בהיותנו עם יהודי חזק ומגוון, עלינו לשמוח בפלורליזם שלנו ולחגוג את מחויבותנו האיתנה לערכים הדמוקרטיים שבזכותם העם שלנו משגשג זה מאות שנים.
צו השעה: מה צריכים להיות העקרונות והפרקטיקות הבסיסיים של מדינה יהודית ודמוקרטית? ישראל בשנתה ה־75 עדיין מתלבטת קשות בשאלה זו. רוב היהודים הליברלים אינם מסוגלים לדמיין מדינה יהודית שאינה דמוקרטית, וגם ההפך לא יעלה על הדעת – מדינת ישראל שאינה יהודית במהותה. האיזון בין הצביון היהודי לבין הנורמות הדמוקרטיות עומד למבחן מדי יום ביומו. יש מי שיקריבו ללא היסוס את ההיבט הדמוקרטי של ישראל לטובת תפיסת היהודיוּת שלהם. ציבור הולך וגדל של ישראלים, חדורים תחושת עליונות יהודית, מסרבים להכפיף את המחויבות הלאומנית שלהם לצו המתינות של דמוקרטיה מתפקדת. ובאותה שעה עצמה יש מי שחשים באיום ממשי על הדמוקרטיה בישראל מצד הרכיבים היהודיים שלה – הדתיים, התרבותיים או ההיסטוריים. על אף הקושי והמורכבות, אני חש מחויבות עמוקה לכך ששני עמודי התווך הללו של ישראל, היהדות והדמוקרטיה, יישארו לעולם שלובים זה בזה במתח שאין בו מנצח.
אני מאמין בכל ליבי שישראל צריכה להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. אלא שמדינה יהודית יכולה להתקיים בדרכים רבות בלי לרומם צורת ביטוי יהודית אחת על פני אחרות מתוך שלילת הזכויות הבסיסיות של אזרחים יהודים כה רבים, ואף בלי לשלול שוויון זכויות מאזרחים לא־יהודים.
פלורליזם ושוויון אינם טובות שמנהיגים ישראלים נדיבים מואילים ברוב חסדם להעניק או לשלול; מדובר בזכויות בסיסיות בדמוקרטיה. יהודים לא־אורתודוקסים לא יהיו מוכנים להסכים למכירת זכויותינו בעבור תועלת פוליטית. הטיעון שביום שיהיו בישראל יהודים רפורמים וקונסרבטיבים רבים יותר, אם ילידי הארץ ואם עולים, הם יתבעו את זכויותיהם הדתיות והחוקיות הוא טיעון שלא במקומו; לא כך מדינה דמוקרטית אמורה לעבוד. זכויות יסוד אינן צריכות להיות נתונות בידי הרוב הבוחר או בידי החלטה של המחוקק. על זכויות המיעוטים להיות מוגנות במלואן בדיוק כמו זכויות הרוב. אסור שישראל תמשיך להיות הדמוקרטיה היחידה בעולם המתירה אפליה בחוק של יהודים רפורמים, קונסרבטיבים ורקונסטרוקציוניסטים (וגם יותר ויותר יהודים אורתודוקסים מודרנים). כאשר מונעים את זכותם לקיים על פי מצפונם את טקסי מעגל החיים המוּכרים על ידי המדינה, בהנהגת הרבות והרבנים שלהם, על אותו בסיס שעושים זאת רוב היהודים האורתודוקסים, וכאשר נמנעת מן המוסדות שלהם התמיכה שמקבלים רוב המוסדות האורתודוקסיים, כי אז זכויות היסוד שלהם מופרות ואופייה הדמוקרטי של ישראל נפגע.
בשנים האחרונות התמקד חלק מן המאבק הזה ביצירת מרחב תפילה שוויוני ופלורליסטי בכותל. ניצחון לזכויות שוות בכותל חשוב גם מהותית וגם סמלית. הפיכת הכותל המערבי לדוגמה של שוויוניות יהודית תהיה צעד ממשי בכיוון של הבטחת שוויון דתי ואזרחי ברחבי במדינה היהודית – בענייני נישואים, גיור, תמיכה בבתי כנסת, רבנים, בתי ספר ועוד – לכל הזרמים ביהדות, ואף ליהודים החילונים.
