עם תקומתה של המדינה ציפו רבים ממנהיגיה כי הדבר יביא להכרעה בשאלת הזהות הלאומית ולהתרת סבך הזהויות היהודיות שבגולה. אולם דווקא הצלחתה המדינית של הציונות הפוליטית עוררה שאלות הדורשות הכרעות רעיוניות ומעשיות בדבר טיב הקיום הקולקטיבי היהודי בדורנו ומשמעותו. בעת הזו נדרשת הסכמה לאומית על הדרך הלגיטימית לנהל את הוויכוחים הערכיים ביננו.
כאשר ישראלי נשאל לשלומו, התשובה השכיחה היא "באופן אישי, טוב". זהו חיווי כפול: חיובי באשר למצב האישי, אך מסתייג, במשתמע, לגבי המצב הכללי. אכן, התחושה הכללית היא שהקיום המשותף שלנו תקוע; שה"ביחד" פגום. האם העובדות תומכות בתחושת המשבר?
במבט ראשון, התשובה שלילית. בהקשר הביטחוני, מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. ישראל היא מעצמה צבאית שאויביה המסורתיים שוב אינם מציבים לה איום קיומי. הכלכלה יציבה ואיתנה, מצטיינת בתעשיות העתיד עתירות הידע באופן יוצא דופן. במישור המדיני מצבנו משתפר: ישראל בקשרים טובים עם ראשי המעצמות, חתומה על שני הסכמי שלום עם שכנותיה מדרום וממזרח ומחוברת לציר המדינות הסוניות. על פניו נראה שאנו נמצאים בתנופת הצלחה שאמורה להקרין אופטימיות, ובכל זאת אנו חווים "תוגת ישראליות". מדוע? נראה כי נקודת התורפה של החברה הישראלית היא משבר זהות: מחלוקת על החזון הישראלי; על תכלית המפעל הציוני בעת הזו.
עם תקומתה של המדינה ציפו רבים ממנהיגיה כי הדבר יביא להכרעה בשאלת הזהות הלאומית. הם האמינו שיצירתה של ישות מדינית יהודית שתרכז אל תוכה את נדחי הפזורה ותפעל כיחידה אורגנית בעלת מוסדות עצמאיים, בסביבה שהיא הגמונית מבחינה תרבותית ודוברת שפה אחת – שקמה מעפרה, עברית – תוכל לגבש סביבה את החברה המתהווה ותצליח להתיר את סבך הזהויות היהודיות שבגולה. ואולם תוחלתם נכזבה. לאחר 75 שנות "מדינה יהודית" מתברר כי לא רק שמדינת ישראל אינה מייצגת הכרעה במחלוקת על הזהות הלאומית, אלא גם שהיא המכוננת את זירת המאבק בין זהויות נבדלות.
דווקא הצלחתה המדינית של הציונות הפוליטית עוררה, במלוא עוזן, שאלות הדורשות הכרעות רעיוניות ומעשיות בדבר טיב הקיום הקולקטיבי היהודי בדורנו ומשמעותו. תפקודה הממשי של מדינת היהודים הפיח רוח חיים בחזונות שונים, ואלו מתחרים זה בזה על מתן פשר, משמעות ואוריינטציה ל"יהדות" עצמה.
*
במרחב הציבורי הישראלי מתקיימים ארבעה חזונות מתחרים לשאלת תכליתה של המדינה. כל אחת מארבע ההצעות ל"חיים טובים" קיבוציים מבקשת לכייל את המצפן הישראלי כך שיורה לכיוון אחר, לעיתים הפוך, מזה המועדף על חברתה. כל אחד מן החזונות נתמך על ידי חלק חשוב, בכמות ובאיכות, בחברה הישראלית. החזונות מתמודדים באגרסיביות על בכורה בשוק הרעיונות ובזירה הפוליטית, והתוצאה היא מלחמת תרבות שבה איש אינו יוצא וידו על העליונה. זהו מקורה של תוגת הישראליות שבהווה. מהם החזונות?
החזון הציוני־חילוני מבקש להצמיח חברת מופת נאורה שתתקיים במדינה נורמלית, "ככל העמים", שייחודה בלאומיותה היהודית. הלאומיות נתפסת כתחליף לדת. את הטלית מחליף הדגל; את התפילה העתיקה ממירה "התקווה"; הדמויות לחיקוי הם מדינאים, הוגי דעות, אנשי ונשות תרבות ומצביאים, ולא רבנים ופוסקים; שפת הקודש משודרגת לעברית מודרנית; והאחריות לביטחון ישראל מועברת מ"אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו" לצבא הגנה לישראל.
