו במדינה. כשמדינת ישראל מזהה מישהו כיהודי, היא עושה זאת כדי לטעון כי חוק השבות חל עליו. פעולת זיהוי היא פעולה היוצרת היררכיה שבין סובייקט מזהה לבין האובייקט של פעולת הזיהוי.
זהות היא פרויקט חיים של הסובייקטים האנושיים עצמם; איש לא יכול להמיר את זהות זולתו או לכונן אותה עבורו. במובן זה הזהות עשויה להיות מנוגדת לזיהוי, שכן זהות היא שלילת ה"מבט" של האחר המכונן את האובייקט שבו הוא מביט באמצעות זיהויו. זהות היא פרויקט מתמשך שבמהלכו חברה ויחידים מעצבים את חייהם. לפרויקט זה שני הקשרים מבניים: סינכרוני – הֶקשר ההווה; ודיאכרוני – הֶקשר היחס שבין הווה לעבר. ההקשר הסינכרוני כולל את מכלולי הזיקות שיש ליחיד או לחברה בהווה: משפחה, חברים, מערכת ערכים ונורמות; ההקשר הדיאכרוני כולל את זיקות העומק לעבר, למסורת, להיסטוריה. בני אדם, יחידים וחברות, מכוננים את חייהם מתוך זיקה לעבר. איש אינו נולד מן הים ואינו מתחיל את חייו מנקודת האפס. אבל גם איש אינו מעצב את חייו רק מתוך העבר. בני אדם הם בני חורין הבונים ומעצבים את חייהם לנוכח פני העתיד. זהותם של יחידים ושל חברות נרקמת בתנועה המורכבת שבין הקשרי חייהם; זהות מעוצבת כנקודת חיתוך בין הציר הסינכרוני לדיאכרוני. איש לא יכול לבנות את זהותו של זולתו. זהות היא סיפור חיים מתמשך של בני אדם. אכן, ההיסטוריה היהודית היא סיפור בנייתן של תרבויות וזהויות יהודיות שונות ומגוונות. מקצתן אבדו ומקצתן שרדו. התרבויות השונות עיצבו, ומעצבות, סגנונות חיים שונים. שיח הזהות היהודי הער בארץ ובעולם הוא עדות ליצירה הפורייה של הזהויות היהודיות היוצרות יחדיו את משפחת הזהות היהודית (ראו שגיא, 2006; Sagi, 2016, 2–90).
מדינה אמורה להבטיח את שגשוג הזהויות השונות של בני אדם החיים במרחב ריבונותה אבל לא לקבוע אותן. מדינת ישראל כמדינה של יהודים אמורה לאפשר את שגשוג הזהויות היהודיות, של יחידים ושל חברות, כפי שהם עצמם מבינים זאת, ולא כפי שהריבון עלול להבין זאת. המדינה אינה הסוכן של "הזהות היהודית". לזהות אין שליחים. היא עניינו של הסובייקט האנושי. מדינת ישראל היא המקום היחיד שבו המרחב הציבורי צריך להיות פתוח למימוש הזהויות היהודיות ולמפגש ביניהן. זהו יתרונה הבולט של מדינת ישראל; היא מאפשרת לזהויות לחרוג מגבולות המרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, מקום שבו בני אדם פוגשים זה את זה ומעצבים שלל זהויות יהודיות.
למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי אין סמכות לכונן את הלאום היהודי, שהוא קדם־ריבוני ובלתי תלוי במדינה. מדינת ישראל נוסדה בידי חלק מהעם היהודי שביקש לממש קיום יהודי ריבוני. קביעה היסטורית זו מסרטטת את היחס שבין העם היהודי לבין מדינת ישראל. העם היהודי קודם היסטורית ואנליטית למדינה. היסטורית – משום שהמדינה נוסדה בידי העם היהודי, ולא יצרה את העם היהודי; אנליטית – מפני שמדינת ישראל היא מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית מדינתית. קדימות זו מתממשת בחובתה של המדינה לסגת מכינון זהות מסוימת, ובכלל זה גם זהות יהודית. הריבונית הפוליטית בהקשר זה מתממשת דווקא בחובה למנוע השתלטות של סגנון חיים יהודי אחד על פני זולתו ושמירה על מובן רזה של המונח "יהדות". מדינת ישראל היא מדינתם של יהודים, ולפיכך הם רשאים לחגוג את מכלול זהויותיהם השונות במרחב הציבורי. מדינה החודרת למרחב זה ופוגעת באפשרות של בני אדם לממש את זהויותיהם היהודיות במרחב הציבורי פוגעת בבסיס הלגיטימיות שלה. אילו נטלה המדינה לעצמה את הסמכות לקבוע את הלאום היהודי ואת משמעותו הממשית בחיי בני אדם, היא הייתה מאבדת את הלגיטימיות שלה כמדינה דמוקרטית והייתה נעשית למדינה טוטליטרית. במעשה זה מדינת ישראל הייתה מתנתקת מהעם היהודי ומכוננת עם יהודי חדש. המרת הזהות היהודית הפתוחה בפעולת הזיהוי הפורמלי של המדינה היא מעשה אלים הפוגע בזהות הממשית של בני אדם. יתר על כן, מעשה זה מבטא אימוץ של "זהות יהודית דמיונית" המחפשת למעשה זיהוי פורמלי חוקי. מהלך זה עלול להוביל את מדינת ישראל אל עברי פי פחת.
בין דת ליהדות
מאפיונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית נובע שֶלדת היהודית, בגרסה האורתודוקסית או הלא־אורתודוקסית, לא יכול להיות מעמד מכונן במסגרת הפוליטית, שכן דת, ובכלל זה הדת היהודית, היא עניינם של המאמינים בה. טענה זו תקפה אפילו לשיטתם של מי מהדתיים המאמינים כי אין קיום לעם ישראל ללא דת ישראל בגרסתה האורתודוקסית. האמונה של בני אדם מסוימים, רבים ככל שיהיו, לא יכולה להוביל למסקנה שעל המדינה להתערב בזהות היהודית של האזרחים היהודים. היא אמורה להבטיח את חופש הדת של אזרחיה היהודים והלא־יהודים, הכולל גם את החופש מדת, כולל מהדת היהודית. היא אמורה לאפשר לדת היהודית לשגשג ולפרוח, אבל בשלל הגוונים של הדת היהודית ולא על חשבון השגשוג של קיום יהודי חילוני בכל גרסה שהיא.
דת ישראל היא חלק מרכזי מהמורשת היהודית בהיותה רכיב מרכזי בציר הדיאכרוני של הזהות היהודית. אבל היא אינה יכולה להיות יסוד המכונן את הזהות. מעמדה נקבע וייקבע בידי בני אדם, יחידים וחברות. יש מהם הבוחרים לממשה כדת, שכן עבורם היא יסוד מרכזי בזהותם הסינכרונית, יש הרואים בה מורשת היסטורית חשובה, מקור השראה אבל לא יסוד סמכותי, ויש הדוחים אותה ואינם רוצים להכליל אותה בהבניית זהותם. תפיסות שונות אלו פתוחות לדיון ולמחלוקות נוקבות, אבל מרחב התהודה שמחלוקות אלה אמורות לקבל בו הכרה וקול הוא המרחב הציבורי ולא המרחב הפוליטי. כמדינת העם היהודי המדינה אמורה לאפשר את השגשוג של שיח זהות יהודי ציבורי פתוח. המרחב הפוליטי אמור להיות קשוב לנעשה במרחב הציבורי. בבוא המחוקק לחוקק, עליו להישמר מפני הניסיון לקבוע היררכיה או להיות הגורם המעניק לגיטימיות לעמדות בשיח הזהות העולות בשיח הציבורי או השולל אותה מהן.
מקורות
אנדרסון, בנדיקט (1999). קהילות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה (דן דאור, תרגום). האוניברסיטה הפתוחה.
שגיא, אבי (2006). המסע היהודי־ישראלי: שאלות של זהות ושל תרבות. מכון שלום הרטמן.
Sagi, Avi (2009). Society and law in Israel: Between a rights discourse and identity discourse. In Avi Sagi & Ohad Nachtomy (eds.). The multicultural challenge in Israel (pp. 129–149). Academic Studies Press.
Sagi, Avi (2016). Reflections on identity: The Jewish case. Academic Studies Press.
פרופ' אבי שגיא לימד באוניברסיטת בר־אילן. עמית מחקר במכון שלום הרטמן. פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחומי הפילוסופיה, המחשבה היהודית, ביקורת השיח וחקר ההלכה.