תפיסת העל של היהדות בקרב הוגים ציונים היא הרעיון שהיהודים הם קודם כל עַם. אבל העמיות היהודית לא יכולה להיות תפיסה שבטית רדודה. עליה לגלם את ערכי הליבה היהודיים המסורתיים שלנו של אחריות לביטחונם, לכבודם ולרווחתם של כל החברות והחברים בעם היהודי, יהיו האמונות והמנהגים שלהם אשר יהיו. על העמיות היהודית גם להקפיד על מוסר וצדק חברתי בהשראת המסורת היהודית – להגן על האלמנה והיתום ולדאוג למחסורם של הרעֵב, הדל והגֵר – ככתוב בפרקי אבות: "על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת, ועל השלום" (א, יח). עמדה זו בולטת בחשיבותה במחשבה הציונית שביטאו הוגים בעלי השפעה דוגמת אחד העם, א"ד גורדון, מרטין בובר, הנרייטה סאלד ויהודה מאגנס. אנחנו, כמוהם, חייבים לפעול לכך שישראל – מדינה יהודית – תהיה אור לגויים.
ערכי הצדק טבועים בחזונם של הציונים המוקדמים הללו; בה במידה הם טבועים באמונה שלנו בצורך לחזק את הדמוקרטיה, את זכויות המיעוטים ואת האפשרות של כל איש ואישה לחיות חיים מלאים ומספקים. ערכים אלה אינם עולים בקנה אחד עם מה שקורה במדינות לאומניות קיצוניות, שהאופי האתני, הדתי או הלאומי־גזעי שלהן משמש הצדקה לגזול ממיעוטים את הזכויות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות שלהם. בארצות הברית ובקנדה קיבלו היהודים יותר זכויות, יותר חירויות ויותר הזדמנויות משקיבלו אי פעם יהודי התפוצות, והמערכת האיתנה להפליא – מבחינה דתית, תרבותית וחינוכית – של החיים היהודיים בצפון אמריקה היא דוגמה ומופת ליהודים בכל העולם, ובכלל זה בישראל.
יהודים חיו מאות שנים תחת שליטים אוטוריטרים שאיימו על גורלנו. במדינות דמוקרטיות זכו הביטחון והחירות שלנו להגנה טובה, וזו עוד סיבה לנחיצות ההגנה על הדמוקרטיה הישראלית וחיזוקה.
את מדינת ישראל המודרנית הקימו בעיקר אנשים שנמלטו מדיכוי ומרדיפות – החל בצארים ברוסיה וכלה בדיקטטורים באירופה ובמלכים במזרח התיכון. מייסדי המדינה בנו צורת ממשל דמוקרטי נאור יותר. בעיני מקצת מהוגי הציונות, הרעיון של רבנות כגוף מריטוקרטי פתוח לכול (לכל הגברים, לפחות), בעל זרועות חוקתיות ומשפטיות הכפופות לשלטון החוק, נראה כסוג חדש של מוסד דמוקרטי. ההתעקשות של הגישה התלמודית על כך שיש לשמוע ולתעד גם את דעת המיעוט וגם את דעת הרוב לצורך יצירת שוק פתוח של רעיונות חיזקה את הדמוקרטיה הישראלית. הנרטיב הבסיסי של הקמת מדינה לעם מדוכא הנמלט מרדיפות ומבקש לעצמו סיכוי, ביטחון וחופש – בייחוד חופש דתי – והעובדה שאימצנו את הערכים הדמוקרטיים הללו היו הכרחיים כדי להצליח להשיג מדינה שכזאת.
אלא שהיום גובר החשש כי הנורמות הדמוקרטיות ניצבות לפני אתגרים מסוכנים, בישראל וברחבי העולם. אנו רואים בבירור שחיקה מדאיגה בנורמות הללו, המשתקפת בעלייה המטרידה במספר האוטוקרטיות בעולם ובדיכוי הגובר של זכויות אדם. מנהיגים דתיים יכולים להיות קול חזק בהגנה על הדמוקרטיה במדינותינו המהוגנות, ולחלופין דווקא הם יכולים להיות הקול המאיים ביותר על הדמוקרטיה.
למרבה הצער, בישראל אין הפרדה ממשית בין דת למדינה שיכולה לשמש חומת מגן נגד כפייה דתית והעדפה דתית. אף שאין זה הדגם היחיד לשמירה על השוויון ועל חופש הדת, הדבר המטריד ביותר הוא שהיעדר ההפרדה בישראל שימש להענקת כוח וסמכות ליהדות האורתודוקסית לפקח על רוב המרחב של חיי הדת והמעמד האישי של אזרחי המדינה היהודים ולשלוט בו. גם על פי ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם של האו"ם וגם על פי מגילת העצמאות של ישראל, זכויות האזרח של אדם לא יהיו תלויות בזהותו, באמונתו הדתית או בפרקטיקות שלפיהן הוא מנהל את חייו. אף על פי כן, הזכות הבסיסית להתחתן או להתגרש בהתאם למצפונם הדתי נשללת ממיליוני ישראלים – יהודים לא־אורתודוקסים, אזרחים לא־דתיים ומיעוטים קטנים בני דתות אחרות שהגיעו לאחרונה לישראל.