החזון החרדי הפוך לחלוטין. על פיו, השאיפה הציונית לנורמליות היא בגדר "התייוונות" אסורה; נאורות, במובנה האירופי, היא התכחשות לעצמי; לאומיות נטולת דת היא המצאה נוכרית שאין לה שורשים יהודיים. מדינת ישראל איננה בעלת ערך, כשלעצמה, אלא רק "ועד בית" של היהודים. החרדים תומכים בה משום שהיא מאפשרת שרידות פיזית ליהודים ומשום שהיא "גביר" המיטיב עם עולם התורה.
הציונות הדתית מתנהלת לאור חזון שלישי: היא בעלת ברית של הציונות החילונית בצד הלאומי ושל החרדים בצד הדתי. אך החזון הציוני־דתי איננו מכנה משותף, אלא הצעה עצמאית ונבדלת. על פיו, מדינת ישראל היא חלק ממערך תאולוגי; שלב מרכזי בתהליך גאולי־משיחי שהחילונים והחרדים כאחד מחמיצים אותו. קיבוץ הגלויות, הפרחת השממה, הרחבת הגבולות ופריחת לימוד התורה הם גילויים מקדימים, המבשרים את העידן המשיחי. הדור הנוכחי חווה את זריחתה הוודאית של "איילת השחר", הבוקעת ועולה קמעה קמעה וסופה שתאיר את המציאות כולה באספקלריה חדשה.
החזון הרביעי הוא של הערבים אזרחי ישראל. במסמכי החזון שפרסמה הנהגתם לפני למעלה מעשור מבוטאת שאיפה לעקר כל אפיון יהודי מהמדינה, כך שהיא תהיה "מדינת כל אזרחיה". לשיטתם, היהדות היא דת ולא לאום, והציונות אינה אלא שלוחה של הקולוניאליזם המערבי. ממילא ברור שהמפעל הציוני בחטא יסודו, וכל העדפה של יהודים על פני אחרים היא פגיעה חמורה בעקרון היסוד של שוויון בין אזרחים.
כל אחד מארבעת החזונות מנביע תפיסת מציאות אחרת, ומתחייבות ממנו דרכי פעולה שונות כלפי הדילמות המאתגרות אותנו ביום־יום. דוגמה בולטת אחת היא היחס להגדרה החוקתית של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" והפרשנות שלה: בעיני הציונות החילונית, "יהדות" היא בעיקרה לאום, ו"דמוקרטיה" היא מארג של ערכים ליברליים או שמרניים. בעיני החרדים, "יהדות" היא אך ורק דת, ואילו "דמוקרטיה" היא שיטת ממשל גרידא. בעיני הציונות הדתית, "יהדות" היא שילוב של דת ולאום, גם וגם, והיחס ל"דמוקרטיה" שנוי במחלוקת בין דתיים ליברלים לאחרים, קרי חרד"לים. הערבים אזרחי ישראל מתנגדים ליהודיותה של המדינה ומבקשים לראות בה דמוקרטיה בלבד, שערך היסוד שלה הוא "שוויון" (במישור האישי – בין אזרחים; ובמישור הקבוצתי – בין קבוצות לאומיות ודתיות).
המחלוקת מתורגמת לשיח רוגש בעניין הפרשנות של המציאות והיעד שאליו יש לכוון את המצפן הישראלי הקולקטיבי. היא מפיחה רוח שלילית ביחסים שבין אזרחי ישראל מקבוצות אוכלוסייה שונות, חותרת תחת הסולידריות בין חלקי החברה ומערערת את האמון של הישראלים במוסדות המדינה. לעיתים דומה שההישגים הרבים של מדינת ישראל בעולם הממשי מתגמדים לנוכח המגמות המתעצמות של מלחמת תרבות.
אין מקום להניח שהמחלוקת הזהותית בישראל ניתנת ליישוב או להכרעה בעתיד הנראה לעין. אמירה זו נכונה לא רק מנקודת ראות מציאותית – כל אחד מבעלי המחלוקת לא אמור להיעלם או להמיר את העדפותיו הזהותיות – אלא גם מנקודת ראות עקרונית: מדיניות של כור היתוך זהותי פסולה בעולם ליברלי. יש להניח לכל הפרחים באשר הם לפרוח. בניגוד לעמדות פונדמנטליסטיות, הקיימות בקצוות הרעיוניים של כל אחד מן המגזרים, מחשבה ליברלית פלורליסטית מכירה בכך שאין בנמצא נקודת ייחוס שמתוכה ניתן לגזור מי צודק ומי טועה בקרב הצדדים שבמחלוקת.
*
אם נרצה להשוות את חיינו הריבוניים לחייו של אדם, נוכל לקבוע כי מדינת ישראל צלחה את תקופת הינקות והילדות שלה בהצלחה מרובה: קיבצנו את הגלויות, ביצרנו את הביטחון הלאומי, הפרחנו את הכלכלה, קוממנו את התרבות, וייצבנו משטר דמוקרטי בעל מאפיינים ליברליים. יכולנו למחלות הילדות. ואולם בדור הנוכחי, ובעיקר בעשור השמיני למדינה, החברה הישראלית חווה את המעקשים האופייניים לגיל ההתבגרות: קיצוניות ודרמטיות בשיפוטיות כלפי הזולת; סערה, בלבול וחוסר יציבות בתפיסת המציאות; בדיקת גבולות והרחבה של טווח הרגשות באופן שהוא לפעמים מערער. בדומה לרבים מן המתבגרים, גם מדינת ישראל מגרדת את עצמה בחרס העשוי משברי זהות.
בילדותה הייתה ישראל "דמוקרטיה הסדרית" (consensual democracy); התקיימו בה הסכמות יסוד בין חלקי החברה על חזונה ומטרותיה. בתקופת ההתבגרות שלה, לעומת זאת, ישראל היא "דמוקרטיה משברית" (democracy in crisis), והמצב השכיח בה הוא של אי־הסכמה ומאבק מתמיד בין תפיסות עולם באשר לטוב המשותף. המחלוקת מתקיימת הן בשבר הלאומי – בין יהודים לערבים אזרחי ישראל; הן בשבר האמוני – בין יהודים חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים; הן בשבר החברתי – בין מרכז לפריפריה; הן בשבר התרבותי – בין ליברלים לשמרנים.
חריפותו של המשבר נובעת מכך שבניגוד למדינה רב־תרבותית – שבה כל קבוצה חותרת בראש ובראשונה להגן על האינטרסים של בניה ובנותיה, ואין לה שאיפה להכתיב את עמדתה למדינה כולה – בישראל כל אחת מהקבוצות מחזיקה בחזון שהיא רוצה להנחילו לכולם ולהשליטו על כולם. המחלוקת היא על הייעוד המשותף, ולא רק על הטוב הקהילתי.
עוצמתו של המשבר בסוגיית הזהות באה לידי ביטוי בכך שפעם אחר פעם נכשלים הניסיונות לצרף לספר החוקים את מגילת העצמאות, המסמך הישראלי הקנוני ביותר. ההסכמות שהושגו כאשר ישראל הייתה בת יום – נתונה למתקפה ערבית כוללת על גבולותיה, דלת משאבים, מעוטת אוכלוסין ונעדרת מסורת שלטונית – אינן מקובלות היום, כאשר אנו מדינה פורחת, חזקה, מוצלחת בכל קנה מידה השוואתי אובייקטיבי.
*
האם לאחר משבר גיל ההתבגרות הסוער תגיע הבגרות, על האיזונים ושיקול הדעת המאפיינים אותה?
כאמור לעיל, משבר הזהות איננו פתיר בעתיד הנראה לעין. ניתן אף לטעון שהגיוון הרעיוני בישראל הוא בבחינת "עושר השמור לבעליו לטובתו". אבל כדי להגיע מן הסערה של ההתבגרות אל יישוב הדעת של הבגרות יש להגיע להסכמה כלל־ישראלית בדבר כללי ההתנהגות וההכרעה שעל בסיסם ננהל את המחלוקת הזהותית. כל עוד בלתי אפשרי להגיע לחזון משותף, שהיה מאפשר חקיקת חוקה מלאה, ראוי לטפל במחלוקת באמצעות פעולה מסדר שני: כללי משחק שמצד אחד לא ישתיקו מי מהקולות, ומצד שני יאפשרו לציבוריות הישראלית לקיים חברה סולידרית, שחלקיה משתפים פעולה ביניהם. כללי התנהלות והכרעה אלו הם התוכן שיש ליצוק, לדעתי, אל תוך המונח השגור על לשוננו, הייחודי לישראל – "ממלכתיות".
ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, טבע את המונח עוד טרם הקמת המדינה ועשה בו שימוש בעל ערך רב עם בני דורו, בשנים המכריעות של תקומתה. הממלכתיות הבן־גוריונית ידעה להפוך את הפלגים שהגיעו לישראל מכל הגלויות לנהר איתן; את האצבעות הבודדות לאגרוף קמוץ, נכון לכל משימה. גם היום אנו חווים את הממלכתיות כשם תואר נלווה לעניינים מרכזיים בחיינו דוגמת חינוך, צבא, בריאות או טקסים. ואולם בחלוף 75 שנים המציאות השתנתה ואתגרי העבר הוחלפו באתגרים חדשים, שהעיקרי שבהם הוא משבר הזהות, והלה מקשה על יכולתנו לקיים חיים משותפים.
התנהגות ממלכתית בעידן של מלחמת תרבות מחייבת את הצדדים במחלוקת להתחייב להתנהלות מכלילה – השוללת פונדמנטליזם רעיוני שמסמן את האחר כדמון, אינה קנאית לחזון פרטיקולרי, אינה רואה במציאות הישראלית שדה מלחמה של הכול בכול ויודעת להכיל, במובן של מתן לגיטימציה מלאה, חזונות סותרים. התנהגות ממלכתית אמורה לכלול איסור על הסתה, חרמות, שיח של נאמנות לעומת בגידה ושימושים אחרים בלשון משתלחת החותרת תחת הלגיטימיות של האחר. ממלכתיות שכזו היא צו השעה משום שההוגים בכל אחד מן המחנות הזהותיים המרכזיים בישראל לא השכילו לאמץ אסטרטגיית הכלה של קיום משותף עם בעלי החזונות האחרים. החיים הציבוריים שלנו מתקיימים מתוך הורדת ידיים מתמדת ובלא תוכנית עקרונית רצינית לחיים מספקים בתנאים של מחלוקת. לפיכך פלורליזם המקבל את האפשרות של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" נדיר במחוזותינו; ואפילו הסובלנות, הגורסת "חיֵה ותן לחיות", גם היא אינה חזון נפרץ. התנהלות ממלכתית שתרסן את ניהול המחלוקת במישור הערכי־חברתי היא מתכון בדוק להמשך ביצור חוסנה של ישראל, לגיבוש סולידריות חברתית, לייצוב מערכות השלטון, לפריחת הכלכלה, המדע והתרבות ולאיזון מחודש בין שימור העושר התרבותי, מחד גיסא, למסגורו במערכות ממלכתיות, הדואגות לטובת הכלל, מאידך גיסא.
ממלכתיות אמורה לאפשר לנו לא רק לנהל את המחלוקת בדרך בוגרת אלא גם להכריע בה, כאשר הדבר נדרש, בדרך בוגרת. כידוע לכול, מחלוקות על זהות, שהשיח בעניינן אמור להתרחש בשוק הרעיונות ובזירה הפוליטית, מועתקות תדיר, בדור האחרון, לזירה המשפטית. שם המחלוקת נעשית בשפה נורמטיבית – שיח של זכויות – מתוך שאיפה להכרעה. ואולם בצד האי־התאמה של שיח הזכויות לניהול מאבקי זהות בשל אופיו של שיח זה, המשפטיזציה של מלחמת התרבות מרעילה את מערכת היחסים שבין חלקים גדולים בציבור לבין מערכות החוק. לפיכך הממלכתיות חייבת להסדיר גם את הדרך שבה יתנהל שיח הזכויות המוביל להכרעה במחלוקת. עליה לקבוע שעל שלוש רשויות השלטון – בבואן להפעיל את סמכויותיהן בחקיקה, בביצוע ובשפיטה – מוטלת האחריות לכבד את הריבוד הזהותי ואת השונוּת הרעיונית המאפיינים את החברה הישראלית. עתידו של שלטון החוק בישראל תלוי בהצלחתן של הרשויות כולן להעביר לציבור את המסר שהן מתנהלות בהגינות כלפי יריבים רעיוניים.
על הרשות המחוקקת להפעיל את סמכות החקיקה בדרך שתצמצם את תחושת הניכור של מי שאינם חלק מן ההגמוניה ולהימנע מסדר יום של "המנצח לוקח הכול". על הרוב בכנסת להימנע משינוי תכוף של חוקי היסוד, שהם חלק מן החוקה המתהווה שלנו. בישראל אין חוקה ומגילת זכויות אדם מלאות. במובן זה אנו חיים על חולות נודדים. חברי כנסת ממלכתיים חייבים להיות רגישים לכך ולפעול מתוך "כפיפת ראש" לנורמות יסוד שמקובלות בדמוקרטיות הליברליות, גם אם הם מוסמכים פורמלית להתכחש להן.
הרשות המבצעת, בהפעילה את כוחה, שהוא הכוח השלטוני החזק ביותר כלפי הפרט וכלפי הציבור, חייבת להתנהל באופן המאזן בין השאיפה ליישום מדיניות מועדפת, אשר לשם קביעתה מתקיימות הבחירות, לבין מידת הריסון הנדרשת לנוכח הצרכים והרגישות של קבוצות שאינן חלק מהשלטון.
הדברים נכוחים ביתר שאת באשר לרשות השופטת. זו אינה נבחרת בידי הציבור ולא נועדה לקדם העדפה זהותית של קבוצה מסוימת, ולכן הדרישה המופנית אליה לכיבוד המחלוקת הרעיונית ולהימנעות מהכרעה בה תקיפה יותר. ואכן, שאלת השאלות המנסרת כרגע בחלל הישראלי היא כיצד להסדיר את הפעלת הכוח השיפוטי לנוכח המעורבות של בית המשפט בשיח הזהות. מערכת משפט המבקשת לעמוד באתגר ההתנהגות הממלכתית חייבת להכיר בהבחנה החשובה שבין שאלות המסורות לפוליטיקה לבין שאלות המסורות למשפט. על בית המשפט להרחיק עצמו מהכרעה בנושאים מן הסוג הראשון.
הדרך הנכונה להבטיח עמידה באתגר הממלכתיות מצד שלוש רשויות השלטון היא באמצעות חקיקתה של חוקה "רזה". חוקה כזו נבדלת מחוקה מלאה בכך שאין היא כוללת שערים בדבר זהות המדינה וזכויות יסוד של האדם – שעליהם, כרגע, בגיל ההתבגרות, לא ניתן להסכים – אלא רק שער העוסק במערכות היחסים בין רשויות השלטון. ייכללו בה פרקים שיאגדו יחדיו, מתוך התאמות, את חוקי היסוד הקיימים – נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה, השפיטה, מבקר המדינה – ועליהם יתווסף מה שחסר לנו כיום: חוק־יסוד: חקיקה. החוקה תקבע כי ההסדרים הקבועים בה ישוריינו, כך שכל שינוי או תיקון בה יוכל להיעשות רק ברוב של שני שלישים מחברי הכנסת. חוקה כזו תקבע את כללי המשחק שבאמצעותם תתנהל המחלוקת הרעיונית. היא תשקיט את ההתכתשות הקיימת היום בין רשויות השלטון על סמכויות ועל כוח הכרעה בוויכוח הישראלי, והיא תעשה זאת בלי שתשתיק אף לא אחד מן המחנות הרעיוניים המשתתפים בו.
*
התמונה הקבוצתית שבמציאות טובה מן הדימוי שיש לנו על עצמנו, ובעיקר על זולתנו. יש צללים בחיינו הריבוניים, תולדת משבר הזהות, ואין כל כוונה להמעיט בחומרתם. אפשר להתמודד עימם באמצעות הסכמה לאומית, חוצת מחנות זהותיים, על אימוץ התנהגות ממלכתית הן באשר לאופן הניהול של מאבקי הזהות והן באשר לדרך ההכרעה בהם. זהו הגשר שעליו תוכל מדינת ישראל לצעוד בדור הבא מהתבגרות לבגרות.
פרופ' ידידיה שטרן הוא נשיא ומנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי. פרופסור (אמריטוס) בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ודיקן הפקולטה לשעבר.