מוסכם על כולנו כי המדינה היהודית היחידה צריכה להציב את היהדות במרכז בכמה דרכים חשובות, כגון קביעת לוח השנה הרשמי על פי החגים היהודיים, התייחסות ממלכתית למורשת היהודית, הנחלת התרבות היהודית והוראת מקצועות היהדות בבתי הספר הממלכתיים היהודיים. אבל כשהמדינה אינה מכירה אלא בטקסי מעגל החיים של זרם אחד ביהדות, או כשהיא מממנת זרם יהדי מסוג אחד בלבד, היא מונעת שוויון דתי מרבים מאזרחיה היהודים. בהתנהלותה זו המדינה מחלישה את הדמוקרטיה שלה וגורמת לניכור של יהודים רבים בישראל וברחבי העולם.
את הלגיטימיות של ישראל כמדינת לאום יש לשפוט בדיוק כפי שהיינו שופטים כל מדינת לאום אחרת. אם בשם האופי היהודי של המדינה נשללות זכויותיו של המיעוט הערבי, עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית נפגעת.
למרבה הצער, חוק הלאום שאושר בכנסת ביולי 2018 ברוב של 62 מול 55, לאחר שנים של ויכוחים פוליטיים, נהיה אחד מחוקי היסוד של ישראל מתוקף כוח מעין־חוקתי. הניסיונות להכניס לחוק סעיף ברור בדבר עקרון השוויון הבסיסי נדחו שוב ושוב. חוק שנוי במחלוקת זה מוריד בדרגה את מעמדן של השפה והתרבות הערבית, תוך שהוא מעניק ליהודים זכויות יתר כמעט בכל עניין במדינה. החוק החדש הוא מכה לאזרחי ישראל הפלסטינים, שהם 20% מקרב אזרחי ישראל. הוא נותן לגיטימציה לתחושתם שהם אזרחים סוג ב'.
האיום הגדול ביותר על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא המשך הכיבוש בגדה המערבית, שבה יהודים ישראלים כפופים לחוק הישראלי ומצביעים בבחירות בישראל, אך גרים בשכנות לפלסטינים משוללי זכויות ונטולי כמעט כל אמירה בנוגע להיבטים בסיסיים בחייהם.
לא סוד הוא שכוחה המתעצם של תנועת ההתנחלות מופנה להרחבת ההתנחלויות בכל שטחי הגדה המערבית, בתקווה לספח יום אחד את השטח כולו. מהלך כזה יסתום את הגולל על האפשרות לפתרון שתי המדינות, שאין לו תחליף בכל הסכם שלום בר ביצוע. סיפוח השטח והאוכלוסייה של הגדה המערבית יבטל את הרוב היהודי בישראל. בכך הוא יחתור תחת עצם המפעל הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה ומוגנת. סיפוח יהיה פתרון של מדינה אחת המונע מהפלסטינים כל אפשרות לתבוע ריבונות. אף כי מוסכם על הכול כי איננו קרובים כרגע בשום צורה ואופן לפתרון שתי המדינות, בכל זאת ברור כי בלי אפילו צל של אפשרות כזאת באופק יהיה עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נתון בסכנה.
בהיותנו עם יהודי חזק ומגוון, עלינו לשמוח בפלורליזם שלנו ולחגוג את מחויבותנו האיתנה לערכים הדמוקרטיים שבזכותם העם שלנו משגשג זה מאות שנים. הציונות צריכה להיות יותר ממה שפוליטיקאים ישראלים אומרים או עושים. היהדות האותנטית היא רבגונית הרבה יותר ממה שטוענת הרבנות הראשית החרדית. עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חייב להמשיך להיות ליבת המחויבות אם ישראל אכן אמורה להיות ארץ מולדת יהודית בטוחה ומעוררת השראה, המגלמת את הערכים החיוניים והנערצים ביותר הן של היהדות והן של הדמוקרטיה.
הרב ריק ג'ייקובס הוא נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפון אמריקה – ארגון הגג של היהדות הרפורמית בצפון אמריקה – ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים.